ההיסטוריונים נוהגים לחלק את ההיסטוריה של מדינת ישראל לתקופות של לחימה, "מערכות ישראל", וביניהן תקופות של "בין המלחמות". גם התקופות שכביכול אינן רשומות ומתויגות כתקופות של מלחמה, אינן נטולות מלחימה.
וכזו היא התקופה הנוכחית.
כשאני מביט על חיי, שהתרחשו עד כה באופן כמעט מוחלט בגבולותיה של מדינת ישראל, אני חושב שלמעשה אני נולדתי, גדלתי, חונכתי, התמקצעתי, התחתנתי, הקמתי משפחה ובית, שמחתי וסבלתי, וכל זאת תחת ירי בלתי פוסק ומעשי טרור. חיים שלמים תחת כיפת ברזל.
מילא אני, אבל כשאני חושב על ילדיי ועל החיים שצפויים להם כאזרחיה העתידיים של המדינה, הייתי מעדיף לראות את התמונה העתידית של ביטחון המדינה כוורודה יותר.
לפני כמה שנים קראתי על טקס שנערך אחת לשנה בדרום קוריאה, מדינה ליברלית ומערבית, הנתונה במצב מלחמה מול שכנתה הצפונית והחשוכה. בטקס הזה הדרום קוריאנים אורזים בארגזים ציוד חם לחורף הקרב ובא - גרביים, ביגוד חם, מזון מנחם ועוד, ומפריחים את הארגזים בעזרת כדורים פורחים אל עבר השכנה היריבה.
כשאדם שרוי בלחימה, נתונה בידיו הבחירה האם להתמסר למלחמה ולהפוך לאומן לחימה חזק ועשוי ללא חת, או לחתור כל הזמן אל עבר הכיוון ההפוך, ולהפנות כלפי היריב צדדים רכים ומחממים.
וכזו היא התקופה הנוכחית.
כשאני מביט על חיי, שהתרחשו עד כה באופן כמעט מוחלט בגבולותיה של מדינת ישראל, אני חושב שלמעשה אני נולדתי, גדלתי, חונכתי, התמקצעתי, התחתנתי, הקמתי משפחה ובית, שמחתי וסבלתי, וכל זאת תחת ירי בלתי פוסק ומעשי טרור. חיים שלמים תחת כיפת ברזל.
מילא אני, אבל כשאני חושב על ילדיי ועל החיים שצפויים להם כאזרחיה העתידיים של המדינה, הייתי מעדיף לראות את התמונה העתידית של ביטחון המדינה כוורודה יותר.
לפני כמה שנים קראתי על טקס שנערך אחת לשנה בדרום קוריאה, מדינה ליברלית ומערבית, הנתונה במצב מלחמה מול שכנתה הצפונית והחשוכה. בטקס הזה הדרום קוריאנים אורזים בארגזים ציוד חם לחורף הקרב ובא - גרביים, ביגוד חם, מזון מנחם ועוד, ומפריחים את הארגזים בעזרת כדורים פורחים אל עבר השכנה היריבה.
כשאדם שרוי בלחימה, נתונה בידיו הבחירה האם להתמסר למלחמה ולהפוך לאומן לחימה חזק ועשוי ללא חת, או לחתור כל הזמן אל עבר הכיוון ההפוך, ולהפנות כלפי היריב צדדים רכים ומחממים.