אני נהנתי אבל זה לא הטוב ביותר שלו, מפני שהוא הכניס לדמות המסתורית מסכה הרואית כמו בקומיקס במערב ופישל.
ואני אסביר כדי שלא יכסחו אותי.
התרבות היפנית מאוד מאופקת, ההיפך הגמור בישראל, וזו בדידות עצומה לקחת על עצמך, משהו שמורקמי הצליח להעביר מנקודת מבט שתתאים למערב.
אבל בגלל הפצצות, בגלל האיפוק הזה- יש תרבות אחרת. עם עולמות אחרים, נקמה, דמויות על אנושיות ואלימות וחוצפה שבחיי היום יום לא נראה אותם ביפן בכלל. מנומסים מידי.
אז אנחנו לא אמורים להבין את אקירה, רק לדעת שזה נהדר. שזה משהו שלא ראינו אף פעם. אותו דבר הספר הזה.
הקומיקס האירופאי והאירופאי שונים וכך גם גיבורי העל שלהם.
בספר יש סיפור חביב צפוי יחסית (כן! צפוי!!! עכשיו מי שיגיד לי שהסיפור הפתיע אותו לא קרא ולא צפה באנימות ומאנגות מעולם)
ובכל זאת הדמות הנקמנית המדהימה, הבלתי אפשרית... קצת אמריקה. קצת? אולי הוא רוצה סרט עם הפקה הוליוודית?
וזה הרס לי.
אני יכולה למנות על יד אחת ספרים מצויינים של סופרים אמריקאים עם שורשים מיפן סין וקוריאה הדרומית שהתחברו לתרבות כפי שהיא.
בספר הזה הרגשתי שמנסים יותר מידי להעביר נקודת מבט מערבית. ופחות סיפור אנושי. כי הוא שם- אבל נאבד.
ואחרי יער נורווגי זה כבר לא מתאים. זה אפילו מעיק. חלאס.
אבל מי שאוהב ולא עשה במקרה עבודה על אמנות דו מימד יפאנית עלול לאהוב.
