זוֹ לֹא סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּיָּד?
שני שירי-אשה לששי
===============
"בעצם, אני צריך לומר תודה לדורית רביניאן, שקטע שלה על "יידיש" (כביכול) הזכיר לי כמה דימויה הבדחני וה"בידורי-אמריקאי" של השפה הזה משכיח את הכאב והעוצמה של יצירות המופת שנוצרו בה...., וזה נתן לי אומץ לפרסם היום בתרגום רעוע שני שירים מדהימים-בעיני מאת המשוררת-אשה האהובה עלי ביותר, קדיה מולודובסקי.
מולודבסקי כתבה ביידיש, והיא מוכרת לקוראי העברית כמעט אך ורק כמחברת של שירי הילדים היפים, שיצאו בעברית ב"פתחו את השער", ביניהם "מעשה במעיל" ו"הילדה איילת" המפורסמים. אבל מולודובסקי הייתה משוררת מודרניסטית מפעימה ורבת עוצמה
). כמו יוצרים אחרים ביידיש, בעיקר הלא-נורא-ציוניים ביניהם (גלאטשטיין, הלפרן, ראוויטש, וגם מאנגער), גם יצירתה המודרניסטית "למבוגרים" נשכחה ב"מדינת היהודים" לחלוטין. כמה משיריה החזקים ביותר תורגמו היטב לעברית על ידי שמשון מלצר ויצאו באנתולוגיה המופתית "על נהרות" שמהדורה חדשה שלה ניתנת עדיין להשגה בחנויות ספרים. כשהקראתי כמה מהשירים שלה לחובבי שירה עברית, הם התווכחו אתי שזו דליה רביקוביץ'....
מולודובסקי הייתה מורה בשכונות העוני של וורשה ושיריה המוקדמים עוסקים הרבה בילדים העניים של וורשה (גם "המעיל" המשעשע ובוודאי "איילת והשמשיה הכחלחלת" הקדורני – בתרגומים נפלאים של אלתרמן - משרטטים תמונת חיים עגומה של דלות וייאוש); שני השירים כאן – כמו חלקים נכבדים משירתה - עוסקים בנשיות, אהבה, ארוטיקה ואלימות-בארוטיקה, אינטימיות וחרדת-אינטימיות, אשמה, כפייה, געגוע, בדידות. אני לא מכיר כמעט משוררות שיצקו כך, באומץ לב ובחושפנות, את התחושות הללו לביטוי שירי כל כך מרעיד חדרי-לב (אפילו את לב הגבר הערל שלי...). אני יכול רק לקוות, שאולי אעורר עניין מספיק בשירת נשים-משוררות ביידיש, כדי שמתרגמת בקיאה ממני בעברית, יידיש ומלאכת התרגום תוציא פעם אנתולוגיה שלהן...
השיר הראשון הוא מן המחזור "שירי נשים", שיצא בספרה הראשון "לילות חשוון" (ושקריאה בכל שיר בו היא כמו רעידת אדמה קטנה, ממש כך, וסליחה על הבנאליות). הערת מתרגם קטנה: כשהיא אומרת בשורה השלישית "איש" (או "גבר") המלה יכולה להיות גם "בן זוג" או "שותף לחיים" (נו, מה שקראו פעם "בעל"...); כך גם "איש שלי"…
+++
אֶל הָאִישׁ הַהוּא אֲנִי אָבוֹא
אֲשֶׁר הֵבִיא לִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שִׂמְחַת-אִשָּׁה
וְאֹמַר לוֹ: אִישׁ,
נָתַתִּי לְאַחֵר אֶת מַבָּטִי הַשָּׁקֵט
וּבַלַּיְלָה אֲנִי מַנִּיחָה אֶת רׂאשִׁי לְצִדּוֹ,
וְכָעֵת יֵשׁ לִי צַעַר
כְּמוֹ דְּבוֹרִים עוֹקְצוֹת מִסָּבִיב לְלִבִּי הַשָּׁבוּר
וְאֵין לִי שׁוּם דְּבַשׁ לְהַרְגִּיעַ אֶת הַפֶּצַע.
וּכְשֶׁהָאִישׁ שֶׁלִּי יַחֲזִיק אוֹתִי בַּצַּמָּה
אֶפֹּל אַפַּיִם אַרְצָה
וְאֶשְׁתַּטַּח עַל הַמִּפְתָּן כְּמוֹ אַנְשֵׁי סְדוֹם שֶׁהָפְכוּ לְאֶבֶן.
אָרִים אֶת יָדַי לְרָאשִׁי
כְּמוֹ שֶׁאִמִּי הָיְתָה מְבָרֶכֶת עַל הַנֵּרוֹת,
אֲבָל אֶצְבְּעוֹתַי תִּזְדַּקֵּרְנָה כְּמוֹ עֲשָׂרָה חֲטָאִים מְמֻסְפָּרִים
+++
השיר השני הוא שיר מאוחר; הייתי יכול לכתוב עליו מאמר ארוך, או לדבר עליו שעות ("טוב, על מה הוא *לא* יכול לדבר שעות, בעצם", אני שומע אתכם נאנחים בעצב), כל-כך אני מחובר אליו ומגלה בו פנים חדשות בכל קריאה – השימוש בתבנית חזרתית ומשחקית של שיר ילדים עממי, על שלושת האורחים הפלאיים, כדי להוביל אל הסיום הנורא; האורחים עצמם, מימוש של רמזים והפניות לשירי ילדים (העז-תחת-הערש, והעז-המלמד-תינוקות, הציפור-הנגנת, החתול-מפלצת, ועוד סימנים שחלקם אבדו בהרקה), שמסמנים עולמות, ילדות ויהדות שחרבו, שאורגים ילדות-בנשיות ונשיות-מתגעגעת-לילדות (התחלתי להסתבך)... וכמובן הסיום, שממנו לב הגבר הערל שלי רק מצטמרר מחדש...
אוֹרְחִים לֵילִיִּים
==========
בַּלַּיְלָה בָּאָה אֶצְלִי צִפּוֹר,
וְנָקְשָׁה בִּכְנָפֶיהָ עַל חַלּוֹנִי וְדַלְתִּי.
- הִכָּנְסִי-נָא, צִפּוֹר-כִּנּוֹר, הַכְּלֵיזְמֶר הַטּוֹב שֶׁל שִׁיר-יַלְדוּת שֶׁלִּי,
לֶחֶם וּמַיִם שָׁמַרְתִּי לָךְ,
הִכָּנְסִי-נָא, הִתְאָרְחִי-נָא, הִתְכַּבְּדִי-נָא,
עַל שְׁתֵינוּ נִגְזַר כָּכָה לִחְיוֹת וְכָכָה לָמוּת.
וּבָאָה חֲתוּלָה, תּוֹעָה בַּלַּיְלָה,
וְשָׂרְטָה בַּצִּפָּרְנַיִם,
שָׂרְטָה, גֵּרְדָה.
- הִכָּנְסִי-נָא, קִיצִי-מִיצִי, מִפְלֶצֶת אֲיֻמָּה שֶׁל יַלְדוּתִי,
בְּמַטְאֲטֵא הִרְבִּיצוּ לִי לֹא פַּעַם בִּגְלָלֵךְ,
הִכָּנְסִי-נָא, הִתְאָרְחִי-נָא, הִתְכַּבְּדִי-נָא,
עַל שְׁתֵינוּ נִגְזַר לִנְדֹּד וְלִתְעוֹת לָעַד.
וּבָאָה עִזָּה, בִּזְקַנְקַן מְחֻדָּד,
נַָקְשָׁה בַּטְּלָפַיִם,
בַּקַּרְנַיִם דָּפְקָה.
- הִכָּנְסִי-נָא, עִיזָּה-פְּזִיזָה, זְקַנְקַן-מְחֻדָּד, כְּמוֹ מוֹנָה-לִיזָה,
הַשִּׁיר שֶׁלָּךְ עֲדַיִן הוֹפֵךְ אֶת מִטָּתִי לְעֶרֶשׂ.
הִכָּנְסִי-נָא, הִתְאָרְחִי-נָא, הִתְכַּבְּדִי-נָא,
עַל שְׁתֵינוּ נִגְזַר לְלַמֵּד יְלָדִים.
וּבַלַּיְלָה בָּא אֶצְלִי אִישׁ, וְעָמַד בְּדַלְתִּי,
וּפַחַד נוֹרָא אָחַז בִּי.
- מִי אַתָּה? זוֹ לֹא סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּיָּד?
- בְּגִידוֹת אַתָּה זוֹמֵם? שְׂרֵפוֹת בָּאתָ לְהַצִּית?
וְאֶת הַדֶּלֶת נָעַלְתִּי, חָסַמְתִּי, וְהִבְרַחְתִּי,
וְנָפַלְתִּי, הַפָּנִים מֻסְתָּרוׂת בְּיָדִי,
וְהַלַּיְלָה הָיָה חָשׁוּךְ, כָּל כָּךְ חָשׁוּךְ, עַד עִוָּרוֹן,
וְהָרִצְפָּה שֶׁלִּי הָיְתָה כָּל כָּךְ קָשָׁה, כְּמוֹ אֶבֶן,
וּמֵעֵבֶר לַדֶּלֶת עָמַד הָאִישׁ,
וּמֵעֵבֶר לַדֶּלֶת שָׁמַעְתִּי אֶת בִּכְיוֹ.
+++
(ותודה לחנה אל-אור על הניקוד; י' אחת עודפת הכנסתי על דעת עצמי)