גופה השובֶה את העין היה עטור בשמלה שחורה דקה. רגליה העדינות היו יחפות. היא רקדה בלהט, בריכוז כה גבוה, עד כי נדמה היה לו שגופה מרחף מעל קרשי הבמה ובעוד רגע היא תנסוק מעלה כציפור. צֶבע עורה בהק בכהותו. שערה השחור גלש בתנועה גלית רכה מעבר לכתפיה. עיניה, עיני שקד בורקות.
כשנכנסה לבמה בהילוך צנוע, ביישני משהו, הוא לא התרשם ממנה במיוחד. אפשר משום שראה רבות כמותה לפניה, הבוטחות בחיצוניותן המצודדת אך אינן ראויות מהבחינה המקצועית. כשנשאלה מה בחרה לרקוד, בקושי שמע את קולה.
הוא הציץ בשעונו. השעה ארבע אחר הצהריים. בפניו ניכרו סימני עייפות מיום עבודה ארוך. הוא סימן לה להתחיל, מלמל לעצמו משהו לגבי היעדר ציפיות והתרווח לאחור על כיסאו.
ממרומי ניסיונו רב השנים חשב שכבר ראה הכול. שהוא יכול לשפוט על פי שפת גוף. הוא ידע שכדי למצוא את מה שהוא מחפש, עליו להרגיש שבטנו מתהפכת.
היא הפעילה את הטייפ שהביאה עימה וצלילי מוזיקה מהאופרה "כרמן" של בּיזֶה מילאו את החלל. הוא הבחין מיד בעיבוד השונה. הסגנון היה של מוזיקה שחורה, מוזיקה החודרת לנשמה ומעוררת התרגשות בקרב השומעים עד כי רובם מתחילים לזוע בכיסאם.
היא המתינה שבריר שנייה בטרם פתחה בצעדי ריקוד איטיים, מחושבים, שהלכו והאיצו ככל שהתקדמה היצירה. גופה התמזג לחלוטין עם הקצב. המתח באוויר גאה.
מבט של פליאה התפשט על פניו, גופו נדרך. הוא הזדקף על הכיסא, לא מסיר מבטו ממנה. הוא חייך בשביעות רצון, מהופנט מהמראה שנגלה לעיניו.
לרגע שכח שהיא באודישן. הוא דמיין שהיא נערתו. היא הזכירה לו את האישה שאהב עד כלות לפני שנים רבות, אהבתו הראשונה, האמיתית, אותה נצר בזיכרונו. אותם צבעים היו לצעירה, אותה צללית עדינה ואותן עיניים שחורות שלא ישכח לעולם.
המוזיקה הסתיימה אך היא המשיכה לרקוד בעיניים עצומות לצלילי מוזיקה דמיונית. לפתע הבין שהיא מודעת להשפעתה עליו והחליט לאפשר לה להמשיך לרקוד. הוא קיווה שהנערה על הבמה לא תמהר לסיים.
רעש עז ובלתי צפוי שנשמע מאחורי הקלעים קטע את מחשבותיו. הבחורה חדלה לרקוד וקפאה על מקומה. הוא חש בכעס הגואה במעלה גופו. מה מקור הרעש, שאל את עצמו, ומדוע הפסיקה?!
משחזר השקט לאולם, ניגשה הנערה לקצה הבמה, לקחה את הטייפ ואת תרמילה הקטן, תלתה את מעיל הגשם על כתפה הימנית והביטה בו כממתינה למוצא פיו.
הוא קם מכיסאו. הוא היה גבר גבוה ודק גזרה. רעמת שיערו האפור הלמה את פניו המאורכות וזיפי הזקן הקצרים והלבנים שיוו לו מראה מרושל. המקטורן שנראה גדול ממידותיו גלש מעל מכנסי קורדרוי דהויים.
הוא התבונן בה ממושכות ואז התקדם לעבר הבמה. מקרוב היא נראתה אפילו עדינה יותר, בניגוד מוחלט לעוצמה שהתפרצה ממנה כשרקדה.
"מה שמך?", שאל בְּרוֹך.
"סאליטה", השיבה חרש.
"?נעים מאוד. אנדרֶה דוּבּוּאָה", אמר. "בת כמה את"
"עשרים ושתיים".
"ומה את עושה בחייך?", שאל בסקרנות.
"אני סטודנטית בבית הספר הבינלאומי לבלט בבריסל".
"הופעת על במה בעבר? "
"רק במסגרת הלימודים, בטקסֵי חלוקת תארים".
היא חסרת ניסיון במה, חשב לעצמו בעודו נטוע במקומו, אך עם זאת יש לה הופעה מחשמלת.
הוא שלף פנקס מכיסו, רשם בו דבר מה, תלש את הדף וקיפל אותו, התקרב אליה והושיט לה את הפתק.
"תודה", אמר ויצא מהאולם.
סאליטה התבוננה נרגשת בפתק המקופל שבידה, אך לפני שהספיקה לקרוא, נכנסה אל הבמה כרוח סערה קבוצת צעירים רועשת. אחד מהם נתקל בה והיא איבדה את שיווי משקלה. היא נטתה ליפול כשמישהי מהחבורה שעמדה לידה הבחינה במתרחש ותמכה בה. הכול קרה כל כך מהר. הבחור חזר על עקבותיו, התנצל ומיהר להצטרף לחבריו. סאליטה התייצבה, הודתה לבחורה ויצאה.
ברחוב, פתחה את כף ידה אך היא הייתה ריקה.
היא חזרה לאולם ונאלצה להמתין כמחצית השעה עד לסיום האודישן המוזיקלי של חבורת הצעירים. כשהם ירדו מהבמה היא עלתה אליה במהירות, אך לשווא. היא לא מצאה מבוקשה.
כשחזרה בחופזה לרחוב זיהתה את הבחורה שתמכה בה ושאלה אם מי מחבריה מצא הפתק, אך נענתה בשלילה.
היא פנתה משם בראש מורכן. דמעות נשרו על לחייה.
