קוראים מכרמיאל

אהבתי את הספר מאד, את האופן שבו הוא מעביר אותנו מהמאה ה 21 למאה ה 19 ולאורח החיים הכפרי, תוך תיאור חיי היום יום, דרך החשיבה, המנהגים והמסורות של הדמויות, כמו שתומאס הארדי יודע לעשות כל כך טוב, וכמובן, האווירה שהיער יוצר לאורך כל הספר, כמו בספרים אחרים שלו לטבע יש תפקיד מהותי באווירת הסיפור גם כתפאורה, גם כגורם המשפיע על נפשן של הנפשות הפועלות וגם כחלק מחיי היום יום והפרנסה, מקצועות ועיסוקים שכבר אינם קיימים. העלילה מפותלת, גם היא מאד אופיינית להארדי, ובשלבים מסוימים קראתי את הספר ממש כמו ספר מתח. הניגוד שבין החיים המחוברים לטבע של הכפריים והאנשים הפשוטים החיים בלב היער לבין אלה שהגיעו מבחוץ או שנגעו בחיים שמחוץ ליער והעידון שלהם, הניגוד בין פשטות ובין תחכום, הוא כמו מטוטלת שנעה לאורך כל הספר. מומלץ.

הניסיון לסכם את "יוסף ואחיו" של תומס מאן במונחים של ביקורת ספרותית רגילה דומה לניסיון למדוד את מימי האוקיינוס בכף יד. מדובר במפעל חיים, בטטרלוגיה מונומנטלית שדרשה ממני קרוב לשנה של קריאה יומיומית, שנה שבה חיי הממשיים נמהלו בחולות מצרים ובשמי כנען. היה זה פרויקט שאפתני, לא רק עבור הכותב ששקד עליו לאורך עשור וחצי של גלות וטלטלה, אלא גם עבור הקורא המבקש לעמוד בקצב של פעימות הלב של ההיסטוריה. כעת, כשאני מביט לאחור על המסע המפרך הזה, אני מבין שלא הייתה זו רק קריאה, אלא טקס של חניכה רוחנית. כל שעה שהוקדשה לדפים הללו הייתה שווה את המאמץ, שכן מאן אינו רק מספר סיפור; הוא בורא עולם שבו המילים הופכות לממשות חיה, נושמת ומאירה.
העלילה של "יוסף ואחיו" נשענת על אחד הסיפורים העתיקים והמוכרים ביותר בתרבות המערבית, אך תחת ידיו של מאן היא זוכה לעדנה מחודשת, כמעט מטפיזית. מאן פותח בבדיקה מדוקדקת של שורשי המשפחה, בסיפורו של יעקב, אבי האומה, וממשיך אל דמותו המרהיבה של יוסף. אנו עוקבים אחר הנער יפה התואר, האהוב והשנוא, זה שחלומו הוא גם חטאו הגדול. מאן מפרק את הדרמה המשפחתית - הקנאה היוקדת של האחים, בור הכלא החשוך, המכירה לעבדות - והופך אותה למחקר פסיכולוגי מרתק על טבעו של האדם. יוסף של מאן הוא דמות מורכבת: הוא נרקיסיסט מודע לעצמו, המאמין שכל העולם הוא במה המיועדת להאדיר את שמו, אך הוא גם איש חזון הלומד, דרך ייסורים והשפלה, להפוך את סבלו הפרטי למנוף להצלת האנושות מרעב. השינוי שעובר יוסף מעלם יהיר למדינאי רחום במצרים הוא מלאכת מחשבת של עיצוב דמות, כזו שמעניקה לסיפור המקראי עומק אנושי שקשה למצוא בטקסט המקורי והתמציתי.
המשמעויות הטמונות ביצירה זו הן רבות מספור ומרובדות כשכבות גיאולוגיות. ברובד הפילוסופי, מאן עוסק במושג "הבאר העמוקה של העבר", אותו דימוי אלמותי הפותח את היצירה. הוא טוען כי הזמן האנושי אינו קו ישר המוביל אל עבר עתיד לא ידוע, אלא סדרה של חזרות מיתיות. כל דור חוזר על עקבותיו של קודמו, לובש את אותן מסכות ומשחק את אותם תפקידים קדומים. עבור יוסף, חיו אינם רק רצף של אירועים מקריים, אלא "חיים בתוך המיתוס". ניסיון מודע לממש את התבניות האלוהיות עליהן גדל. מאן חוקר כאן את המתח שבין הגורל לבין הבחירה החופשית; האם יוסף פועל מכוח תסריט ידוע מראש, או שמא הוא זה שכותב את המציאות מחדש דרך כוחו של הדמיון והתבונה? זוהי שאלה קיומית שנותרת מהדהדת בלב הקורא זמן רב לאחר סיום הספר.
מנקודת המבט היהודית, "יוסף ואחיו" הוא יצירה של הערצה עמוקה ופענוח גאוני של המחשבה המונותאיסטית בראשיתה. מאן אינו מסתכל על אבות האומה כעל דמויות דתיות מרוחקות, אלא כעל חלוצי הרוח האנושית. הוא מתאר את המעבר מהעולם הפגאני, רווי היצרים והקורבנות, אל עולם של "ברית", עולם שבו האדם נושא באחריות מוסרית כלפי אלוהיו וכלפי אחיו. תיאור דמותו של יעקב הוא אולי השיא של הזיקה היהודית בספר; יעקב מוצג כאיש של רגש עמוק, של זיכרון וכאב, המייצג את השורש העתיק של העם היהודי. מאן מצליח לתפוס את המהות של "ישראל" זה הנאבק עם אלוהים ועם אנשים ויכול להם, לא כלוחם פיזי, אלא כלוחם של הרוח והמוסר. בכך, הוא מעניק ליהדות מעמד של קול הומניסטי חיוני בתוך המקהלה של התרבות העולמית.
ההקשר הגרמני שבו נכתבה היצירה מוסיף לה נופך של גבורה תרבותית. מאן כתב את ארבעת הכרכים הללו בזמן שגרמניה מולדתו התדרדרה אל תהומות הברבריות הנאצית. הבחירה שלו לעסוק דווקא במקורות היהודיים, ולהפוך אותם ללב ליבה של יצירתו הגדולה ביותר, הייתה אקט פוליטי וחברתי ממדרגה ראשונה. הוא ביקש להחזיר לשפה הגרמנית את כבודה האבוד, להראות שהיא יכולה לשמש כלי לביטוי של חסד, נאורות ואחווה, במקום שנאה והרס. "יוסף ואחיו" הוא המענה של התרבות הגרמנית הקלאסית - זו של גתה ושילר - אל מול הטירוף הזמני של הרייך השלישי. מאן ראה בסיפורו של יוסף, המשביר המכלכל את מצרים בעת רעב, משל על תפקידו של האינטלקטואל בעידן של משבר, היכולת להשתמש בתבונה כדי להציל את החיים עצמם.
הכתיבה של מאן ב"יוסף ואחיו" היא פלא לשוני. היא פיוטית להפליא, עשירה בדימויים ובתהודה מוזיקלית, אך היא לעולם אינה הופכת למנותקת. יש בה אצילות אקדמית, כזו שמשתמשת בידע עצום בארכיאולוגיה, בתיאולוגיה ובמיתולוגיה השוואתית, אך היא עושה זאת בחן של מספר סיפורים השואב את שומעיו אל מסע מרתק. המילים של מאן אינן רק מתארות מציאות, הן בוראות אותה. התיאורים של נופי כנען הצרובים בשמש, או של ארמונות מצרים הקרירים והמנוכרים, מעניקים לקורא תחושה של נוכחות פיזית ממשית. מאן משתמש במשפטים ארוכים ומורכבים, כמעט ארכיטקטוניים, המאלצים את הקורא להאט, לנשום עמוק ולהרהר. זהו סגנון כתיבה שאינו חושש מעומק, אך הוא תמיד נשאר נגיש ללב האנושי, שכן בבסיסו עומדת אמפתיה עמוקה לכל דמות ודמות, גם לאלו החוטאות ביותר.
ההתמסרות ליצירה זו במשך שנה הייתה עבורי שיעור בסבלנות ובקשב. בעולם שבו הכל קורה מהר, שבו המידע נצרך במנות קטנות ושטחיות, "יוסף ואחיו" מציע חלופה של עומק ואיטיות מבורכת. הספר מלמד אותנו שסיפורים גדולים באמת אינם נגמרים לעולם; הם ממשיכים לחיות בתוכנו, לעצב את תפיסת עולמנו ולהעניק לנו כלים להתמודדות עם אתגרי השעה. יוסף של תומס מאן הוא דמות שתישאר איתי לעד כסמל ליכולת של האדם להתעלות מעל נסיבות חייו, להפוך את הבגידה לסליחה ואת הרעב לשובע רוחני.
"יוסף ואחיו" הוא פסגת היצירה של תומס מאן ואחת הנקודות הגבוהות ביותר אליהן הגיעה הספרות המודרנית. זהו ספר שבו ההיסטוריה והמיתוס, הפסיכולוגיה והדת, הגרמניות והיהודיות, מתמזגים לכדי שלמות אסתטית נדירה. מי שיקבל על עצמו את האתגר של קריאת ארבעת הכרכים הללו (שקובצו לשלושה במהדורה העברית) יזכה למתנה שאין לה מחיר: הבנה עמוקה יותר של המקום ממנו באנו ולאן אנו יכולים לשאוף. זוהי יצירה שאינה רק ראויה להערצה, אלא היא הכרחית לכל מי שמבקש למצוא משמעות בתוך הכאוס של הקיום האנושי. תומס מאן הוכיח כאן כי הרוח מסוגלת לנצח את הזמן, וכי המילה הכתובה היא הגשר היציב ביותר מעל פני תהומות העבר והעתיד.

יצירתו של קייאיצ'ירו היראנו פוסעת על בהונותיה ומשרה על הקורא שלווה סטואית כמעט, המהווה ניגוד מרתק לנושאים הטעונים והכואבים שבהם היא מבקשת לגעת. השקט התעשייתי הזה אופף את הטקסט בעננה של מכובדות מאופקת, אולם תחת המעטה המהוגן מתגלה כתיבה שנוטה להישען על דימויים שחוקים וצפויים אשר חסרים את הברק של מקוריות כלשהי. נדמה כי היראנו כל כך סמך על העלילה של הסיפור אותו כתב עד כי השתשמש במילון קלישאות של דימויים , מטאפורות ומשפטי חיווי.
התפתחות העלילה סובלת מחוסר אורגניות בולט, כאשר יד הגורל מתערבת בדרכים שאינן מתיישבות עם ההיגיון הסיפורי ויוצרת רצף של הצטלבויות דרכים מאולצות. התחושה המלאכותית מתעצמת לנוכח נטייתו של המחבר לשבץ בטקסט אזכורים תרבותיים ואינטלקטואליים שנותרים בגדר קישוט חיצוני בלבד. האזכורים הללו של הוגים ויצירות נדמים יותר כהצהרת כוונות מלומדת מאשר כחלק בלתי נפרד מעולמן הפנימי של הדמויות, מה שיוצר ריחוק ומונע מהדרמה להפוך לאנושית באמת. הנה דוגמה: במהלך החקירה של זהות עלומה ומתחזה מבקר עורך הדין, גיבור הספר, בבית סוהר שנראה לו - מפאת חסרונם של גדרות תיל וחומות - דומה לבית ספר, מיד עולה בראשו ספרו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו "לפקח ולהעניש" וכאן זה נגמר. מהן הסיבות שספר זה עלה במוחו של עורך הדין? היכן הדיון או הביקורת שספרו של פוקו נקשר אל סיפורנו? השאלות האלה נותרות תלויות באוויר ומתפוגגות לאיטן.
בסופו של יום, הרומן מצטייר כפלטפורמה המבקשת לארח דיון בסוגיות הבוערות של זהות ושייכות בחברה היפנית בת זמננו, והגזענות המושרשת כלפי זרים במיוחד קוריאניים. אך הטיפול בנושאים אלו נותר ברמה דקלרטיבית ודקה. במקום שהקונפליקטים החברתיים ינבעו מתוך מאבקן של הנפשות הפועלות, הם מוגשים כהרצאה מנומסת על פוליטיקת זהויות שאינה מעזה להעמיק אל מעבר לרובד הגלוי. התוצאה היא יצירה שמתפקדת כתירוץ אלגנטי לשיח סוציולוגי פושר, המוחמצת בתוך השקט המופתי שהיא עצמה גזרה על גיבוריה.