קוראים מירושלימ

ספר כיף וקל לקריאה.
לכאורה לנוער? אבל כמבוגרת הרגשתי שהוא בדיוק מתאים לי, זה שהגיבורה בת 14 לא הופך את הספר אוטומטית לנוער בעיניי, רבים ספרי הפנטזיה למבוגרים שהגיבורים נערים/נערות שרק מתחילים את מסע הגיבור.ה שלהם. אמנם הספר בהחלט יכול להיקרא על ידי נוער, אבל הוא רב גילי, ולא מוגבל (לא לילדים כמובן בגלל הרציחות וכו)
בכל מקרה, הגיבורה מונה היא קוסמת בצק חביבה שרק רוצה לאפות בצק ולהרקיד אנשי ג'ינג'רברד עד שהיא נאלצת להציל את הדוכסות בה היא חיה ואנשי עירה.
הספר משעשע, יש בו את בוב המחמצת, את הג'ינג'רברד הנאמן ועטור המדליה, גיבור זהוב (שאני רוצה שיהיה מושא אהבה בספר המשך- למרות שאין כזה. כמובן לאחר שמונה תגדל, נגיד עוד 6 שנים לפחות) וכמובן את ספינדל, שתכלס בספר המשך היפותתי שמתרחש בעתיד היותר רחוק, נגיד 10 שנים גם הוא יכול להפוך למושא אהבה, אבל נראה לי הוא יותר כמו אח.
קראתי שני ספרים אחרים של הסופרת, אחד תחת השם ט. קינגפישר שמאוד אהבתי- באמת מגיע לה הפרסים.
כדי לסדר לכם- אין אהבה בספר, אבל זה דיי מתבקש בספר המשך עתידי שמתרחש כעבור כמה שנים. נו, הסופרת מתארת את הגנרל אית'ן כגנרל הזהוב, מה כבר אני יכולה לעשות אם לא לפנטז שמתישהו בעתיד הלא כתוב שלהם הם הופכים לזוג.

וכמה קטעים ששיעשעו אותי:
"... היא גן מקטרת שפרעושים הם רוחות רפאים של פילוסופים קדמונים שמנסים למצוץ את האמת מהקרסוליים שלה" (על מולי המקרקשת)
"אולי הוא מנופף לקהל בתהלוכות, אבל בסוף היום הוא קוסם קרב, וזהו זה. הפעם אולי הוא עשה לך טובה, אבל אם תעמדי לו בדרך הוא יהרוג אותך, ולא מתוך רשעות כמו חלק מהם, אלא כאילו את פשפש" מולי על אית'ן.
"ללחם שכבר נאפה היו דעות מאוד מוצקות על כך שהוא כיכר, תמיד היה כיכר, ותמיד יהיה כיכר" - אל תשאלו למה זה שיעשע, זה פשוט שעשע.

סוחף, שוב. כמו בספר הראשון.
אבל הפעם היתה לי תחושה לא נוחה במהלך הקריאה.
היה לי קשה עם עניין החיתוך והדם, והיה לי קשה עם מה שעשו לבנות - נביאות הדם- במקומות של ה"בעלות המיטיבה", מה שאתם חושבים שקורה לנשים שפוגשות רוע- אומנם לא היה גרפי, אבל הספיק לי המעט שתואר כדי שהתחושה הלא נוחה תעמיק. בספר הראשון גם היה לי קשה שבני אדם תוארו כקופים, התיעוב של האחרים כלפי בני האדם היה לא נוח, אבל עברתי את זה. את עניין החיתוך והיחס לנביאות הדם- קשה לי לעבור.
החלטתי להפסיק עם הסדרה. זו באמת סדרה טובה לדעתי, והייתי ממשיכה ברצון אלמלא הנקודות הנ"ל.
העולם של הסדרה מרגיש מאוד חי, וכך גם הדמויות, מאוד קל להיכנס לקריאה למרות עובי הספרים- שממש לא מורגש. מבאס להפסיק סדרה שהתחברתי אליה אבל אני יודעת שעניין החיתוך ימשיך לחזור, וזה עושה לי תחושה מגעילה וכבדה.
באנגלית קוראים לספר murder of crows, רק עכשיו שמתי לב למשחק המילים בתרגום: אורב= עורב. חמוד.

ריצ'רד השלישי הוא אחת היצירות הגדולות של שייקספיר, אם לא הגדולה ביותר לדעתי.

לצערי, אני כותב את הביקורת ללא היכרות עם יצירות אחרות מז'אנר המחזות ההיסטוריים, ובכללן המחזות הקודמים ברצף ארבעת המחזות שאותם ריצ'רד השלישי חותם. בשל פער זה, כנראה שהתפספסו לי אלמנטים מסוימים במהלך הקריאה, ולכן אתייחס כאן ליצירה כאל יחידה אוטונומית.

העולם ששייקספיר בונה כאן הוא קר ודורסני. כולם בוגדים, ואת כולם ניתן לקנות ולשחד, ובעולם כזה כל אחד ישתמש באמצעים העומדים לרשותו כדי לחזק את מעמדו.

זהו עולם הובסיאני, משחק סכום אפס. המאבק הוא אינסופי, מלחמת חורמה של הכול בכול. כולם הם שחקנים במאבק הזה; זהו המצב הטבעי של האדם, והוא מגולם בתרבות האנושית ובמבנים החברתיים שהיא יצרה.

ריצ'רד מבין את המשחק ובוחר באופן מודע שהדרכים שבהן ישתמש כדי לגבור על יריביו יהיו דרכי זדון. אך אם אין חשיבות למוסר והוא אינו אלא תוצר חברתי, האם הדרך הזאת אינה גם הדרך היעילה ביותר להגיע ליעד, כל עוד אתה מצליח להשתיק את מצפונך?

ריצ'רד אינו רע; הוא פועל למען רצונו. הוא תוצר של הטבע, ואין מגבלות חברתיות שיעצרו בעדו מלהגשים את מטרתו, בין אם מדובר במיקומו בשושלת ובין אם במוסר האנושי.

כשם שאיננו מבקרים אריה בטבע במונחים מוסריים, כך גם שייקספיר מציג בפנינו את ריצ'רד.

הכלים של ריצ'רד במשחק החברתי-מעמדי הם שכל חריף ואמונה שלמה במעשיו. הוא נטול מצפון משום שאין לו ספקות כלפי עצמו. הוא אינו נותן לפגמיו הפיזיים לערער את ביטחונו העצמי; הוא אינו תופס את מקריות החיים כגזרת גורל; הוא אינו נכנע לתכתיבים חברתיים שנבנו לאורך השנים ושאת מקורם איננו יודעים — מעין "מוסר עבדים" במונחים ניטשיאניים. הוא פשוט חי באופן טוטלי ואותנטי כלפי רצונו.

השכל והרצון של ריצ'רד מובילים אותו לאורך המחזה למניפולציות, הבטחות שווא, תמרונים ורצח — והכול בלב שלם.

ריצ'רד הוא דמות רפלקסיבית. הוא מסביר לנו ללא הרף את כוונותיו ורצונותיו. לצופה הכבול לערכי מוסר חיצוניים, ריצ'רד הוא נבל, אך יש בו דבר-מה המעורר סקרנות ואף אמפתיה. הדבר הזה הוא האותנטיות הפנימית שלו, המעניקה לו קרקע יציבה שממנה הוא פועל.

בשונה ממקבת', אשר רצונו העז הוא כמעט כוח על-טבעי הדוחף אותו למעשה הרצח, אך לבסוף הוא קורס אל תוך מודעות ורגשות אשם, ובכך הופך גם לדמות טרגית — ריצ'רד אינו דמות טרגית. הוא פועל ללא חרטה, מודע למעשיו בכל רגע באופן רפלקסיבי, ולעיתים אף נראה משועשע מהם.

ריצ'רד רוצח את כל מי שהוא מזהה כאיום: את אחיו, הנמצא לפניו בסדר הירושה; את אחיינו, שבו הוא מזהה פוטנציאל מחשבתי וערמומי השווה לשלו; ולבסוף הוא יוצא למאבק טוטלי מול ריצ'מונד.

ריצ'מונד נמצא בעמדה טובה יותר מריצ'רד. יש לו אמצעים חזקים יותר במאבק הכוחות המקרי הזה. אך ריצ'רד מוכן להקריב הכול במאבק, משום שהוא טוטלי במשחק החיים.

כאן נכנס המשפט המפורסם: "סוס! סוס! מלכותי תמורת סוס!" הוא מבטא את נכונותו להילחם על רצונו בכל מחיר.

דמותו של ריצ'רד היא מן המורכבות והמרשימות שיצא לי לקרוא. המחזה עצמו מלא ברגעים מורכבים הנוגעים למבנה המעמדי, שחלקם קשים להבנה בשל הסבך ההיסטורי של משפחות המלוכה, ששייקספיר מניח שהיה מוכר לצופיו.

ריצ'רד לא רק שובר את חוקי המשחק החברתי, הוא ממש דוחק את הכללים החברתיים והאנושיים לקצה. רוב הדמויות כמעט פסיביות; הן נגררות לפי הכללים והמוסכמות. הן משחקות את המשחק, אך אינן מתמסרות אליו כפי שריצ'רד מתמסר אליו. ריצ'רד כמעט הופך להיות המשחק עצמו. הוא חי אותו באופן טוטלי, מוכן לשלם כל מחיר ולחצות כל גבול, בעוד האחרים עדיין כבולים לנורמות, למסורות ולמגבלות אנושיות. בכך שייקספיר חושף את האלימות והתחרותיות הטמונות במבנים החברתיים שעליהם נשען העולם האנושי.

ריצ'רד הוא דמות כמעט ניטשיאנית במלואה. האובססיה שלו לכס המלכות יוצרת מצב של ביטול הערכים הישנים, אך אינה יוצרת שום ערך חדש במקומם. הוא נמצא בשלב ביניים — לאחר ההשתחררות מערכי המוסר הישנים, אך לפני יצירה של משמעות חדשה. כאן חוזר עניין תפיסת כס המלוכה כערך עליון. הרצון לשלוט באחרים ולהימצא בפסגת ההיררכיה החברתית עדיין נותר במרכז עולמו. יש כאן תלות בערך חיצוני, ולא ערך הנובע מתוכו. במובן הזה, ייתכן שריצ'רד אינו משוחרר לחלוטין מן העולם שאותו הוא מבקש לכבוש.

ההישג הגדול של המחזה הוא המורכבות שלו. הוא נוגע בכל כך הרבה רבדים ומוביל לתהיות רבות. האם ריצ'רד הוא אדם החורג מן המוסר המקובל, או שאולי הוא פשוט האדם המשועבד ביותר לרצון לכוח בתוך המסגרת הקיומית? האם הוא באמת השתחרר והתגבר על מגבלותיו ועל עיוותיו הפיזיים, או שאולי הסבל הכרוך בלהיות כבול לגוף פגום אינו מרפה ממנו לעולם, ומוביל אותו אל האישור החברתי הזוהר ביותר — כס המלכות?

דווקא חוסר היכולת לענות באופן חד־משמעי על השאלות הללו הוא שהופך את דמותו של ריצ'רד ואת המחזה כולו לגדולים כל כך. זו יצירה הנוגעת בפוליטיקה, בפסיכולוגיה, בפילוסופיה, במוסר ובטבע האדם, ומצליחה לעורר מחשבה בכל אחד מן הרבדים הללו גם מאות שנים לאחר שנכתבה.

יש כאן רגעים אנושיים עמוקים, שלל דמויות אדירות, שפה ייחודית והתרחשות שרק יוצר ענק כמו שייקספיר יכול היה לברוא.

זוהי אחת מפסגות היצירה השייקספירית, ואולי אף הפסגה עצמה.