שמות ומאפיינים מזהים מסוימים שונו כדי להגן על פרטיותם של אנשים. למען ההסוואה בדיתי שמות, איחדתי כמה דמויות לדמות אחת והשתמשתי באמצעים נוספים. בכמה מקרים שיניתי את סדר האירועים ו/או דחסתי יחד כמה אירועים בשירות הסיפור. שחזרתי דיאלוגים כמיטב יכולתי בעזרת טקסטים, פרקי יומן כואבים, שלחזור אליהם היה מבחינתי עינוי, רשימות בטלפון ואימיילים לאמא שלי. קוראים הסבורים שהם מזהים את עצמם מוזמנים להקשיב לשיר השלישי באלבום No Secrets של קרלי סיימון, או למזוג לעצמם משקה אלכוהולי או לפרוש אל אותה "מיטה מאוד לא נוחה, כידוע לכול," כפי שתיארה אותה ג'ואן דידיון האחת והיחידה בספרה Slouching Towards Bethlehem ‏("משתרכת אל בית לחם").


בק דורי־סטיין


הנחיות לך,


החולמת


להיות מתמללת


צייתי לכללים, הדקדוקיים והאחרים.


הגיעי מוקדם ואל תגידי כלום.


שמרי על ניקיון ודיסקרטיות - כמו ספרנית או זונת צמרת.


גוונים ניטרליים מכתיבים טון ניטרלי.


נשמי בשקט או אל תנשמי בכלל.


המעיטי להשתמש בנקודה ופסיק; אל תערערי על מוסכמות.


חיִי כדי להקליד, אל תקלידי כדי לחיות.


הקריני נשיות בלי טיפת סקסיות.


בלי השתרללויות בעבודה - וגם לא בשום מקום אחר, אף פעם.


אל תשאפי לשלמות. הֲיִי השלמוּת בעצמה.


ומעל לכול, שמרי את הסודות שלך לעצמך.


פתח דבר


המקום הזה


בערב כמו זה אני מחכה לקול האלוהים.


בעוד רגע ינאם הנשיא אובמה בחדר המזרחי של הבית הלבן. מעבר למגרש חניה אחד, שלושה מסדרונות וחמישה גרמי מדרגות עד ראש בניין אייזנהאואר של משרדי הממשל, אני שוכבת על הספה במשרד הקטן שלי, והשמש השוקעת מציפה את החדר בכתום לוהב. קול האלוהים הוא אותו אלמוני שמכריז על בואו של הנשיא. אני מחכה לשמוע אותו.


עוד רגע.


נעשיתי מומחית בלחכות.


אולי אתם זוכרים את עצמכם כילדים קטנים בבית הספר היסודי, חוזרים אחרי ארוחת הערב לבניין בית הספר כדי להופיע בקונצרט לכבוד חג המולד או בהצגת האביב? רצתם לפני ההורים שלכם ועברתם את הכיתה הנטושה בדרך אל קולות הילדים הצוחקים, המורים המהסים. כל צעד פעם משובבות שפורצת קדימה, והלב שעט כי נמצאתם במקום המקודש בשעה פלאית שכזאת. פנייה אל המסדרון של הגדולים, והנה הם, כל החברים, וכולם כבר עומדים בשורה בתלבושת אחידה של מכנסיים שחורים וחולצות לבנות מכופתרות ומאותתים לכם להצטרף אליהם, כי הערב הכול יכול לקרות. אתם נמצאים במקום הנכון.


לבסוף אני שומעת את קול האלוהים וניגשת אל הטלוויזיה במעגל סגור כדי להגביר את הקול. כעבור דקה מופיע הנשיא על המסך, מתבדח ועושה את הפאוזות האופייניות לו לפני שהוא מגיע אל הנושא של הערב. הוא מדבר ברהיטות, במתינות, בכנות. מחיאות כפיים מטביעות את קולו של הנשיא כשהוא מברך את המאזינים ואת ארצות הברית של אמריקה. אני מקלידה את התמלול, מגיהה אותו ושולחת אותו אל משרד הדובר, ואחר כך רוכסת את הז'קט, מכתיפה את תרמיל הגב וסוגרת אחרי את דלת העץ של החדר.


בסיום הערב הזה, כשאני פוסעת במסדרונות הריקים, השעה כבר אחרי תשע. אפשרויות מחשמלות וסודות מהדהדים מרצפת השיש המשובצת שחור־לבן.


בחמש השנים האחרונות הבניין הזה היה ביתי. במשך התקופה הארוכה הזאת זה היה המקום היחיד שרציתי להיות בו. לא עוד. כי מאז נובמבר, כל יום כאן הוא כמו לוויה. כרגע יש לי מסדרון לעצמי בלבד - אפילו השרתים בסינרים הכחולים דוחפים את עגלות הניקיון הכבדות במקום אחר. דלתות שנותרו פתוחות מעט מגלות שולחנות עירומים, קירות חשופים, מסגרות שחורות ריקות, ערימות של ניירות ליד סלי אשפה עולים על גדותיהם. כל חדר הוא תיאור גרפי של שלב שונה בגירושים בלתי־נמנעים.


אני יוצאת מדלתות הזכוכית האוטומטיות האטיות של בניין אייזנהאואר אל החושך של עוד ליל ינואר צונן. מראש המדרגות של אנדרטת הצי אני רואה חבורות־חבורות של אנשים עומדים תחת פנס רחוב אחרי סיור באגף המערבי של הבית הלבן. לא נשמע שום רחש חוץ מטפיחות החבל על תורן הדגל. כבר עכשיו האווירה השוררת במקום מזכירה יותר טקס אשכבה ופחות את המכונה המשומנת היטב שכעת אני כבר מכירה מקרוב. ירח מלא מרחף מעל לבית הלבן כמו דגל בחצי התורן.


זה בית הספר שלי. זה היכל הקודש שלי. זה הכול שלי - והוא הולך ונעלם עם כל יום שחולף.


אני עוברת ליד הרכב שלו ומעבירה אצבע על הפגוש בידיעה שסוכנים חשאיים צופים בי מרכבי שטח מותנעים. אחרי שאני מנופפת לשלום למאבטח החדש שנתקע בתורנות לילה, אני סורקת את התג שלי, שומעת את הזמזום, את הנקישה, את גניחת השער, ויוצאת אל שדרות פנסילבניה השוממות.


המקום הזה.


המקום הזה.


המקום הזה יכול לשבור לָךְ את הלב.


כולם מדברים שוב ושוב על הסוף, אבל אני חוזרת שוב ושוב אל ההתחלה.


לחבר


את הנקודות


2011 עד ינואר 2012


"אז מה את עושה?" זאת השאלה הראשונה ששואלים אנשים בוושינגטון די־סי. והשאלה האחרונה שמובטלת כמוני רוצה לענות עליה. עכשיו אוקטובר 2011, ומאז הקיץ אני יושבת מתשע עד חמש ליד השולחן במטבח וכותבת מכתבים מקדימים לקורות חיים שאיש לא יקרא. הרף שאני מציבה נעשה נמוך יותר ויותר, וכבר הפסקתי לקוות לראיונות של ממש ואני מסתפקת רק בהודעה גנרית, שהפניות שלי התקבלו, כדי שאדע שלא ממש נעלמתי מעל פני האדמה, גם אם החסכונות והביטחון העצמי שלי נעלמו בהחלט. למדתי להעריך מעסיקים מתחשבים יחסית, שדחו אותי כראוי באימייל אדיב. הגיליון האלקטרוני של גוגל, שהכנתי כדי לצאת ידי חובה ואני שומרת בדסקטופ שלי, מראה צפי אפס לעבודה אבל המון הלוואות סטודנטים ובעוד ארבעה ימים - תשלום שכר דירה. ועכשיו הגיע הזמן לשרוף עוד כסף שאין לי בבר מלא אידיוטים.


דנטה שכח לציין את המעגל העשירי של הגיהינום, זה שנועד לאנשים המעמידים פנים שהם נהנים לבלות בחברתם של פוליטיקאים צעירים המגיעים אחרי העבודה להֶפּי האווֶר בבר מחורבן עם מרצפות דביקות, לא רחוק מהבית הלבן. המקומות האלה לא שונים ממסעדות רשת חסרות נשמה, חוץ מזה שהקוקטיילים עולים שבעה־עשר דולר, ושבכל פעם שאני נכנסת לבר כזה מתנגן לי בראש הפסקול מ"מלתעות".


אני יודעת שהשאלה בוא תבוא, שהיא אורבת ממש מתחת לפני השטח כמו טורף סבלני. מה את עושה? מה את עושה? מה את עושה?


היציאה לבר בבירת האומה בהפי האואר היא הזדמנות כמעט שקופה לנטוורקינג, לסטוצים ולשניהם יחד. אני לא מנסה לעשות אף אחד מהם, אבל אני נמצאת בבר המסוים הזה, גולד פִין, כי הבטחתי לחבר שלי לדבר עם החברה של אחד מחבריו לעבודה על האפשרות לעבוד כתחקירנית בצוות החשיבה שלה. העניין הוא, שעכשיו, כשאני פה, השיחה עם טרייסי מצוות החשיבה נראית לי כבזבוז זמן לכל הצדדים. אני לא מתאימה לצוות חשיבה, חברת יח"צ או עמותה, לא קיבלתי אפילו סירוב גנרי אחד כבר כמה שבועות. אני מתחילה לקלוט שככלל, אני לא מתאימה לעיר הזאת, שכולם מתנהגים בה כאילו הם יודעים משהו שאני לא יודעת ומתלבשים כמו ללוויה של בוס במאפיה ב-1985. שחור על שחור על שחור. ולא שחור מגניב של ניו יורק. לבוש שחור משעמם, חסר מעוף ולא מונח טוב, שחור שנקנה בחנויות עודפים - גם לגברים וגם לנשים.


לכן במקום לחפש את טרייסי צוות־חשיבה, אני מחפשת את הברמן. אני מנסה להשתכר מיד כדי להפסיק להיות לחוצה בגלל חשבון הבנק שלי ובגלל התשובה המתחייבת לשאלה הבלתי־נמנעת "מה את עושה?" ברגע שפינות הבר מתחילות להיטשטש, הרצפה נראית דביקה פחות, והחיים נראים יפים ואירוניים ומשעשעים.


כשאני מחכה ליד הבר לעוד משקה, אני צופה בפנטומימה של טיפוס בסולם שמבצעות בובות עם ראשים מתנועעים על קפיץ, המחכות בקוצר רוח להזדמנות לשלוף כרטיסי ביקור חמים מהדפוס. בני העשרים ומשהו האלה, שמשחקים קיקבול בימי חמישי ושותים בעמידת ידיים מחביות בברים בשבתות, מעניינים כמו הקירות הדהויים של הבר הזה, ובכל זאת אין גבול לשחצנותם, ולכן נראה לי שאני זאת שמפספסת כאן משהו. כי הרי הם דווקא אנשים עם עבודה אמיתית שמקבלים תלוש שכר אמיתי. אלה צעירים בעלי מקצועות חופשיים שלא עושים קניות בסופר בטרנינג ביום רביעי באמצע היום. כשאני בוהה בקרקעית הכוס אני תוהה, מתי התחלתי לפגר אחרי כולם? מתי נעשיתי לוזרית בת עשרים ושש, בלי עבודה ובלי מטרה בחיים, שאין לה אפילו מספיק אחריות כלכלית לשתות בבית ולא בחוץ?


אחרי פעמיים קוקטייל קֵייפּ קוֹדֶר, ובזמן שאני ממתינה לשלישי, בחור עם שביל מוקפד בצד ושאיפה בולטת להיות אבא שלו מתקרב אלי מהצד, מציג את עצמו ושואל כבדרך אגב, "אז מה את עושה?"


אני יודעת שאנשים אחרים שנמצאים במלכוד כמוני אומרים, "אני בין עבודות," או "אני בודקת כמה אופציות," אבל כולם יודעים למה הכוונה, ואני שונאת לחרטט. משום כך אני מסתכלת לתואם־רייגן עם הבייבי פייס ישר בעיניים ואומרת לו שאין לי עבודה.


אז אמנם החיוך האדיב לא נוטש את שפתיו, אבל אני רואה שהוא מחשב מסלול מחדש, רואה את הגלגלים מסתובבים. הוא מטה הצדה את הראש, כאילו יוכל לעמוד טוב יותר על מצבי מזווית שונה. ככה בטח מרגיש כלב עם שלוש רגליים, אני אומרת לעצמי.


הדבר המצחיק הוא, שבעצם לא ממש משנה לאף אחד מה מישהו אחר עושה. אנשים לא שואלים כי הם סקרנים לדעת מה מישהו עשה היום או במה מישהי מתעניינת. יצורי די־סי רוצים לדעת רק אם מישהו הוא חשוב, מקושר, משפיע או עשיר. כי אלה הדברים שעוזרים לקדם קריירה. בחורה מובטלת שדופקת לעצמה את הראש בבר לא יכולה לעשות כלום בשביל אף אחד.


תואם־רייגן עושה רברס ומתרחק ברגע שהוא מקבל עוד בירה ולא טורח אפילו להציע לי כרטיס ביקור, לכן אני מחסלת במהירות את הקוקטייל השלישי ויוצאת מהבר עוד לפני שטרייסי צוות־חשיבה מופיעה. בדרך הביתה אני מסמסת לחבר שלי שגמרתי עם ברים אחרי הצהריים. הם מדכאים אותי יותר מדי.


עברתי לוושינגטון די־סי באביב 2011 כדי לעבוד סמסטר אחד כמורה־מנחה בבית הספר סידוֶול פרֵנדז. התכוונתי לגור בדי־סי שלושה חודשים ולא רגע אחד יותר, כי מי רוצה לגור בדי־סי? היו לי די הרבה חברים שבזכותם שלושת החודשים יהיו מרתקים, אבל היה לי גם די כבוד עצמי וידעתי שלי ולדי־סי לא תהיה כימיה. די־סי היא בחורה שאף פעם לא מקללת והאיפור שלה תמיד מתוקתק, היא בחור שמזמין במסעדה מקום לבראנץ' לסוף השבוע לו ולעוד עשרה חברים הכי טובים וחושב שחמישה־עשר אחוז טיפ זה ממש מדהים. עברתי לוושינגטון עם שתי מזוודות ובעיניים פקוחות - אני אנצל את די־סי כדי לבנות לי קורות חיים, ודי־סי תגזול ממני את כל כספי בשכר דירה מופקע ובכריכים יקרים אך תפלים.


סידוול פרנדז, בית ספר קווייקרי יוקרתי, מתפאר ברשימת בוגרים מכובדת מאוד, החל מבנו של טדי רוזוולט, דרך ביל ניי המורה למדעים מהטלוויזיה ועד צ'לסי קלינטון. בסיר לחץ מהסוג הזה, שבו סדרת ההרצאות של יום שישי כוללת הורים שנמנים במקרה עם בתי המחוקקים, לא הפתיע אותי לגלות עד כמה התלמידים חרדים שמא לא יהיו חכמים מספיק או טובים מספיק באבוב או בסקווש או בדיבייט או בכולם יחד, כדי להתקבל לאוניברסיטה. לכן, בנוסף להוראה של מבנה החיבור ואופן הצגת הטיעונים, הקדשתי חלק נכבד משיעורי ההנחיה שלי לעידוד בני השש־עשרה - שיש להם המון שכל, שהם בטוח יתקבלו לאוניברסיטה, ושהם לגמרי שווים בתור דייט למסיבת סוף השנה. במילים אחרות, תפקידי באביב 2011 היה לעזור לכדורי הלחץ הטעונים הורמונים לפרוק לחצים.


המתחם של סידוול יפהפה, וכמוהו גם המורים שראיתי במסדרונות, כולם חתיכים הורסים, כולם בכושר גופני מעולה. הנחתי שבית הספר מתפאר בתוכנית ניסיונית אליטיסטית בחינוך גופני ולכן הצליח למשוך אליו את כל השרירים הגבריים האלה. כרווקה, שזמנה בשטח בית הספר קצוב, לא בזבזתי אף רגע יקר אחד על משחקי ביישנות. אבל בכל פעם שהסתכלתי ואמרתי הַיי לאחד מבובות קֵן האנושיות האלה, בחולצות מכופתרות קצרות שרוולים, הוא חייך אלי חיוך מהיר בשפתיים קפוצות ובחוסר עניין מוחלט.


יום אחד, כשישבתי מול אחד המורים רבועי הלסת האלה בקפטריה, החלטתי לקפוץ למים והצגתי את עצמי. הוא חייך אלי חיוך מבויש והסביר שהוא עובד. "עובד על מה?" שאלתי. לא היתה לו חבילת עבודות וגם לא ערימת מבחנים ואפילו לא עט ביד. הוא יושב בלי כלום לפניו והוא עובד? הוא חזר על דבריו והטה את ראשו לעבר חבורת בנות שישבו ליד שולחן באלכסון מאיתנו. הייתי מבולבלת, עד שאחת הבנות צעקה, "מָלִיָה!" וכל השולחן נקרע מצחוק.


אז זהו. הבנות של אובמה למדו בסידוול וגם הנכדות של ג'ו ביידן. הבחורים האלה לא היו דוגמנים עם חלטורות בתור מורים לספורט, הם היו אנשי השירות החשאי.


ויתרתי על הסוכנים החשאיים בערך בזמן שוויתרתי על די־סי בכלל. העיר היתה מכופתרת מדי בשבילי, משוגעת מדי לפוליטיקה. ביוני, כשתסתיים העבודה שלי בסידוול, אפרד לשלום מחבורה גדולה של חברים מהאוניברסיטה שהיגרו לדי־סי אחרי סיום הלימודים, אארוז את חפצי ואסע למקום שאליו תיקח אותי העבודה הבאה שלי.


לא כי בדי־סי הכול היה רע - תחסר לי חברתן של שרה, אֵרין, שרלוט, אמה וג'ייד - חמש חברות לשעבר מקבוצת הלקרוס, שדירותיהן בפוֹגי בּוֹטוֹם היו קרובות זו לזו כמו חדרים במעונות סטודנטים. החיים בוושינגטון עם נבחרת מעולה של חברות היו כמו חזרה על השנה הרביעית באוניברסיטה קטנה. הייתי עסוקה בטירוף. תמיד היתה איזושהי מסיבת יום הולדת או סתם שתייה על גג, ג'ז בגן הפסלים של הגלריה הלאומית בימי שישי בערב, בראנץ' בשבת עם הרבה שתייה מהצהריים ועד אחרי חשיכה. נפגשנו לריצות בפארק רוק קריק, הגענו לנשיונל מול, רצנו בין האתרים המפורסמים וקיטרנו שנורא אטי לנו בהשוואה לזמני השיא שלנו לפני עונת התיירות.


"זה מין מצחיק כזה," אמרה שרה בשבת אחת במאי, כשפסענו שלובות זרוע למסיבה ברחוב 17. ג'יי־די ואֵל, גם הן בוגרות אוניברסיטת וֶסליאֶן, הזמינו לבר־בי־קיו הראשון של העונה. "זה כאילו די־סי היא וסליאן החדשה."


"רק בלי העבודות ובלי הלחצים ובלי לנסוע צפונה למיין למשחקי לקרוס מקפיאים," אמרה ג'ייד והצטמררה מהזיכרון.


"ובלי דרמות עם בנים," אמרה שרלוט. "רגע, אולי כן יש דרמות עם בנים?"


אני מרגישה את המרפק שלה בצלעותי וכולן מסתובבות ומביטות בי.


"אין!"


"באמת?" שאלה אמה. "לא הלך לך עם הסוכנים החשאיים?"


"חד־משמעית לא. אבל זה בסדר, כי אני לא יוצאת עם בנים בזמן שאני בדי־סי."


"זאת אומרת שאת יוצאת עם בנות?" שאלה ג'ייד.


נענעתי את הראש. "יש לי כאן רק עוד חודש. לא בא לי לבזבז זמן על כל הוונאבי'ז נפוליאון שיש פה."


בוושינגטון כיף לבלות סוף שבוע ארוך, לראות את האתרים הלאומיים ואת פריחת הדובדבן, אבל הקטע של העיר, שמסתובבת כולה סביב פוליטיקה, מפתה אותי כמו פטריק בֵּייטמן ב"אמריקן פסיכו". אפילו הקופאית בסניף טריידר ג'ו'ז שאלה אותי באיזה תחום אני, בזמן שארזה לי את המצרכים בתפיסה מרחבית של אלופת טטריס.


חיי החברה שלי נראו פשוטים, לשם שינוי. החלטתי להוציא את כל וושינגטון די־סי מחוץ לתחום של כל מערכת יחסים רומנטית והרגשתי מעולה, כי הדבר האחרון שרציתי באביב 2011 זה להיקשר לבחור שחי בביצת־האגו שהעיר הזאת מבוססת בה.


וזאת כמובן הסיבה שלא סתם התאהבתי אלא ממש עפתי באותו ערב בר־בי־קיו בחצר.


הערב היה חם ולח, ובזמן שרוקנתי את הקייפ קודר השני שלי, השכן מלמעלה יצא למרפסת עם בירה וקערה של חטיף צ'יפס. הוא היה גבוה, היה לו שיער חום בהיר והוא היה ידידותי כמו בן קליפורניה שנעקר ממקומו הטבעי. "הֵיי, אני סֵם," אמר והושיט כפה דובית.


היו לו זיפי ספורטאי ועיניים ירוקות כמו אזוב, והייתי משוכנעת שעוד לא ראיתי פרצוף יפיוף כזה, אף על פי שהוא נשאר מכוסה בבוץ מיום שלם של טורניר רוגבי. בכל פעם שהוא הביט בי, הלב התנפנף לי בחזה כמו בובה מתנפחת על חוט. כשסם צחק מאחת הבדיחות שלי, כמעט התעלפתי. אחרי שעה בערך, בדיוק כשראיתי אותו נפרד מהחברים שלו, נשמע השיר שלי - גרסת הכיסוי של ד"ר דוג ל"Heart It Races". לפני שהוא הסתלק, הוא לחש לי באוזן, שד"ר דוג היא גם אחת הלהקות שהוא הכי אוהב.


"זה היה כמו מכת ברק!" צווחה שרה בדרך הביתה באותו ערב.


"אסטה לה ויסטה, הפסקת־בנים!" צחקה ג'ייד.


"ג'יי־די אומרת שהרגע סם ביקש את המספר שלך," אמרה שרלוט וחייכה אל הסמס.


"תני לו אותו!" צעקה אֵמָה.


סם היה שונה מצעירים וושינגטוניים אחרים. כלומר, ברור, הוא עבד בחברת יח"צ, והמודעות הפוליטית שלו היתה מפותחת בהרבה משלי, אבל זה היה נכון לגבי כל אחד. וכן, הוא התנדב במערכת הבחירות של אובמה ב-2008, אבל כל הצעירים בגילי בדי־סי היו מעורבים במסע הבחירות "אובמה למען אמריקה" - זה היה חלק ממגילת היוחסין התקנית בדי־סי: תיכון, אוניברסיטה, אובמה למען אמריקה. כשסיפרתי לאנשים שבסתיו 2008 לימדתי, הם מצמצו במבוכה. למה בזבזתי את 2008 בהוראה אם יכולתי להתנדב למען הנשיא הכי נהדר שלנו? האפשרות שהייתי צריכה להתחיל להחזיר את הלוואות הסטודנטים אחרי סיום הלימודים - שגם אילו ידעתי על התנדבות לא יכולתי להרשות את זה לעצמי - אפילו לא חלפה במוחם.


אבל סם כן הבין, והבין אותי. הוא התלהב מזה שאני מורה, שלא מעניינים אותי כרטיסי ביקור ותארים בעבודה. התחלנו להסתמס כל היום ולהתראות כל ערב, היינו מודעים למהירות המטורפת של הקטע הרומנטי שלנו ולא פחדנו מזה.


שבועיים אחרי הבר־בי־קיו בחצר עמדנו סם ואני בתור לקופה בסופר אורגני. כשפרקנו את העגלה שאלתי, "אנחנו חברים, נכון?" וזהו, ככה נהיינו רשמית לזוג. שבועיים אחרי כן הוא בא לחתונה של אחי והכיר את כל המשפחה שלי דווקא בעיצומה של פצצת הלחץ הזאת. בעיני אמא שלי מצאה חן הנכונות של סם לעזור. (הוא תיקן ספסל בחצר הקדמית.) בעיני אבא שלי מצאה חן לחיצת היד שלו. (תקיפה אבל לא לחיצת מחץ.) בעיני אחותי הקטנה מצאו חן הקונברס שלו. אחי הגדול, החתן, חשב שאני "פאקינג מטורפת" שאני גוררת חבר טרי לחתונה משפחתית, "ואליזבת מסכימה איתי," אמר בטלפון על אשתו לעתיד.


אבל באותו ערב, כשכולם רקדו באוהל הלבן הגדול בחצר האחורית, סם אמר לי שהוא אוהב אותי. עמדנו בערך שלושים מטר מהתחנה של אוטובוס התלמידים שנסעתי בו בילדותי. אחי צדק: הייתי מטורפת לגמרי. למזלי, גם סם היה.


בני זוג טובים עוזרים לנו לצמוח וכופים עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו, וסם עשה את שני הדברים בלי דיחוי. ברירת המחדל שלו היתה אופטימיות. בין הנשיקות שלו לשלוות דרום קליפורניה שלו, נעשיתי רגועה בהרבה, כאילו חתלתול ישן לי על החזה כל הזמן.


רוב הלילות באותו קיץ היו הליכה חלומית, מוזיקלית ומשכרת. במשך היום סם עבד בחברת היח"צ, ובערבים הוא ניגן בלהקת ג'ז בשם Fear of Virginia. הוא הכיר את כל הברים בדי־סי שלא זכו להערכה המגיעה להם, והיו לו המוני חברים, עד שהתחלתי לקרוא לו ראש העיר. לא יכולנו ללכת ברחוב 18 בלי שהוא יעצור להגיד שלום לשוטפי הכלים מלוריאול פלזה שיצאו להפסקה ליד המסעדה, או לחבורה של חברים לעבודה לשעבר שאכלו צדפות בלאנפַן קפה.


בהרבה מובנים היינו ניגודים: סם היה חיית לילה, ואילו אני אהבתי להקדים את השמש כשיצאתי לריצות בוקר. לסם היו מיליון חברים, ואילו לי היתה חבורה גרעינית איתנה. הוא ראה את האפור בכל מצב, ואילו אני רציתי קופסאות מסודרות של שחור ולבן, נכון ולא נכון. אני דיברתי עם הורי, אחי הגדול ואחותי הקטנה כמעט כל יום, ושרשור הסמסים המשפחתיים שלנו היה תמיד פעיל, ואילו סם היה תלוי פחות במשפחתו בלוס אנג'לס. הוא ידע להכין ירקות "ג'וליין", ואילו אני אפילו לא ידעתי מה זה ג'וליין. סם זיהה כל ציר של בית הנבחרים שראינו בדרך, והיתה לו דעה על כל חוק בתהליכי חקיקה. אני ידעתי בדיוק אפס על שניהם.


אבל עמוק בפנים היו לנו ערכים משותפים ורצינו אותם דברים. השארנו טיפים נדיבים במסעדות כי שנינו היינו פעם מלצרים. אהבנו לרקוד בהופעות חיות של מוזיקה ולהשתתף בספורט קבוצתי בשבתות - הוא ברוגבי, אני בכדורגל. חיינו למען ההתלהבות משיר חדש והובלנו מחיאות כפיים סוערות בהופעות כדי לקבל הדרן. אהבנו לקרוא ואהבנו לאכול באמצע הלילה כשאנחנו שתויים. בדיוק כמוני, גם הוא תיעב את האידיוטים עם השאיפות הפוליטיות שנהנו לעשות ניים דרופינג. "אני קורא להם יצורי די־סי," הוא אמר לי ערב אחד, כשהקשנו כוסות בבר צפוף ועמוס אגו. סם ואני היינו הולכים בימי ראשון אחרי הצהריים לפארק הכלבים ברחוב אֵס ומצביעים על הכלבים המעורבים שמצאו חן בעינינו. שנינו רצינו קריירות אדירות ומספקות - ונכון שלא ידענו איך נגיע לזה, אבל ידענו שזה יקרה. כי ידענו שאחרי שמצאנו זה את זה נשיג כל מה שאנחנו רוצים.


לצד סם הייתי פחות מודאגת מהעתיד. נשארתי בדי־סי כשבסידוול יצאו לחופשת קיץ, והחלטתי שההרפתקה הבאה שלי תהיה פה, בוושינגטון, עם סם. "אהבה ואושר מובילים למקום טוב," השתפך אַל גרין כשהכנו ארוחת ערב.


עברתי לגור עם אמה ושרלוט בבית טורי ברחוב סְוואן, קצת צפונית לכיכר דוּפּוֹנט. לבית היתה מרפסת מושלמת לישיבה על המדרגות בקיץ וחצר אחורית שהתאימה לבראנץ' שנמשך כל היום, אמנות שרכשנו עוד באוניברסיטה. אבל היתרון הגדול של הבית ברחוב סְוואן היה קרבתו לדירה של סם. המרחק בין הבתים היה פחות מחמש דקות הליכה, ופארק הכלבים היה בדרך.


בסוף הקיץ הבעיה היחידה היתה שעוד לא מצאתי עבודה. אמה עבדה בגבעת הקפיטול אצל הסנטור לֵייהי, אבל שרלוט ואני ניווטנו יחד באבטלה. היינו נשים צעירות, נבונות וחרוצות. אנחנו נסתדר.


האומנם? הימים הולכים ומחשיכים, אני שורפת את החסכונות שלי, ואני לא מוזמנת לראיונות. אולי הייתי צריכה להקשיב לאבא שלי - הוא הזהיר אותי, שבגלל המיתון הגדול כמעט בלתי־אפשרי למצוא עבודה. בסתיו 2011 אני לא מצליחה להשיג אפילו התמחות ללא שכר, כי כל המקומות כבר תפוסים - לא שיכולתי להרשות לעצמי התמחות ללא שכר, בכל מקרה. מדי בוקר שרלוט ואני פותחות במרירות את הלפטופים על שולחן המטבח, ומדי יום אנחנו משוכנעות פחות ופחות שאי־פעם נשיג עבודה בעיר הזאת.


סם, שמכיר מקרוב את הביטחון העצמי המידלדל שלי, שולח לי ציטוט של סטיב ג'ובס: "אי־אפשר לחבר את הנקודות אם מסתכלים קדימה, אפשר לחבר אותן רק אם מסתכלים אחורה. לכן צריך לסמוך על הנקודות שיתחברו איכשהו בעתיד." אני אוהבת את הציטוט כל כך, עד שאני כותבת אותו בעיפרון כחול על נייר מדפסת לבן ומדביקה אותו למקרר ברחוב סוואן.


ביום שלישי אפור אחד באוקטובר מתקשרים אלי סוף־סוף. זאת הבוסית שלי לשעבר בסידוול, והיא מבקשת שאחזור לעבודה עד שהמנחה הקבועה תחזור בהדרגה לעבודה מלאה אחרי שישה חודשים של חופשת לידה. "היא מרגישה עומס נורא," מסבירה הבוסית, ואני משמיעה צקצוקי אהדה כדי לרסן את התלהבותי. אני מתלהבת שמזמינים אותי לחזור - לא רק כי אני זקוקה נואשות לכסף, ולא רק כי משמעות הדבר שהם אוהבים אותי, אלא גם כי פירוש הדבר שיש לי סיכוי להכניס רגל בדלת לקראת משרת הוראה מלאה.


אני חוזרת אל בית הספר כמו ספורטאי משופשף עם יתרון במגרש הביתי. אני ידידותית כלפי עובדות הקפטריה וכלפי הסוכנים החשאיים שמזהים אותי מהאביב שעבר. אני מתעדכנת בנעשה אצל תלמידי בחדר הקטן המשקיף על מגרש של דשא מלאכותי, ומתמוגגת מפני שאני אוהבת כל כך להימצא בחברתם של טינאייג'רים, אפילו אם הם קרובים לדמעות בגלל הכנה לפסיכומטרי - אולי בעיקר כשהם קרובים לדמעות בגלל הכנה לפסיכומטרי.


אני יותר מרוצה אבל עדיין לחוצה מתשלום שכר דירה. העבודה בסידוול היא רק במשרה חלקית, לכן אני מצופפת את כל התלמידים שאני עובדת איתם לימי רביעי. באופן כזה אני מצליחה לדחוס עוד כמה עבודות כדי לגמור את החודש.


בינואר 2012 אני עובדת בחמש עבודות: מורה מחליפה בבית הספר הבינלאומי בוושינגטון, מלצרית בקפה קרמרברוק & אפטרוורדס, העבודה בסידוול בימי רביעי, ושיעורים פרטיים לכמה ילדים בבית. אני עובדת עשרים שעות בשבוע גם בלוּלוּלֵמוֹן, הלם תרבות בשבילי (מאה דולר למכנסי יוגה?!). אני מתרוצצת בעיר עם תרמיל ובו שלוש תלבושות שונות, אני מצליחה לכסות את ההוצאות שלי, אבל מותשת ועסוקה כל כך עד שאני בקושי רואה את סם. בנסיעות השונות שלי אני חושבת יותר על משרת החלומות: עבודה אחת במשרה מלאה, עם הטבות ותואר מגניב. יש הרבה בוגרי אוניברסיטה עם תואר באנגלית שהמשיכו ללימודי משפטים, ולא קשה לי לדמיין את עצמי מחזיקה תיק ביד, משתכרת משכורת יפה ואוספת את השיער בפקעת. כיוון שאני לא יודעת הרבה על עורכי דין חוץ ממה שלמדתי ב"אל תיגע בזמיר", "בחורים טובים" ו"לא רק בלונדינית", אני מתחילה לחפש מידע בסיסי באינטרנט.


ואז אני רואה בקרייגליסט הודעה שדרושה קלדנית במשרד עורכי דין, ואני פונה, אבל צוחקת כשאני מגיעה לחלק שמבקש ממני לצרף מכתב מקדים. מכתב מקדים שיספר כמה אני מתלהבת להקליד? כתבתי אולי חמישים מכתבים מקדימים, ואני בספק אם קראו אפילו אחד מהם. אין סיכוי שאני מבזבזת זמן על כתיבת מכתב לתפקיד שהתפרסם בקרייגליסט לעבודת קלדנות, ובכל מקרה אני אקח אותה רק בתנאי שתהיה לי אפשרות להתקדם ולהיות מזכירה משפטית.


לכן, כש"בֶּרניס" עונה לפנייה שלי במילים, "תודה שפנית אלינו - אני רואה את הרזומה שלך אבל לא צירפת מכתב מקדים," אני מגיבה, "נראה לי שהרזומה שלי מדבר בעד עצמו," כאילו אני רוברט דה נירו ולא סתם בחורה בת עשרים ושש, שקונה בסֵייפוֵויי מכל של מרק עגבניות שאמור לספק ארוחות צהריים לשבוע. אני לא מעלה בדעתי שברניס תחזור אלי, אבל היא מזמינה אותי למבחן, ואני מניחה שזה יהיה מבחן הקלדה. לא בעיה.


ביום שישי אני מגיעה לבניין משרדים ברחוב 16. אני מבקשת מהאיש בדלפק הכניסה לשמור עבורי את מגפי האַגְס הספוגים בשלג נמס ומחליפה לנעלי עקב שהבאתי בתיק. אני עולה לקומה החמישית ואישה מובילה אותי אל משרד ריק ואומרת שיש לי שעה להשלים את המבחן.


אבל זה לא מבחן הקלדה. זה מבחן אמריקאי עם שאלות שכולל גם פרק של אנלוגיות, כמו במבחן הפסיכומטרי שעשיתי כששקלתי להמשיך לתואר שני. כיף! למעשה אני נהנית מהמבחן וסקרנית לקבל פידבק, בעיקר אם הוא יאשר שאני גאונה לא מוערכת, ורק בגלל חוסר מזל קיצוני לא הצלחתי בחיפושי העבודה עד עכשיו. הצעת עבודה - כל הצעת עבודה שהיא - תהיה זריקה של ביטחון עצמי חיונית מאוד לכישורים שלי.


ביום שני שלאחר מכן ברניס מודיעה לי באימייל שהצלחתי יפה במבחן ואם אני מוכנה לבוא לריאיון פנים אל פנים?


כשאני עונה בחיוב לריאיון בחברת כוח האדם, אני יודעת שלושה דברים: אחד, אני לא רוצה לעבוד שם; שניים, אני חייבת לתרגל את מיומנות ההתראיינות שלי; ושלושה, בדיוק כמו שחשבתי, מכתבים מקדימים הם בולשיט מוחלט.


ביום שהייתי אמורה להגיע לריאיון עם ברניס, שיעור ההכשרה שלי לעבודה בלולולמון מתארך. אני לא רוצה להגיד למנהלת שאני חייבת לצאת לריאיון עבודה, כי היא אחת מאותן בחורות מפחידות, מגעילות שלובשות מידה אפס מלונג איילנד, שמצהירה שהיא חייבת לרדת שני קילו ואז נועצת בך עיניים ומחכה שתגידי לה כמה היא יפה ורזה ונראית מעולה. הייתי נושכת לעצמי את היד לפני שהייתי אומרת לה משהו, חוץ מזה שלפני ההפסקה קיפלתי עוד כמה ערימות של גופיות כושר מוצלבות בגב. וככה אני מחמיצה את הריאיון אצל ברניס.


בסוף, כשאני כבר אומרת ביי לחברות לעבודה ויוצאת מהחנות, הטלפון שלי מת. וככה יוצא שרק שעתיים אחרי השעה שנקבעה לריאיון אני שולחת לברניס אימייל ומתנצלת שלא הגעתי ומתעלמת מהאגרוף הקפוץ של החרדה בלבי. כי מי מחמיץ ריאיון? רק אפס בת עשרים ושש שאין לה שום עתיד.


בדרך לדואר לשלוח לאחי הגדול חבילה ליום ההולדת אני מרגישה מטומטמת ברמות. אני אומרת לעצמי שבעצם אני לא צריכה עבודה שישית במשרה חלקית, שאולי אני יכולה להיות מנהלת בלולולמון - מנהלת נחמדה, לא כזאת שסופרת בקול רם בארוחת צהריים את הקלוריות של אנשים אחרים.


כשאני עומדת בתור בדואר אני רואה שיש לי הודעה חדשה מברניס. היא תגיד לי שאני בחורה עלובה וחסרת שכל, ושבחיים אני לא אמצא עבודה בעיר הזאת - ובאף מקום אחר - אם אני אפילו לא מסוגלת להגיע לריאיון. אני שוקלת למחוק את האימייל בלי לקרוא אותו אבל מחליטה שמגיע לי לשמוע כל מה שיש לה להגיד לי, גם אם זה לא נעים.


הַיי רבקה,


אני מבינה שאת עסוקה. למען השקיפות, רציתי שתדעי שהעבודה הזאת היא בבית הלבן, ושתתלווי לנשיא בנסיעות שלו פה באמריקה ובחו"ל. תודיעי לי אם זה משנה משהו.


ברניס


הטלפון נופל לי מהיד. או אולי אני מעיפה אותו. בכל אופן, הוא נוחת ברעש על הרצפה. אבל כשאני מרימה אותו, המסך לא סדוק, וההודעה המטורפת עוד שם.


"אנחנו בדי־סי, אולי זה לא צחוק," אומרת שרלוט, כשאני מראה לה את האימייל בסלון שלנו. חיפושי העבודה שלה היו פוריים כמו שלי, כלומר, לא פוריים. אבל עיניה של שרלוט מתנוצצות כשהיא מעיינת באימייל, וזוויות פיה מתרוממות בחיוך. לפחות אחת מאיתנו לא משוכנעת שזאת בדיחה מרושעת. כי אני לא סומכת על האינטרנט מאז שהייתי בכיתה ו' ודיברתי עם בריאן ליטרֶל מהבק סטריט בויז באינסטנט מסנג'ר של אֵיי־אוֹ־אֵל והתברר לי שזאת בעצם ילדה בת תשע, שהתוודתה על זהותה האמיתית אחרי שאמא שלה איימה לבטל לה את מסיבת יום ההולדת.


אני הולכת לריאיון אצל ברניס בשבוע שלאחר מכן. מהמשרד הפינתי של ברניס רואים את הבית הלבן. "התפנתה משרה בתור מתמללת של הנשיא," היא אומרת, ומסתבר שעדיין קיים דבר כזה במאה העשרים ואחת. בעוד אני מדמיינת את עצמי במשקפי חתול ובתסרוקת נפוחה מקישה על מכונת כתיבה קטנטנה, ברניס מסבירה שאהיה אחראית על הקלטת ראיונות, תדרוכים, שיחות ועידה ונאומים, והקלדתם לאחר מכן במשרד התמלול.


לא, לא מצפים ממני להקליד בזמן אמת.


לא, אני לא צריכה ללמוד קצרנות.


דיסקרטיות ודייקנות חשובות יותר ממהירות.


אלמד להעביר תמלולים רשמיים של הבית הלבן למשרד הדובר ולארכיון הנשיאותי. אסע לכל מקום שהנשיא אובמה ייסע. זאת תהיה משרה מלאה עם הטבות. למעשה, המשרה תהיה יותר מלאה מרוב המשרות המלאות, כי תהיה עבודה גם בסופי שבוע.


"לימדתי שנתיים בפנימייה," אני אומרת לברניס. "אני רגילה לתורנות בסופי שבוע."


ברניס זוקרת גבות ומביטה בציפורניה האדומות. "בסדר," היא אומרת. "רק שפה זה הבית הלבן."


אני מתנצלת שפספסתי את הריאיון הראשון ואז אומרת לברניס שאני שמחה מאוד שיש לי הזדמנות לפגוש אותה, ואולי להיות עדה מהשורה הראשונה להיסטוריה. אני קרובה לדמעות, וידי רועדות. אם היא לא תקבל אותי לעבודה אחרי שהברזתי, אוכל להאשים רק את עצמי, אבל זה יהיה ממש מבאס להיות קרובה כל כך למשהו מגניב כזה ולא לקבל את התפקיד. אני שואלת למה היא פרסמה עבודה מהסוג הזה בקרייגליסט.


"כי נגמרו לי האנשים ממחלקת המדינה," היא אומרת, משליכה את העט על השולחן ונשענת לאחור בכיסא העור. "כי זה עוד לא קרה לפני כן, ולא ידעתי איך בדיוק לחפש מועמדים. את התבלטת בגלל הניסיון שלך בסידוול. אם קיבלת סיווג ביטחוני להיות ליד הבנות של אובמה, את כנראה יכולה להיות גם ליד הנשיא." היא מסבירה שמחכה לי עוד ריאיון אצל פגי, האישה שתהיה הממונה הישירה שלי בבית הלבן, וגם תחקיר ביטחוני מקיף של האף־בי־אַיי. "לא תוכלי לטוס באייר פורס 1 אם יש לך איזשהו תיק פלילי," היא מסיימת את הריאיון.


אני לא רוצה לעשות לעצמי עין רעה אבל אני כמעט בטוחה שהתחקיר הביטחוני שלי יהיה מעולה - באוניברסיטה התמסטלתי רק פעם אחת, וגם זה קרה בטעות.


כשאני נפגשת עם פגי אני כל כך מתוחה ונרגשת, עד שבתוך דקות מרגע שלחצתי את ידה, אני פולטת שאני אוהבת את ברק אובמה, שהוא היה הנואם בטקס סיום הלימודים באוניברסיטה שלי, ושכמעט התעלפתי כשיצא לי ללחוץ לו את היד אחרי קבלת התעודה. אני אומרת לה שפניתי להוראה ולא לפרסום, כי בנאום שלו הוא אמר לנו שצריך לתרום. כשאני מסיימת את ההשתפכות המהירה אני קולטת שיכול להיות שהיא בכלל מתעבת את הנשיא, כי הרי היא עובדת קבלן, היא לא מינוי פוליטי.


אבל פגי מחייכת ורוכנת קדימה. "גם אני אוהבת אותו," היא אומרת. "אני עובדת בבית הלבן כבר כמעט שלושים שנה. התחלתי אצל רייגן, וזה הנשיא שאני הכי אוהבת מכולם, בפער גדול."


למחרת, כשאני בסידוול, בקפטריה, אני קולטת שכדאי לי לקחת איתי את הטלפון שלי, למקרה שברניס תתקשר. אני קמה בחיפזון, ומתנגשת בתלמידת חטיבה גבוהת קומה, שמעיינת בעבודה מתוקנת. רק באמצע העלייה במדרגות לחדר שלי אני קולטת שהתלמידה הגבוהה היתה מליה אובמה. בתוך כמה דקות אדע אם ההיתקלות שלנו בישרה טובות או רעות.


התברר שזאת היתה ההתנגשות החזיתית הכי טובה בחיים שלי. אני מתקבלת לעבודה.


בשבוע שלאחר מכן אני באה שוב למשרד של חברת כוח האדם כדי למלא טפסים. כשאני חותמת את שמי על הדף האחרון ומחליקה את ערימת הניירות על השולחן אל ברניס, אני שואלת אותה אם יש לה עצה בשבילי. היא לא אומרת כלום, רק מחייכת ומתרווחת בכיסא העור כדי לחשוב.


"יש לך חבר?" שואלת ברניס.


"כן..." אני עונה בהיסוס, כי אני לא מבינה מה הקשר.


"טוב מאוד," אומרת ברניס. "תשמרי עליו."


אני צוחקת במבוכה.


"אני רואה המון אנשים שמתאהבים באנשים הלא נכונים," היא אומרת. עיניה כהות, קולה הוא סכין גילוח עטוף בלחישה. "תישארי עם החבר שלך," אומרת ברניס. "ותתרחקי מאנשי השירות החשאי."


אני צוחקת, הפעם בכנות. אנשי השירות החשאי? ברצינות? כבר ניסיתי לעשות עליהם סיבוב בסידוול.


אני יוצאת מהמשרד של ברניס ותופסת את עצמי מדלגת על המדרכה ומבטיחה לעצמי כל מיני הבטחות, ואנשים שאני חולפת לידם מסתכלים בי כאילו אני מטורפת. "מצאתי עבודה!" אני אומרת להם. אני נשבעת לעצמי שאעקוב אחרי החדשות, שאגיע מוקדם למשרד, שאקנה זוג נעלי עקב חדשות, שאעבוד סופר־קשה כדי שכולם יאהבו אותי. אני נזכרת בעצה של ברניס ומתחילה לצחוק. ואני אשאר עם החבר שלי. זה החלק הקל. אני אוהבת את סם.


למחרת כל היום יורד שלג בחגיגת קונפטי לבנה. אני מחליטה ללכת ברגל לג'ורג'טאון במעיל ספורט ורוד בוהק ובטייטס שחורים חדשים מלולולמון (תודה רבה לך, הנחה לעובדים). אמנם עוד לא התחלתי לעבוד, אבל התלוש הקבוע המובטח לי מאפשר לי לעשות כמה דברים שאני חושבת עליהם כבר חודשים: תספורת, נעלי ריצה חדשות, חגורה חדשה לסם, בגדים מתאימים לבית הלבן.


בדרך לרחוב אֵם, אבא שלי מתקשר. הוא רוצה לדעת אם אני מתלהבת מהעבודה החדשה, כי הוא בהחלט כן - עצם העובדה שהוא מתקשר משקפת את התלהבותו. אבא שלי ביישן ורך דיבור - הוא לא אבא כזה שצועק מצד המגרש בכדורגל, יוצא לבירה עם החבורה (אין לו חבורה) ומתקשר אל הבת שלו סתם בשביל לפטפט. אלא שהערב זה בדיוק מה שהוא עושה.


"אני קצת לחוצה," אני אומרת לו, דבר שלא הבחנתי בו עד שאני אומרת אותו. אבא שלי פסיכולוג, ובזכות כוחותיו המופלאים אני קולטת כל מיני דברים ומבטאת אותם בקול רם. הוא המאזין הכי טוב שאני מכירה, אלא אם כן הוא צופה במשחק של האיגֶלס - כי אז הוא לא מתפקד.


"מה מלחיץ אותך?" השתיקות הארוכות לא מפריעות לו. זה נכלל כנראה בהגדרה של מאזין טוב.


"זה שהחוזה שחתמתי עליו רק עכשיו אומר שאני מתפרנסת מהקלדה." הוא יודע מה כוחה של אתנחתא, שמניחה לי להתיר בעצמי את הפלונטר. "אני קולטת שזה בשביל הנשיא ושזה בבית הלבן ושתהיה לי הזדמנות לראות היסטוריה, ושחוץ מכל זה, יהיו לי עכשיו גם הכנסה והטבות, אבל תקשיב, זה בסך הכול הקלדה, לא? זה לא משהו קשה. אף אחד לא יחשוב אותי לחכמה."


שוב שתיקה.


"אתה יודע שמשלמים לי כדי לא לדבר?" וזה מצחיק את אבא שלי.


"כן," הוא אומר לבסוף. "זאת יכולה להיות בעיה."


לפני שאנחנו מסיימים את השיחה, אבא שלי מזכיר לי שאין שום דבר קבוע, ושזאת הזדמנות מוצלחת לא רק לראות היסטוריה אלא גם לרשום אותה, לכתוב על זה.


"כיוון שאת לא יכולה לדבר, תקשיבי. ובאמת, מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות?"


זאת השאלה שאבא שלי מפנה אלי בכל פעם שאני לחוצה. והוא צודק. אנחנו נפרדים, ואני מכניסה את הטלפון לכיס. יותר טוב לי. אני נושמת נשימה עמוקה ונכנסת לחנות של בננה ריפבליק.


אני עוברת מחנות לחנות ברחוב אֵם, מודדת בלייזרים וחולצות וגם מנסה להעלות על הרגליים כמה זוגות של נעלי עקב. לפני שאני יורדת ממתקני העינויים הממוסדים הנודעים יותר בשם הנעלה לנשים במקצועות חופשיים, אני מבחינה בחטף בבבואתי במראה: חליפת חצאית שחורה, חולצה לבנה עם כפתורים, נעלי עקב שחורות. אני נראית שייכת. זה כמו מונטז' של מייקאובר בקומדיות רומנטיות, רק להפך: ציפור דרור נהפכת לוורקוהולית.


אם אני יכולה להתחזות ליצור די־סי, אני יכולה לעשות כל דבר, אני אומרת לעצמי אגב סידור השיער בפקעת הדוקה של אשת קריירה קשוחה, מחייכת ומגישה לקופאי את כרטיס האשראי שלי. בתוך חצי שנה עברתי ממצב שהייתי לבד ותועה בדרכי החיים למאוהבת ועובדת בבית הלבן. במילותיו האלמותיות של אֵל אֵל קוּל ג'יי, "אל תקראו לזה קַמבֶּק."


בסוף השבוע סם ואני עושים בינג' על "הבית הלבן", כי סם מתעקש שזאת צפיית חובה לפני ההצטרפות לעולם של אובמה. אנחנו אוכלים יותר מדי אוכל מקסיקני ושותים יותר מדי מרגריטות. "הֵיי," סם אומר ונועץ אצבע בצלעותי. "סביר שבקרוב תטוסי באייר פורס 1." אני צוחקת וממצמצת כדי להבליע דמעות ומתכרבלת בחיקו.


ביום ראשון בלילה אני לא מצליחה להירדם, אני נרגשת מדי לקראת היום הראשון שלי בעבודה. בזמן שסם נוחר לידי, המחשבות שלי מתרוצצות. אני מביטה בחליפת החצאית השחורה התלויה על הדלת. אני מרגישה שיש לי מזל אדיר. אני שוכבת ערה וחושבת לי, שאולי הייתי צריכה ששולחן השיכורים בקרֵמֶרבּוּקס יתקמצן על הטיפ שלי בחשבון של שלוש מאות דולר, ואולי הייתי צריכה שהמנהלת בלולולמון תשאל אותי אם חשבתי פעם להפחית פחמימות. אולי הייתי צריכה את השתייה המדכאת בברים אחרי הצהריים, את ערבי הבדידות שבהם נזפתי בעצמי על השאפתנות הדלוחה שלי. ושאולי זאת תהיה ההזדמנות של החיים שלי. אולי סטיב ג'ובס צדק: צריך לסמוך על הנקודות שיתחברו איכשהו בעתיד.