היא הביטה למרומים והתפעמה מיפי השמיים המכוסים עננים. חודש מאי 2013 היה אביבי והפכפך. הבוקר ההוא היה סגרירי וחורפי במיוחד.
משב רוח רענן וקריר פיזר את שערה, והיא הידקה את המעיל השחור הארוך סביב גופה הדק. מזג האוויר הזה משוגע, חשבה לעצמה, אתמול היה שרב, היום אמרו שיֵרד גשם.
שלהבת אהבה לנהל עם עצמה שיחות, להעיר לעצמה הערות ולעיתים לענות לעצמה, והמונולוג העצמי הפך לדיאלוג כשהחלה להתווכח עם עצמה. החשיבה הפנימית שלה החליפה לעיתים את הצורך בתקשורת עם אנשים, היא הייתה אישה שקטה ומופנמת.
זה היה יום שני, יום רגיל, אחד מאותם ימים. למרות השעה המוקדמת, היא חשה עייפות וכאב רגליים ורצתה שהיום הזה ייגמר כבר, וכמו בכל יום, ברגע שנכנסה אל בית הספר דרך שער הברזל החורק, חייכה אל השומר ואל חבורת הילדים ששיחקו לידו, נשמה עמוקות והפכה למורה השמחה, בעלת האנרגיה החיובית, המרץ הבלתי נדלה וטוב הלב. "בוקר טוב חברים", אמרה להם בחיוך, ובלי לחכות לתשובה המשיכה במרץ לכיוון חדר המורים.
בטפסה במדרגות רשם לעצמו מוחה רשימה של דברים שצריך לעשות בתקווה שתזכור את הכול. היא נכנסה לחדר המורים הקטן והצפוף, הניחה את התיק הגדול והכבד שהיא סוחבת עימה מדי יום ביומו על אחד הכיסאות והלכה לפינת הקפה.
"מה שהייתי נותנת עכשיו תמורת קפה מגורען אמיתי ולא הקפה הזול שאנחנו קונים לחדר המורים", אמרה לאנה, המורה לאומנות, בעודן מוזגות מים רותחים לכוס ובה אבקת קפה נמס.
אנה חייכה אליה. "עייפה?"
"כרגיל, כמה דברים שהספקתי לעשות מהבוקר".
"כבר מזמן היית צריכה לשנות את השם ל'וונדר וומן', את גם מתנהגת כמוה וגם..." אנה קרצה לעברה, "נראית לא פחות טוב ממנה". הן חייכו זו לזו והתיישבו ליד שולחן עמוס דפים וקלסרים.
שתיהן היו מורות ותיקות בבית הספר וחברות עוד מהיום הראשון שבו נפגשו במהלך ההכנה לקראת שנת הלימודים, לפני שנים רבות. החברות הזו התחילה ליד פינת הקפה, כששלהבת, מורה לחינוך מיוחד, ואנה, היו מורות צעירות וחדשות בבית הספר.
למרות ההמולה ששררה בחדר המורים, היא מצאה את עצמה תוהה אם הכביסה שאספה וזרקה לתוך מכונת הכביסה מוקדם בבוקר, והספיקה לתלות עוד לפני שיצאה מהבית, תתייבש עד שתחזור. בתחזית אמרו שאולי יטפטף.
עוד הספיקה באותו הבוקר לאסוף כלים מרחבי הבית ולהכניסם למדיח, להעיר את רונה, שקמה מיד מהמיטה, בלי לעשות בעיות, ואת עומר, שלהוציא אותו מהמיטה היה סיוט ודרש כמה הרמות קול, להכין להם סנדוויצ'ים ולשלוח אותם להסעה לבית הספר, ואף הזכירה לעצמה שלא לשכוח לחתום היום לעומר על אישור יציאה לטיול השנתי.
אנה דיברה ללא הרף, ושלהבת הנהנה וחייכה לעברה חיוך סתמי בעודה עסוקה במחשבות. הצלצול הפריע לחלומותיה בהקיץ.
היא קמה ממקומה ושטפה את כוס הקפה שלה, הכוס שהכינה לה גל, אחותה הצעירה, הקרמיקאית. זו הייתה כוס בצבע טורקיז בוהק, אחד משני הצבעים האהובים עליה. מילה אחת הייתה כתובה על הכוס בכתב יד בצבע בשחור: "איסטי". זה היה שם החיבה שהמציאה גל לשלהבת האיסטניסטית וחולת הניקיון. האחיות היו חברות טובות, לא רק אחיות, והמחשבה על גל העלתה חיוך על פניה של שלהבת.
לפני שיצאה מחדר המורים הביטה אל עבר השולחן המבולגן שהיה עמוס כוסות, חלקן ריקות וחלקן עם שאריות קפה. בבית שלהן הן לא היו משאירות כזה בלגן, חשבה. היא לא אהבה את מראה השולחן המלוכלך ושכנעה את עצמה בכוח לא לנקות אלא ללכת לשיעור. הגיעה לכיתה שבה לימדה ופתחה את הדלת הצבעונית. לפני כמה שנים ביקשה מאנה שתצייר עבורה על הדלת, ציור שלא מבינים – רק צבעים יפים בכל מיני צורות. אנה הסבירה לה שאלו "ציורים מופשטים". כעת הייתה הדלת מקושטת בצבעים מרהיבים ושלהבת נהנתה להיכנס לכיתה בכל יום מחדש. רעש גרירת רגליים מבחוץ סימן את תחילתו של יום העבודה, והיא קיבלה בחיוך תלמיד שנכנס באי-חשק לחיזוק הידע במתמטיקה.
בשעה שלוש אחר הצהריים, כשהסתיים יום העבודה, נכנסה לטויוטה הלבנה שלה ונסעה לעבר היישוב הקטן שבו גרה. היא הקפידה לא לעבור את המהירות המותרת. שלהבת אהבה לנהוג ואהבה עוד יותר לנהוג מהר. לאחרונה נתפסה נוהגת במהירות מופרזת, ורישיונה היה "על תנאי" למשך שנה, דבר שחייב אותה לנהוג לאט יותר. טוב שכך, חשבה.
כשהגיעה הביתה, דחפה לפיה כדור נגד כאב ראש ליתר ביטחון והמשיכה בשגרת היום הקבועה שלה, או כפי ששלהבת כינתה אותה: המשרה השנייה שלי.
ראשית חיממה בתנור את שאריות האוכל שהיו במקרר, וקראה בקול לרונה ולעומר לבוא לאכול. עומר נולד עשרים דקות אחרי רונה, ואף שהיו תאומים, הם היו שונים בתכלית זה מזה. לפעמים לא היה לה ברור כיצד ייתכן שחלקו ביניהם את הרחם שלה בו-זמנית. התאומים היו תלמידי כיתה י' ואחים לדניאל הבכור, החייל הקרבי. שלושתם התיישבו לאכול ושלהבת הרגישה כמו בלון שהתרוקן מאוויר מרוב עייפות וחוסר אנרגיה. הארוחה עברה כרגיל עם פטפוטיה של רונה ושתיקותיו של עומר.
בסיום הארוחה, הרימה את התיקים הזרוקים בכניסה, רוקנה מהם את הכריכים שהילדים לא אכלו בבית הספר והשליכה אותם לפח. סידרה, ניקתה, שאבה, שטפה ונעה בזריזות ממקום למקום כמו רוח סערה. עד שהבית לא היה נקי, או לפחות מסודר מאוד, היא לא יכלה לשבת. אובססיית הניקיון שלה לא נתנה לה מנוח. במהלך הניקיון הייתה שקועה במחשבות על המרוץ המטורף של החיים, בהיותה אישה עובדת, מנהלת משק בית לגמרי לבדה ומגדלת שלושה ילדים. היא פנטזה על מנוחה מול הטלוויזיה, אולי אפילו שנת-צהריים קלה. צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה, אימו של אחד התלמידים שלה החלה לדבר מעברו השני של הקו על בעיותיו של בנה.
"שלהבת, בבקשה, את חייבת לעזור לי, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו", התחננה האם לעזרה, ושלהבת הקשיבה באורך רוח ונתנה עצה או שתיים. לפעמים זה מספיק, האימא לא רוצה באמת שיגידו לה מה לעשות, היא רק רוצה שיקשיבו לה. תוך כדי שיחה פינתה את הכלים מהכיור למדיח, וכעבור חצי שעה ניתקה את שיחת הטלפון.
מבט חטוף בשעון הראה שעה מאוחרת, אין כבר טעם להיכנס לנוח. היא נאנחה והרתיחה את המים בקומקום, הכינה לעצמה כוס קפה מגורען של אחר הצהריים, שאפה עמוקות את הניחוחות האהובים עליה, התעוררה מעט והחליטה לצאת לסיבוב הליכה. לבשה בגדים מתאימים, נעלה נעלי ספורט ויצאה מהבית. חיברה את האוזניות לטלפון הנייד ושמעה תוך כדי ההליכה את השירים שדניאל עזר לה להוריד לסלולרי לפני שהתגייס. בקצה היישוב ירדה לשטח ובחרה מסלול פרא שההליכה בו לא הייתה קלה, אך היא ידעה שהוא יהיה ריק. אלה היו דקות יקרות מפז, היא נהנתה מהשקט המבורך ומהבדידות.
בחזור התחילה להתנשף. עליות לא היו התחום החזק שלה. היא נעמדה קצת לנוח וחשבה כמה יפה הנוף באזור שבו היא גרה. כאשר שמעה אנשים מדברים על נסיעות לצימר בצפון, לברוח קצת אל הטבע, הנוף והשקט, חשבה לעצמה בגאווה: אני גרה בבית שהוא צימר בצפון. עוד חשבה על כמה היא אוהבת את חייה, חיי נישואין עם בעלה זה עשרים וחמש שנים ושלושת ילדיהם, ניהול בית המשפחה ועבודתה. היא נתנה את הלב והנשמה בכל תחום בחיים שלה והייתה מאושרת. טפטוף קל החל לרדת וקטע את מחשבותיה לכיוון אחר – הכביסה. היא הזדרזה לחזור הביתה.
בבית הורידה את הכביסה מהחבל ודחפה אותה למייבש. היא קצצה בצל לארוחת הערב, טיגנה אותו והוסיפה ביצים טרופות ועשבי תיבול שקטפה מהגינה שלה רגע לפני שנכנסה הביתה.
החביתה רחשה במחבת והניחוח המגרה התפשט בכל הבית. היא הוציאה גבינות מהמקרר ופרסה באגט לפרוסות דקות, ערכה את השולחן לארוחת הערב והסתכלה בגאווה על הממלכה שלה, נקייה, מריחה טוב, מסודרת טיפ-טופ, נראית מושלם. היא חייכה בסיפוק.
דלת הבית נפתחה וידידיה נכנס הביתה, מנער מעליו טיפות גשם.
"לא על הרצפה, ידידיה, על השטיח בכניסה", הזדרזה להעיר לו.
הוא הביט בה ושתק. גם הוא לא אהב להכביר במילים. הוא ניגב נעליו בשטיח הכניסה, תלה את מעילו על המתלה המעוצב, הניח את התיק והלך לסלון.
ליד הכיריים, דמיינה לעצמה שלהבת בעל שנכנס הביתה מהעבודה וצועק: "Honey, I'm Home!", ואז ניגש אל אשתו ומנשק אותה. היא לא יכלה להיזכר מתי בפעם האחרונה ידידיה נישק אותה.
"בואו לאכול", קראה בקול רם.
רונה הגיעה מיד, "היי אבוש, מה שלומך?" ועוד לפני שענה התחילה לספר לו את שאירע לה במהלך היום. בניגוד להוריה השתקנים, רונה אהבה לדבר.
"עומר, בוא לאכול!" צעק ידידיה.
"לא רעב!" ענה עומר בצעקה מהחדר שלו. הם התיישבו לאכול.
"בוא בבקשה לשבת איתנו", ביקש ידידיה בקול רם, ועומר בא, התיישב ומיד התחיל להקליד בטלפון שלו.
"בלי ניידים ליד השולחן", אמרה שלהבת בתקיפות, והוא עיווה את פרצופו אך הניח את הטלפון בצד.
הארוחה עברה בניחותא ובשקט. את הדממה הפרה לרוב רונה, ששמחת החיים הילדותית שלה הייתה בלתי נדלית. היא סיפרה על מאמר שקראה על מאבקה של חברת כנסת נגד אפליית זוגות חד-מיניים. שלהבת שמחה שלרונה יש מודעות חברתית ופוליטית. עומר לא תרם לשיחה, וידידיה אמר שהיא עוד צעירה מכדי להתעסק בנושאים כאלה. הם דיברו על מזג האוויר, ובסיום הארוחה קמו כולם והתפזרו כל אחד לעיסוקיו. רונה הלכה לחדרה ללמוד, עומר יצא לבלות עם חברים, ידידיה נשכב על הספה בסלון וצפה בטלוויזיה. שלהבת נשארה לשבת לבדה ליד השולחן, שכבר לא היה נקי ומסודר. כרגיל כולם קמו והלכו, והיא נשארה לפנות ולסדר לבדה. היא נאנחה וקמה, הכניסה את הכלים המלוכלכים למדיח, ניקתה את השולחן ובהזדמנות זו צחצחה את הכיריים והעבירה מטלית על השיש. ליתר ביטחון גם מירקה את דלתות הארונות.
כשסיימה הלכה לחדר השינה שלהם, נכנסה למקלחת והתפשטה. היא הביטה במראה הארוכה ואהבה את מה שראתה. שלהבת הייתה, מה שנקרא, "שמורה היטב". היא נראתה כמו בחורה צעירה ולא כבת כמעט ארבעים ושמונה אחרי שתיים וחצי לידות: השיער הבהיר הארוך, שלא ראה מברשת צבע מימיו, הפנים החלקות, החזה הזקור, הגוף הגבוה והרזה שלה עם הבטן השטוחה והרגליים הארוכות. היא פתחה את ברז המים החמים, והרגשת הסיפוק שלה מעצמה נעלמה כשמחשבה מטרידה התגנבה לראשה, איך זה שהיא נראית כל כך טוב והוא לא נגע בה כבר כל כך הרבה זמן? כמה זמן עבר מאז היו יחד בפעם האחרונה? המים זרמו, וכדרכה בחיים, שלהבת ניערה את ראשה והעיפה הרחק ממנה את המחשבות הרעות. היא הייתה אלופה בהדחקת רגשות, גם אם נדרשה לכך התעלמות מהמציאות. בעולם שלה, היה לה טוב והיא הייתה מאושרת.
היא התקלחה ארוכות, סיבנה את גופה בסבון עד ששכבת קצף עבה כיסתה אותו וחפפה את שערה הארוך. כשיצאה מרחה על גופה קרם גוף והריחה את זרועותיה. היה לה ריח של עוגת וניל. היא השתחלה לתוך פיג'מה מהוהה ונכנסה למיטה.
השעה הייתה תשע, שלהבת הדליקה את הטלוויזיה וצפתה בחצי עין בתוכנית בידור, בעודה מתחילה לנמנם. כבר תקופה ארוכה שהיא מבלה בכל ערב לבד בחדר השינה, בעוד ידידיה בסלון, צופה בחדשות ובתוכניות ספורט, אוכל חטיפים ופיצוחים, צועק על מאמן הקבוצה ומלמד את השחקנים איך לשחק באמת. הוא יגיע למיטה כשהיא כבר תהיה שקועה בשינה עמוקה, ומחר בבוקר, כרגיל, היא תנקה ותסדר את כל הבלגן שהשאיר בסלון לפני שהיא תלך לעבודה.
אפופה במחשבות נרדמה וישנה שינה עמוקה ללא חלומות.