פרולוג


על מזרן דקיק על רצפת הצינוק המואר קלושות מתחת לארמון המרדובי השתרעה דמות. התאים היו עירומים אך נקיים; משפחת המלוכה המרדובית הייתה יכולה להחזיק כאן אסירים במשך שבועות או אפילו חודשים במקרה הצורך. הדמות השרועה נראתה חסרת חיים; אף אחד לא היה יכול לדעת שהגלגלים במוחה מסתובבים בקדחתנות.


בכל יום תכננה ססקיה סן מרטין את בריחתה לפרטי פרטים. היא למדה ושיננה את תנועותיהם המדויקות של שומריה ועקבה אחר תנועות המצלמה, גרגור הצינורות וצעדיהם של בני הבית על התקרה מעל ראשה. היא לא פספסה אף פרט. ואף על פי כן, זמנה עמד להיגמר. חלפו שבעה שבועות מאז שסוכל ניסיון החטיפה של נסיכת מרדובה. בקרוב ישובו לרוזווד הול כל חבריה הישנים לספסל הלימודים לקראת השנה החדשה. היא לא אמרה מילה על התוכנית של 'לווייתן' לאף אחד מהשומרים. היא סירבה לפתוח את פיה מלבד כדי לאכול ולחזור על תביעתה היחידה.


"אני רוצה לדבר עם האדונית שלי, אנסטסיה אלקרופט."


מן האשמה שעל פני שומריה הבינה שאף אחד לא זימן את אנסטסיה. כעת התגלגלה על צידה כדי להביט בשעון על הקיר. אימתה גברה והלכה עם כל תקתוק של השעון. הפצעים שהותיר בה ג'יימי, הפרטיזן של הנסיכה, כמעט החלימו. הפרטיזנים אומנו היטב להגן על אדוניהם והיו שומרי הראש האולטימטיביים, וג'יימי נלחם בה בכל הכוח. לשמחתה, הסימנים היחידים שעוד נותרו ממפלתה המבישה של ססקיה היו חבּורה קלושה סביב העין וחתך בלסת שככל הנראה ישאיר צלקת. אבל היא עוד הייתה לכודה.


טיק־טק, טיק־טק.


בימים הקרובים 'לווייתן' ודאי יתחילו את שלב ב' של תוכניתם. אבל אם ססקיה תישאר תקועה בתא הזה, לא תהיה לה שום דרך לדעת שאנסטסיה אינה בסכנה. 'לווייתן' הבטיחו לה שלא יפגעו באנסטסיה, ושאם ססקיה תצטרף לשורותיהם היא תהיה סוף־סוף חופשייה להיות איתה. הן לא יצטרכו להמשיך להסתיר את רגשותיהן מאביה השתלטן של אנסטסיה — שהיה גם הבוס של ססקיה.


לפתע חלף מול עיניה של ססקיה דימוי שהקפיא את דמה: אנסטסיה עומדת רותחת מזעם באור מבואת הארמון, שערה החום מתנופף סביבה. ואז דימוי נוסף עלה בראשה: אלי, עומדת יחפה בשמלה קרועה, מנופפת במקל גולף ומנסה להציל את הנסיכה מפני תוקפיה. אבל אלי לא באמת ניסתה להציל את הנסיכה. אלי היא הנסיכה. לקח לססקיה שבועות של ישיבה בצינוק הזה כדי להבין זאת. איך היא יכלה להיות כל כך טיפשה? אבל עכשיו כשהיה לה כל כך הרבה זמן לחשוב, סוף כל סוף הצליחה לחבר בין הנקודות. אלי הייתה נסיכה בהסוואה. לוטי פמפקין לא הייתה הנסיכה האמיתית של מרדובה. היא הייתה פורטמן שנשכרה באופן רשמי כדי לפעול במסווה, להעמיד פנים שהיא הנסיכה כדי להגן על זהותה של הנסיכה האמיתית: אלי, הילדה הזועמת עם מקל הגולף שריסקה את שמשת המכונית של ססקיה וחטפה ממנה אגרוף כדי להציל את לוטי.


ססקיה התגלגלה על גבה ובהתה בכתמי הרטיבות על התקרה. אני חייבת לראות את אנסטסיה, להזהיר אותה מפני הבאות.


צפצוף גבוה התריע בפניה שמישהו עומד להיכנס לחדר והיא מיהרה להתיישב. גבר גבוה ומצולק בעל מבנה גוף מאיים פתח את דלת התא ונכנס עם מגש של אוכל. זה היה סר ניקולאי אוֹלָב, הפרטיזן של המלך, והאדם שמפניו הכי פחדה.


הוא נעץ בה את עיניו כאשר הניח את מגש האוכל האפור על שולחן קטן במרכז החדר. ניקולאי בדרך כלל ליווה את השומר שהתמזל מזלו להביא לה אוכל, אך מדי פעם היה מביא את המגש לבדו. המשמעות הייתה אחת: חקירה.


ניקולאי התיישב על כיסא הפלסטיק ליד השולחן ושאף ארוכות בייאוש. הוא ידע בדיוק כמוה מה הולך לקרות. זה יהיה כמו בכל הפעמים הקודמות.


הוא שפשף את הזיפים על סנטרו, ואצבעותיו ליטפו את הצלקת בצידן השמאלי של פניו.


"ססקיה סן מרטין." הוא אמר את שמה בנהמה נמוכה. היא לא הגיבה, ותחת זאת גרפה גושי מזון אפורים בכף ונתנה להם לנזול בחזרה אל המגש. הוא התעלם מפעולותיה. "את צריכה לספר לנו כל מה שאת יודעת על 'לווייתן'."


הכף קפאה באוויר והיא בהתה בו בעיניים מזוגגות. הייתה רק תשובה אפשרית אחת, אותן מילים ששמע אותה אומרת שוב ושוב מהיום שבו הושלכה אל הצינוק הזה.


"אני רוצה לדבר עם האדונית שלי," היא אמרה לאט, "אנסטסיה אלקרופט."


חלק ראשון


משפחה


1


לוטי הרגישה את רצפת העץ של הארמון רוטטת תחת רגליה וגופה נרעד. עצם הידיעה שססקיה נמצאת שם למטה שלחה זרם מעקצץ במעלה גווה עם כל צעד. אבל לוטי לא יכלה לחשוב על זה עכשיו. היא הייתה חייבת להיות מרוכזת; חייבת לשמור על זקיפות קומתה. חייבת להתנהג כנסיכה מושלמת עד שהמסיבה הזאת תיגמר סוף־סוף. ואז תוכל לחזור אל אלי ולסיים לארוז תיק לרוזווד.


יום הולדתה של לוטי נחגג במסיבה מפוארת, בנוכחותם של כמה מאנשי התקשורת המשפיעים בעולם. היא הייתה על הרגליים כבר כמעט שעתיים, חייכה ולחצה ידיים לאנשים משפיעים שהאמינו שהיא נסיכת מרדובה האמיתית. למרבה המזל, המלך והמלכה הטילו איסור חמור על שימוש במצלמות כדי לשמור על זהותה ולמנוע מאנשים לזהות אותה בפומבי. גלריית הארמון עוטרה בקישוטים עם אבני חן, ועמודי השיש לופפו בסרטים בצבעי הקשת. מפות שולחן מעוטרות גדילים נפרשו על שולחנות, ועליהן נערמו מתנות לנסיכה. דומה היה שכל מתנה מתאמצת לבלוט על רקע רעותיה.


לוטי הייתה לבושה כמיטב המסורת המרדובית, כולל סרט אלכסוני כהה עם רקמה שנכרך סביב שמלת הירקן ארוכת השרוולים שלה. על תלתליה נח כתר מכסף, מתנה שקיבלה מאימה ליום הולדתה לפני קצת יותר מתשע שנים. קצת יותר מתשע שנים. כל המסיבה הזאת הייתה הצגה. היום אינו יום הולדתה של לוטי; יום ההולדת שלה חל חמישה ימים קודם לכן. היום, 1 בספטמבר, הוא יום הולדתה של אלי. לוטי אפילו לא הייתה נסיכה אמיתית — היא רק מילאה את מקומה של חברתה. אך את הסוד הזה אסור בתכלית האיסור שאחד האורחים ינחש.


"את בסדר?" לחש ג'יימי כדי שאף אחד אחר לא ישמע. אנשים שאלו את לוטי את השאלה הזאת יותר מדי פעמים בשבועות האחרונים, ובכל פעם השאלה הותירה בה תחושה לא נעימה.


"כן, כמובן," היא אמרה אוטומטית ועיניה ננעצו בדמות שהתקרבה אליהם. "אישה גבוהה לשמאלי."


ג'יימי העיף מבט בכיוונה. "אולגה אוּלוֹב, עורכת העיתון 'הכס הזהוב'." האישה המבוגרת בעלת השיער השחור לבשה חליפת משי צחה וחצתה את הקהל הצבעוני בצעד בטוח. בניגוד לכל שאר האורחים, ג'יימי לבש חולצה פשוטה ומכנסיים שחורים, ושערו השחור סורק לאחור וחשף את פניו. לוטי ניסתה להרגיע אותו, אך הוא נותר ערני ונוקשה לכל אורך המסיבה, וסרק את החדר ללא הרף, בטוח שמשהו נורא ואיום עומד לקרות.


אולגה נעצרה מולם והרכינה את ראשה בברכת שלום. "הנסיכה אלנור וולפסון." היא משכה את השם באיטיות, והצרה את עיניה שעה שמבטה חקר את לוטי מכף רגל ועד ראש. "לעונג הוא לי לפגוש אותך סוף־סוף פנים מול פנים אחרי כל שנות ההסתתרות הללו."


לוטי חשבה שלעולם לא תתרגל להיקרא בשמו של אדם אחר, אך כעת הגיבה בחיוך נטול מאמץ. היא תהתה כיצד הייתה אלי מרגישה במצב הזה.


"תודה לך, אולגה — אני מקווה שהיה שווה לחכות," השיבה לוטי במתיקות ועשתה כמיטב יכולתה להיות צנועה ככל האפשר. ג'יימי חייך קלות באישור. אף ששיעורי "הדרכת הנסיכה" שלה הסתיימו, ג'יימי המשיך לעקוב אחריה כדי לוודא שהיא לא טועה.


שפתיה של אולגה הסתלסלו למעין חיוך, אך מבטה פילח את עיניה של לוטי כמו ניסתה לקרוא את מחשבותיה. לאלי מעולם לא הייתה מערכת יחסים טובה עם התקשורת. שמועות רבות נפוצו באשר לסיבות שבגללן בחרה להסוות את זהותה. אף לא אחת מהן הייתה נכונה, אך כולן עד אחת היו מזיקות. היה זה תפקידה של לוטי כפורטמן של אלי לשים קץ לגל השמועות הזה על ידי התחזות לנסיכה בפומבי, תוך שהיא מגלמת את הנסיכה הנחמדה והצנועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. המלכה החליטה שמסיבת יום הולדת היא ההזדמנות המושלמת לפתור את הצרות של אלי עם התקשורת. "לחייך וללחוץ ידיים," אמרה לוטי לעצמה. "כמה קשה זה כבר יכול להיות?"


לוטי קיוותה שתצליח במשימתה.


"הוד מעלתך..." המילים, שבקעו מאחורי גבה, הסתיימו בלחישה. לוטי הסתובבה וראתה את יועצו של המלך, סימיאן סמירנוֹב, עומד בדום זקוף כשידיו מאחורי גבו. הוא קד קלות בפני לוטי. "האמן סר ינוֹבסקי מעוניין להעניק לך את מתנתו. אנא התלווי אליי והצטרפי אל המלך והמלכה." סימיאן חייך חיוך דקיק וסימן לה לבוא בעקבותיו.


"זה נשמע נפלא." לוטי הביטה בו בפנים קורנות כי שמחה על התירוץ להתרחק מכל אורחי המסיבה הרחרחנים. היא עדיין ניסתה לפענח את סימיאן ומה הוא חושב על תפקידה כפורטמן של אלי, אבל הוא ללא ספק שימש דוגמה ומופת בכל הנוגע לנימוסין.


היא הלכה אחריו בצעד אלגנטי — כך קיוותה — בין אורחי המסיבה. הם חלפו על פני קבוצה של משרתים, שכל אחד מהם איזן מגש כסוף של קוויאר ופטריות כמהין. מעניין מה ססקיה אוכלת עכשיו. היא מיהרה להוציא את המחשבה הזו מראשה. גם כך היה קשה להירגע באמת בארמון המלכותי של מרדובה בקיץ האחרון. ככל שנכנסה יותר ויותר לתפקידה כפורטמן, כך חשה פחות ופחות בנוח. עכשיו לא רצתה דבר מלבד לחזור לרוזווד הול, לחזור אל בית הספר שם הרגישה באמת כמו עצמה. אבל קודם כול היה עליה לעבור את המסיבה הזאת. היא חזרה בראשה על המנטרה שאימה לימדה אותה לפני מותה: אני אהיה טובת לב, אני אהיה אמיצה, אני אהיה בלתי ניתנת לעצירה.


כשהם הגיחו מתוך הקהל, ג'יימי השתעל קלות ושלף אותה מהרהוריה. היא נשאה את מבטה והבינה שהגיעו אל הקצה המרוחק של הגלריה וכעת עמדו מול הוריה של אלי, המלך והמלכה.


המלך אלכסנדר ואשתו המלכה מטילדה היו שונים זה מזה תכלית השינוי, ואף על פי כן הם התאימו באופן מושלם. המלך עמד ללא ניע, עיניו שחורות כתהום, רב־עוצמה ובלתי קריא. לצידו המלכה מטילדה נראתה קלילה ועדינה כחוט של משי, כמו הייתה יכולה להתעופף באוויר בכל רגע. לוטי עוד הייתה המומה מכמה שהיא עצמה דמתה למלכה. לפעמים הרגישה כאילו היא מתבוננת בראי — מה הפלא שהוענק לה הכבוד להיות הפורטמן של אלי.


"המסיבה הזו הולמת אותך היטב." המלכה חייכה בידענות אל לוטי בפנים קורנות, ומשכה אותה בעדינות לעמוד בינה לבין המלך אלכסנדר. כל צופה מן הצד היה מניח שלוטי עומדת במקומה הלגיטימי בין אימה לאביה. המלך הנהן ללא מילים אל לוטי ואל ג'יימי.


לצידם נמתח וילון קטיפה סגול נוצץ שכיסה איזשהו חפץ. החפץ שהסתתר מאחוריו היה גבוה ביותר והגיע כמעט עד לתקרת אולם הנשפים. זה קצת הלחיץ אותה. מישהו נקש במזלג על כוס שמפניה והחדר השתתק לאט־לאט שעה שהקהל הסתובב בנימוס להסתכל. גבר עגול פנים עם שיער צבעוני ומשקפיים מוזרים צעד לפנים. לוטי ידעה שהיא מכירה אותו. איפה ראיתי אותו?


"זה ינובסקי, אמן בעל תואר אבירות," לחשה המלכה ללוטי, שלא הורידה את עיניה מהמתנה המסתורית.


ללוטי נאמר שהנסיכה תקבל מתנה חשובה — לא רק לכבוד יום הולדתה אלא לכבוד כניסתה אל החברה. ברגעים כאלה לוטי חשה מוזר במיוחד בנוגע להסכם הפורטמן. המתנות נועדו לאלי, לנסיכה אמיתית. אם כי, מהיכרותה עם אלי, לוטי חשבה שהיא בטח לא הייתה מרוצה במיוחד מהתצוגה המופרזת הזאת.


ינובסקי התקרב ואחז בעדינות בפרק ידה של לוטי, ואז קד קידה עמוקה ונשק לגב ידה.


"האין הנסיכה פשוט נהדרת?" הוא הזדקף והחווה על לוטי בתנועה שגרמה לה להרגיש כמו סוס בתערוכה. כל הנוכחים בחדר מחאו כפיים והביעו הסכמתם בקול. "ממש נהדרת! הנסיכה המושלמת!" לוטי הסמיקה מייד ונתקפה גל של עונג. לא משנה כמה מזויפת הרגישה, היא לא יכלה שלא ליהנות מהיחס שקיבלה.


המלך הרים את ידו ובקהל נפלה דממה.


ינובסקי כחכח בגרונו. "הוד מעלתכם, בשמי ובשם כל הנוכחים, זהו תענוג אמיתי לפגוש סוף־סוף את בתכם היפהפייה." ליבה של לוטי קפץ. מה חושב המלך על כל ההצגה הזאת? "היא מהווה ייצוג מופלא של משפחת המלוכה של מרדובה ודוגמה ומופת לכל נסיכה באשר היא." הוא השתתק לרגע בשביל התשואות וחייך חיוך שבע רצון שעה שכולם מחאו כפיים והריעו. חיוכה של המלכה לא זע, אבל לוטי ראתה את פיו של המלך מתעוות קלות. "אתם בוודאי גאים מאוד," המשיך ינובסקי. "אני מתכבד להציג מתנה זו לנסיכה ביום הולדתה החמישה־עשר, לכבוד הופעת הבכורה שלה בחברה."


שני גברים במדים קרבו אל המתנה וכולם עצרו את נשימתם. ללוטי הייתה תחושה משונה ביותר כאילו הכתר על ראשה נעשה כבד יותר וגורר אותה מטה. ואז הדיילים הסירו את הלוט ונהר סגול מנצנץ גלש אל הרצפה המצוחצחת. לוטי מתחה את צווארה להביט מעלה וראתה... את עצמה!


פסל גבוה מילא את החדר. זה היה העתק מדויק של לוטי, מלאכת מחשבת עשויה ברונזה. זו הייתה המתנה הראוותנית ביותר שלוטי קיבלה מימיה. ינובסקי שחזר בקלות את השמלה שלוטי לבשה בנשף הקיץ של מרדובה. היא נראתה כמו נסיכה מלידה. הפסל היה נהדר, כה נהדר עד שלקח ללוטי רגע להבין כמה טיפשי הוא היה.


"אוי לי," היא נשפה מבעד לחיוך מאולץ.


המלכה מטילדה חייכה בקדרות; המלך עמד בדממה ובפנים חתומות.


"דמיון מופלא!" סימיאן מחא כפיים וצחק בקול מעט רם מדי. "תראו! המשפחה המלכותית נאלמה דום מרוב תדהמה." המלך שלח לסימיאן מבט, והצחוק על שפתיו התייבש.


"זה באמת יוצא מן הכלל. זו בוודאי הייתה יצירה מאוד... מאתגרת?" המלכה מצאה את קולה. זה ודאי היה מטריד מאוד בשביל שניהם, לראות ילדה שאינה בתם יצוקה בברונזה לעד.


"כן! האמת שכן! זו אכן הייתה אחת מיצירותיי הקשות ביותר, אך זה שווה כל רגע בשביל הנסיכה שלנו." הוא שלח אל לוטי מבט מעריץ, כרך את ידו סביב בטנו וקד לה קידה עמוקה.


לוטי כמעט יכלה לשמוע את אלי שואגת מצחוק מאיזו פינה מרוחקת בארמון. איזו בדיחה! היא העזה להציץ בג'יימי וראתה שהוא נושך את שפתיו. רעד עבר בכתפיו. הוא ניסה לכבוש את צחוקו.


היא נעצה מבט מעלה בבבואת הברונזה שלה ומבטה לכד את מבטו של הפסל. היא נתקפה סחרחורת. היא מצמצה במהירות והתנערה. קדימה. תגידי משהו!


"תודה רבה." פיה נפתח ונסגר כשנאבקה למצוא את המילים הנכונות. מה הייתה אומרת נסיכה אמיתית? לבסוף היא חייכה והשקיפה על הצופים הנפעמים בחדר, האנשים שהיו מוכרחים להאמין שהיא בתם של המלך והמלכה. "זה נראה ממש... כמוני!"