קוראים מקיבוץ בית אלפא

סיימתי את "ברוקלין" של יעל בארי בערב אחד, ומאז אני חושב על כמה קל ללכת לאיבוד בתוך חיים שאתה בעצמך בחרת. הספר הזה זרק אותי בבת אחת לתוך החורף הניו-יורקי הכי בודד שיש. לא הבדידות הרומנטית הזו מסרטים הוליוודיים, אלא הבדידות המצמיתה, היומיומית, שחונקת אותך לאט בדירה קטנה מעבר לים כשהבנזוג שלך נמצא בכלל בישראל. מה שיפה פה זה שבארי לא צריכה דרמות ענק או פיצוצים. היא לוקחת שגרה פשוטה של לימודים, קור מקפיא וטיולים ברחוב, ומזקקת מהם תחושה חריפה של זרות. הניסיון הזה "להרגיש אמריקאית" אבל לחשוב ולכתוב בעברית, מייצר מתח פנימי מטורף שפשוט מהפנט לקרוא. זה לא ספר טיסה קליל. הוא אינטליגנטי, הוא חותך בבשר החי, ויש בו משהו קצת מטריד ומאיים שמרחף מעל כל עמוד, למרות שלא קורה שום אסון גלוי. אם אתם אוהבים נובלות קצרות, מדויקות פסיכולוגית, שמשאירות אתכם עם חומר למחשבה – רוצו לקרוא. קול ביכורים פשוט מעולה.

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ לא לפעול בעולם.🔹 האגו הפצוע והרעב להכרה: הכותרת המרירה אומרת הכול. הגיבורים תופסים את עצמם כגאונים, ומולם עומד עולם מנוכר שמעדיף ארוחת בוקר יקרה בבית קפה על פני שירה עברית. במקום לבדוק את עצמם, הם מסתגרים בבדידות מזהרת של "לא מובנים". קומפולסיית הבריחה: הנדודים בספר הם לא טיול, הם בריחה כפייתית מטראומות וחרדת נטישה. הם מנסים לברוח מהמחנק התל-אביבי למקומות "פראיים" כדי להיוולד מחדש, אבל המבנה הנפשי שלהם מקובע. הם משחזרים את אותו הרס עצמי בכל מקום, וחוזרים חפויי ראש.
שורה התחתונה: אצל צימר, השירה היא לא כלי לריפוי – היא עוד מנגנון הגנה מתוחכם שנועד להגן על אגו שברירי מפני מפגש אמתי עם המציאות.
מומלץ בחום למי שמחפש כתיבה חשופה בלי פילטרים.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

סיימתי לקרוא אותו עכשיו, והלב שלי עדיין דופק חזק.
זה לא ספר רגיל. זה איחוד של שני יומנים אישיים, חשופים ברמות שכמעט קשה לשאת. החלק הראשון ("מחברת פרידה") מפרק לגורמים שברון לב ופרידה זוגית, לא כרומנטיקה עצובה אלא כאירוע פיזי ואלים שמפרק את הנפש. החלק השני ("דגים") נכתב שנים אחר כך, ומתעד התמודדות עם סרטן קשה במציאות ישראלית מדממת. מיטל זהר כותבת בלי שום פילטרים. אין פה סנטימנטליות, אין נחמות זולות, ואין ניסיון לייפות את הכאב או את החולי. הכתיבה שלה רזה, מדויקת וישירה כמו סכין מנתחים. היא מביטה לקטסטרופה הפרטית והציבורית ישר בעיניים, וזועקת מתוך הדפים משפט אחד שמסרב להרפות: "אני רוצה לחיות". יצאתי מהקריאה הזו מטולטל, פצוע, אבל גם מלא הערכה לעוצמה שיש במילים. ספר חובה לכל מי שמחפש ספרות אמיצה, חסרת פשרות, שנוגעת בעצב החשוף של הקיום.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.