1
לפני כשלוש שנים התבדח איתי חבר ואמר לי שאני חייבת לכתוב ספר על כל הדייטים ההזויים שלי. עם הזמן הוא כבר לא כל כך צחק אלא ממש התעקש על כך, בטענתו שבמקרה שלי המציאות עולה על כל דמיון. הוא אף הגה שם לספר, "דייט מהגיהינום". אף על פי שהשתעשעתי ברעיון שזהו השם המתאים, דעתי השתנתה לאחר מלאכת
הכתיבה" .רוב הזוכים המאושרים שעימם יצאתי הוגרלו ב"אמזון" של עולם הדייטים, ה"או.קיי קיופיד". בתקופה זו צחקתי בימים ובכיתי בלילות או שחטפתי התקף חרדה, או ששילבתי בין השלושה.
אך לסיפור המרכזי שלי יש גיבור אחד מרכזי, שמו אור. באופן אירוני וטרגי השכלתי להבין שאני רק הגיבורה המשנית.
אם כן, אור, שהיה אמור להיות סטוץ ללילה בלבד, היה לסטוץ שנמשך שנתיים וחצי וששבר את ליבי לרסיסים פעם אחר פעם. ולי יש כישרון יחיד ומיוחד, אני אלופה בלהתאהב בבלתי מושג ולדפוק לעצמי את החיים יופי.
שבועיים וחצי עברו מאז נפגשנו אור ואני. כל כך התגעגעתי למגע שלו, למבט שלו. היו לו עיניים גדולות, יפות ומכשפות בצבע חום כהה וריסים ארוכים, ובכל פעם שהביט בי מבטו כאילו אמר: "אני רוצה אותך כאן, עכשיו ולתמיד." ואני הייתי שבויה שלו.
בתקופה הזאת שבה לא נפגשנו, שנראתה לי כנצח, הוא כל הזמן עבד; ימים שלמים מהבוקר עד שעות הלילה הקטנות. אור ניהל מסעדה בבניין שבו אני עובדת. בפעם הראשונה שראיתי אותו, ידעתי שאני רוצה אותו, אבל היה ברור לי שהוא צעיר ממני וחשבתי לעצמי שמכיוון שבכל שלושים וארבע שנותיי מעולם לא היה לי סטוץ, הוא יהיה מושלם לצורך מטרה זו.
המראה האולטימטיבי של השיער הארוך, הגוף המקועקע והחיוך הממזרי והשובב התאים לי. הפעם הראשונה שלנו יחד הייתה מושלמת, אז חשבתי לעצמי שלא יהיה נורא אם תהיה פעם שנייה, ואחרי הפעם השנייה הייתה פעם שלישית, והפעם השלישית הייתה לרביעית. הייתה בינינו כימיה מושלמת מכל הבחינות. הוא לא רק נגע בגופי, הוא נגע בליבי, ולאו דווקא בדיבורים כי הוא היה שקט יחסית, אבל מבטו, והידיעה שאיכשהו הוא תמיד ידע לאבחן בדיוק מה אני מרגישה, גרמו לי להתאהב בו.
יש קטע ב"יזיזות" שבדרך כלל שני הצדדים מבקשים להסתיר אותה, כאילו זאת בושה לעשות סקס. זה לא שלא מספרים לאף אחד, ברור שיודעים, כל העולם ואשתו. אני מוכנה להישבע שבכל פעם שעמדנו זה ליד זה היה כתוב לנו על המצח "מזדיינים באושר". מובן שהאושר הזה נמשך בדיוק לשעה וחצי-שעתיים שבהן היינו יחד.
אז בהתחלה כמובן הכחשתי ואמרתי לעצמי שעוד פגישה אחת ודי, אני מסיימת את זה, וכך עברו להם ארבעה חודשים והקשר הפך להיות אינטנסיבי וממכר.
הבעייה היחידה בקשר הזה הייתה שרק אני רציתי אותו, ואף על פי שהייתי בטוחה שגם לו יש רגשות, מבחינתו הקשר הזה היה מיועד רק לסקס, אבל אני כנראה לא בחורה של סטוצים ולא של יזיזוּת, אני שייכת לאהבה והאהבה שייכת לי.
ראש השנה הגיע ואתם יכולים לנחש מה הייתה משאלת ליבי לשנה החדשה, כשחזרתי לעבודה אחרי חופשת החג, החלטתי שאין סיכוי שלא אתראה איתו באותו יום.
כמה פעמים הוא הציע לי לרדת ל"קוויקי" במחסן של המסעדה, ותמיד סירבתי כי זה נראה לי סליזי מדי. אבל הפעם החלטתי להיכנע כי רציתי מאוד לראות אותו כבר ולא שינה לי איפה ואיך. אז התכתבנו בוואטסאפ, ושם נכתבו כל מיני משפטי זימה כגון "כמות השפיך שתצא עלייך, אני מקווה שאת מוכנה לזה," ואני החזרתי "אני כל כך רטובה בשבילך," והוא החזיר "אני אזיין לך את הצורה."
סיימתי את יום העבודה וחיכיתי בסבלנות על הספסל שמחוץ למסעדה עד שקיבלתי את ההודעה המיוחלת: "רדי למטה." אז עשיתי כדבריו וירדתי למטה לחכות לו, נרגשת מהמחשבה שנזדיין ממש כמו בסרטים.
המעלית נפתחה והוא יצא ממנה, הביט בי במבט חטוף והלך במהירות לכיוון המחסן בעודו מסנן: "מה קורה?" אפילו לא עניתי לו, רק הלכתי אחריו במהירות כדי להדביק את צעדיו.
נכנסנו למחסן שהיה בו חם ולא היה בו אוויר, אבל לא ממש היה אכפת לי.
"את מכירה את המחסן שלנו?"
"לא, מה יש בו?"
"בעיקר ציוד."
זהו, סיימנו את שיחת ה"כאילו זה מעניין אותי," והתנפלתי עליו בנשיקה. הוא החזיר לי נשיקה חזקה ומיד הפשיל את מכנסיו. "אין לנו זמן," הוא אמר. ירדתי למצוץ לו והוא פלט גניחת הנאה.
"התגעגעת?" שאלתי תוך כדי.
"בטח," הוא ענה, "ואת התגעגעת לזין שלי?" הוא שאל והמשיך, "ללקק לי את הביצים?"
הנהנתי בעודי ממשיכה למצוץ לו. הוא הוציא את הזין שלו מהפה שלי. "יאללה, אין לנו זמן, את רוצה שאני אזיין אותך, נכון? תסתובבי ותתכופפי, נו יאללה, אין לנו זמן."
הסתובבתי והתכופפתי, אבל לא היה לי נוח. "מאמי, אנחנו לא נצליח ככה, בוא שב רגע שם על הכיסא, אני אהיה מעליך."
"מה פתאום, אני לא יושב, נו יאללה כבר, אין לנו זמן, מה את חושבת, שאנחנו פה לעשר שעות?"
הוא היה חסר סבלנות, סובב אותי והרים לי את השמלה, הוריד לי את התחתונים וניסה לחדור קצת, אבל לא היה לי נוח וכאב לי.
"מאמי, תשב רגע נו..." אמרתי.
"אני לא יושב ותסתובבי כבר," הוא השיב בעצבנות.
"מאמי למה אתה מתווכח?"
אז הסתובבתי שוב, והוא הצליח לחדור קצת, בזמן שאמר לי: "וואי, את כזאת זונה." וכאב לי.
ואז הוא גמר וכל השפיך שלו נזל על הרצפה. הוא לבש את התחתונים ואת המכנסיים וגם אני לבשתי את התחתונים שלי. לקחנו נייר וניקינו את השפיך.
היה שם מתקן לקוביות קרח. הוא לקח אחת לעצמו והביא גם לי אחת. במקום למרוח את עצמי מרחתי אותו יותר.
"מאמי, שב רגע על הכיסא."
הוא נאנח בעצבים. "את לא מבינה שאין לנו זמן?" אבל הוא ישב בכל זאת. התיישבתי מעליו. "אתה רואה? ככה היה הרבה יותר נוח."
יצאנו חזרה למעלית. "את חייבת להיות משוחררת יותר," הוא אמר.
"תביא נשיקה."
הוא נישק אותי, חזר למסעדה ונתן בי מבט חטוף.
כל החוויה הזאת ארכה פחות מעשר דקות. נכנסתי לאוטו, והתנעתי, הרגשתי את חום גופי עולה מעצבים. לאורך הנסיעה הביתה היה פקק נוראי שארך מספיק זמן כדי שאוצף במחשבות איומות.
מה יהיה? איך אוכל להמשיך איתו בצורה כזאת? זה ממש לא מה שרציתי וציפיתי. זאת הייתה חוויה נוראית. הוא בטח גם חושב ככה. רגע! הוא באמת קרא לי זונה תוך כדי? איך הוא מעז בכלל? אם הוא עוד פעם ידבר אליי ככה, אני אחתוך לו את הביצים ואת הלשון! אוף, בא לי להרוג אותו! טוב, לא בא לי להרוג אותו, אני אוהבת אותו, אבל אני חייבת לדבר איתו. איזה חוסר אונים.
כשנכנסתי למיטה, התהפכתי מצד לצד ולא הצלחתי להירדם. השעה הייתה לקראת חצות. שלחתי לו הודעה: "אני לא מצליחה להירדם," ומיד התחרטתי על כך. מה אני כזאת נדבקת? ואני בכלל כועסת עליו, אז למה אני שולחת לו הודעה? הוא יענה לי? בבקשה אלוהים, רק שיענה לי, לא משנה לי מה יכתוב, אבל שיענה. עברו כמה דקות. ראיתי שני וי כחולים, כלומר הוא ראה. ניסיתי להרגיע את עצמי; זה שהוא ראה לא אומר שהוא חייב לענות מיד, הוא בעבודה.
מובן שלא הצלחתי להירדם, והמשכתי לחכות ולבדוק אם היה מחובר לוואטסאפ, אבל השעות עברו ולא קיבלתי תשובה עד שנרדמתי מבכי ומייאוש.
היה לי סיוט בלילה. משום מה אינני זוכרת על מה חלמתי, שזה מוזר, אבל אני כן זוכרת שהרגשתי פחד נוראי והתעוררתי בבהלה, בכיתי ונרדמתי שוב.
בבוקר התעוררתי בדמעות, ואף על פי שממש לא התחשק לי לקום מהמיטה, קמתי בכל זאת ועשיתי את כל פעולות הבוקר הרגילות: צחצחתי שיניים, התלבשתי, התארגנתי לעבודה תוך כדי בכי והבנתי שמה שהיה בינינו נגמר.
זה היה נורא עבורי להודות בזה, כי זה הפך את זה לממשי, אבל הייתי רגילה ללב שבור, אז אפילו שכאב לי לא נטיתי לרחם על עצמי יותר מדי. פשוט הכנסתי את הגוף שלי למצב אוטומט. אומנם נראיתי כמו איזה זומבי, אבל המשכתי לתפקד כרגיל.
אז נסעתי לעבודה ואכלתי את הסנדוויץ' שהכנתי לעצמי והכול בעודי בוכה. יש לנו קטע עם אוכל במשפחה, שלא משנה מה עובר עלינו אנחנו אוכלים. כששמחים אוכלים, כשעצובים אוכלים, כשחולים אוכלים, כל הזמן אוכלים כי אוכל זה הדלק של הגוף וצריך להמשיך לנוע.
הגעתי לעבודה. אני סוכנת מכירות של מחשבים וציוד היקפי לחנויות. באותם ימים נערכה אצלנו תחרות על מכירת מחשבים, והמקום הראשון בה היה תקציב לנסיעה לחו"ל. זה היה הפרס המושלם מבחינתי, בייחוד עכשיו, כי הייתי חייבת לברוח ובמצבי הכלכלי לא יכולתי להרשות זאת לעצמי. הייתי חייבת לזכות במקום הראשון (וזכיתי).
שעת הצהריים הגיעה והייתי צריכה לאכול, אז עליתי למעלה, חלפתי על פני המסעדה וראיתי אותו. העפתי מבט חטוף לעברו והוא לעברי וחלפתי על פניו בלי לעצור, אך הרגשתי שהוא נועץ חץ בליבי וכאב לי. הרגשתי שאין לי אויר ושאני חייבת לדבר איתו, כי אני לא מסוגלת לשמור בבטן, זה כואב מדי, אבל איך אדבר איתו כשהוא בעבודה, והאם בכלל ירצה להתייחס אליי?
הודות ל"אלוהי הפאקינג וואטסאפ", שהשכיל לעשות הפרדה בינינו ובין התקשורת הבין-אישית. יכולנו לממש את הפחדנות שלנו מההתמודדות עם שיחה של פנים אל פנים. אז כתבתי לו הודעה: "אור, המפגש הזה אתמול לא עשה לי טוב, אתה יודע שבדרך כלל אני לא מתלהבת לרדת למחסן, אבל רציתי מאוד לראות אותך, אני תמיד רוצה. וחיכיתי לך במיוחד, כמו שאתה יודע, אבל היית כזה חסר סבלנות. וכן, אני יודעת ומבינה שאתה עובד, אבל עדיין, אם היו לנו כמה דקות יכולת להיות קצת רגיש יותר, ובטוח לא לקרוא לי זונה תוך כדי... אני לא מוכנה שאף אחד ידבר אליי ככה. מצד אחד, מעצבן אותי שאני צריכה לדבר איתך דרך הוואטסאפ ולא פנים אל פנים כי לא חסר לי מה להגיד לך, ומצד אחר אם הייתי צריכה להסתכל עליך עכשיו, כנראה הייתי מתחילה לבכות."
עכשיו הבנתי באמת שזה הסוף, זה היה ברור. באותו רגע ערכתי טקס קבורה ליחסים האלה, ולא היה סיכוי שהוא יגיב. הוא הרי לא יודע להתמודד עם פרץ כזה של רגשות, ולא משנה לו שהוא פגע בי, מחר כבר תהיה לו מישהי אחרת והוא יעשה בדיוק את אותו הדבר.
האמת היא שעלתה בי המחשבה אפילו לנקום בו קצת, חשבתי שאולי אצמד לוויטרינה של המסעדה לכמה ימים ואגרום לו להסתכל עליי בעודי יורה לעברו מבטים של מסכנה עד שאביך אותו ואבכה בכי מרורים, אבל זאת רק הייתה מחשבה.
