בלי תחושה מוקדמת, כמו בכל יום, קפץ אלון לבקר את אימא שלו, רות, כמעט בת 82, במבנה המפואר של הדיור המוגן בכניסה לרעננה. הוא החנה את המכונית מול הגינה הצבעונית, וציין לעצמו שגם את הפרחים מטפחים פה. לאחר שאמר שלום למאבטח בכניסה, טיפס במדרגות לקומה השלישית, וגילה שדלת החדר שלה נעולה, מה שלא נראה לו הגיוני, כי תמיד העדיפה להישאר בחדר, או לשבת במרפסת, לטפח את הרקפות שלה, ולהתבונן באנשים ברחוב, אלה שחושבים שיש להם לאן למהר. מאז השבץ שחטפה קצת לפני יום הולדת 80, היא לא מצליחה לדבר. צלולה לגמרי וזוכרת לא רע, אבל מסוגלת להגות רק כמה מילים פשוטות, ובעיקר לנאום בג'יבריש, עד שמפסיקים אותה בעדינות, ואז היא מבינה שהיא לא מובנת, ולא נותר לה אלא להדגים בייאוש בתנועות ידיים את מה שאפשר. אז מה יש לה לחפש מחוץ לחדר? שיחת נפש? אפילו להזמין קפה כמו שהיא אוהבת זה ממש מורכב.
את המפתח לא היה לו קשה לאתר בצרור, מראש סימן אותו בפלסטיק צהוב, הצבע האהוב עליה, שיזכיר לו איפה אימא בכל פעם שהוא שולף אותו. והנה הוא מסתובב במנעול, שנענה ברכות, ומוצא אותה ישנה שינה עמוקה. למרות שהתנוחה שלה אלכסונית מדי, אלון לא חושב שיש כאן משהו הראוי לתשומת לב. "אימא, אימא", טלטול קטן והיא תקום. אבל היא לא. נושמת כרגיל בפה פעור, שבדרך כלל מפיק נחירות עזות, ולא מגיבה. הפנים הקטנות, עם הגבות המצוירות והאף הדומיננטי-מדי, נראות שלוות לגמרי, והוא לוקח שני צעדים לאחור, ומתחיל לחפש תשובות מסביב. הלב מחסיר פעימות, והעיניים מתרוצצות. על השידה הקטנה, הסטנדרטית, אין כלום, לבד מקופסת מונטנה כמעט מלאה, אבל במגירה העליונה הוא מוצא חפיסות ריקות של כדורי שינה. איך הספיקה, הממזרה, לאגור אותם? איך הצליחה בתנועות ידיים להביא את הצוות הרפואי להגדיל לה את המינון? איזה אישה! למרות שהודיעה בצורה נחרצת לכל אחד משלושת ילדיה, בסוף חגיגת יום ההולדת ה־80 הגרנדיוזית-משהו שהכינו לה, שזהו, שהיא לא רוצה לחיות יותר – הם התעלמו, ועכשיו – הנשימות שלה סדירות, אבל כמות החפיסות מסמנת שזה רק עניין של זמן, וכי צריך להציל אותה מייד, להזעיק את הצוות, לעשות שטיפת קיבה ומהר. מה מהר? מה עושים? עושים. העיקר לעשות. אנשים כמוהו, שרגילים תמיד לעשות – לא עוצרים. להציל את אימא ויהי מה. אבל רגע, להציל ממה? גלי, אשתו, איפה היא עכשיו? בטח לא תענה לו עכשיו כי מגיע לו עונש על כך שמהבוקר לא החזיר לה טלפון. תמיד זה קורה לו, והיא – לפעמים מבליגה ולפעמים רותחת, ולרוב, כשהוא כבר נזכר – פשוט לא עונה. עכשיו היא חייבת להגיב לצלצולים הארוכים שלו. אמנון, אחיו, נמצא רחוק, במנהטן, עסוק בעניינים שלו ובשמירה קנאית על בן הזוג החתיך, ושוש, אחותו – היא בטח תגיד להעיר את אימא מייד. היא מהסוג האופטימי, שמאמין עד הסוף שמשהו חייב להשתנות לטובה. ובכלל, יש לה הרבה תלונות על איך שהוא מתייחס לאימא שלהם, במיוחד מאז שהתחתן. מסקנה: רק גלי תלך איתו עם הרעיון לתת לה להמשיך לישון. היחס שלה כלפי החיים ממילא לא משהו. לפני שנה שקעה בדיכאון לא ברור, לא כי רצתה למות אלא סתם כי הרגישה במבוי סתום, תחושת חידלון, למרות האהבה הגדולה של אלון, למרות ההצלחה העצומה שלה כצלמת ב"הארץ" ואולי דווקא בגללה. גלי, גלי, רק שתענה.
כן, היא עונה: "חבל להעיר אותה, הנה, סופסוף הצליח לה לישון, ושלום על ישראל. חדל סבל. שלה, של כולנו". "לשתף את שוש? את אמנון?" הוא שואל, "לא", מציעה גלי. "תעלים את החפיסות הריקות, סגור את הדלת ותתחפף בשקט". אבל מייד היא מתחרטת, "רגע, שוש יכולה לעשות בעיות כשתספר לה, ואז יהיו סצנות. היא תכעס על זה שלא שיתפת אותה". מאז שהיו ילדים, נזכר אלון, למרות ששוש היא הבכורה – משהו קבוע אוכל אותה. תמיד היא בטוחה שמדלגים עליה. תמיד מקופחת. כולם חכמים, רק היא נחשבת קצת פחות. ומאז שאבא מת, אין מי שישמור עליה. הו אבא, הוא היה שלה. בכל הזדמנות, אם רק אפשרו לה, שמחה לספר על המבט החונן שלו שמלווה אותה, שאף פעם לא באמת כועס, ועל הריח המתוק של הטבק, המתערב בריח היציבות שנדף מהספרים ומהרהיטים החומים שבחדר העבודה, ועל טקס פיטום המקטרת שנעשה ברוב מחשבה וחשיבות, תוך הקפדה יקית על כל השלבים, עד הרגע הזה שבו עובר הפמפום בשלום, והוא שוב מתפנה ומפנה אל בתו האהובה את מלוא תשומת הלב. מאז שמת, היא מספרת למי שרק רוצה לשמוע, היא לבד נורא. אלון עם אימא ועם גלי – החכמים והמתנשאים, והיא, שלא נופלת מהם בכלום, ומתה להיפטר משימי, החבר הנוכחי שלה מאז שהתגרשה, צריכה לתמרן כדי לזכות בקצת חיבה והתחשבות.
"טוב", מחליט אלון, "שוש תעשה בעיות גם אם נגיד לה וגם אם לא. מי נשאר?" "אמנון", מציעה גלי, "פאקינג אמנון". "מה השעה אצלו עכשיו מעבר לאוקיאנוס?" מתעצבן אלון, "ולמי יש כוח להתחיל איתו דיון אם הוא כן חושב, לא חושב. אם הוא רוצה לחשוב, אז שלא יברח לצד השני של העולם. זה לא מקרה שהוא שם, נגיש רק כמה שבא לו. ולמה בכלל להתחשב בדעתו?" "והנה, עשינו סיבוב שלם", אומרת גלי, "והגענו בדיוק לאותו מקום. תחביא את החפיסות הריקות ותצא מהר ובשקט".
בעודם משוחחים, נתקף אלון ברעד בלתי נשלט. "הייתי משוכנע שאני מחושל מאז מלחמת יום כיפור", הוא ממלמל, "מהימים שהייתי טירון מושתן והטילו עליי לפנות גופות מהתאג"ד בביר גפגפה". "תירגע, אתה חייב להירגע", מנסה גלי. הוא מתיישב על המיטה, מסתכל על אימא ומנסה בכל הכוח להפסיק את הרעידות. ככל שעובר הזמן זה נעשה מטורף יותר. חבל שלא ניתר משם בספונטניות והסתלק. עכשיו מאוחר מדי. "הפנים שלה כל־כך שקטות וורדרדות, מלאות חיות. איך אני יכול להחליט לתת לה לישון אל מותה? קמטי הדאגה כמעט התיישרו, ואפשר לראות את החלומות. נכון, אני יודע שאני מגזים, אבל בואי, תחשבי רגע איזו החלטה זאת. אני לא יכול לתת לה למות", הוא אומר, והשיניים שלו נוקשות. "גם אם היא לא מדברת, היא מצליחה ליהנות מכל מיני דברים, מאוכל טוב, מיין. כשאנחנו יוצאים איתה למסעדות, אני נזכר איך הייתה בימים הטובים, ושמח שהיא איתנו. וגם, גלי, שיהיה לך ברור, אם אני מעיר אותה – נצטרך לקחת אותה הביתה. קצת שוש, קצת אנחנו. כמו שהיה לפני ששמנו, כלומר, השלכנו אותה למקום הזה".
"ושוב הגענו לנקודת ההתחלה", נאנחת גלי, "תנסה להירגע. נקישות השיניים נשמעות עכשיו חלש יותר. אני יודעת שזו לא חוכמה להגיד לך מכאן מה לעשות. אז קח חיבוק גדול מרחוק". בינתיים נעשה חשוך, ואלון לא זז. חסר לו שמישהו יעשה סיבוב במסגרת המשמרת לבדוק מה מצב הדיירים, ואז תהיה כאן סצנה גדולה כמו בסרט פשע. מקפיאה אותו המחשבה שהוא יואשם בהרעלת אימו האהובה. הוא, אלון תלפיות, ילד טוב כפר סבא, המקפיד להיות עורך־דין ישר-דרך בים של רמאים, ששונא לשמוע את הקולגות שלו צדים בדברי חלקות קליינטים תמימים ומיואשים, למרות שהם יודעים שאין סיכוי שיזכו, הוא קרימינל? הוא, שהציג את מועמדותו לתפקיד שופט, שכבר עכשיו מקפיד על מזג מעודן המתבקש מהתפקיד, ועל הימנעות מוחלטת מעבירות תחבורה? הוא כבר מדמיין את הכותרות הראשיות בשחור ואדום, כמו שהם אוהבים שם בתקשורת. יופי של סיפור יהיה להם. אבל הוא לא יכול לזוז, אפילו לא להתמתח כדי להדליק את המנורה. הרעד מתחלף בקיפאון. הגוף שלו לא מציית. מזל שהאור של הנייד בוקע כמו מפנס, והוא מצליח לכוון אותו לעבר אימא, אולי היא שומעת את כל השיחה ורק עושה את עצמה? אולי. הוא שוב מקרב את הטלפון אל האוזן ומרגיש איך הלחי שלו כבר ממש בוערת, אבל גלי נשמעת ממש גרוע. והוא יודע שכמו שעון, זה הזמן שבו מתקרבים אליו בזחילה המראות הקבועים מהסיוט של הפירמידה: מסביב הכול שחור, אין אוויר, והוא לבד, נעול בקבר. חי לגמרי. מגיל עשר מבקרות אותו החרדות האלה, מאז שהראו להם באולם הספרייה בבית הספר סרט הוליוודי ישן, בצבעים דהויים, שבו מורה פרעה לארכיטקט שלו לבנות פירמידה שבה ייקבר יחד עם חייליו ועם נשותיו ועם כל רכושו. כולם צריכים למות יחד איתו כי הם שלו. הארכיטקט נתן את האות, ולאט לאט תופסות האבנים את מקומן, זו על גבי זו, הולכות ומתגבהות, החול נערם בזרם קבוע, בלתי ניתן לעצירה, וחוסם את האוויר, והארכיטקט מחייך באושר אכזרי – הנה, זה עובד. הנה, זה נסגר. אלון נחנק, הוא לא יכול לסבול את העניבה ששכח להסיר במכונית, ומסתבך עם הקשר, כמה בנאלי, עד שהוא מצליח להעיף אותה מעליו. החושך הולך ועוטף את האנשים ואת בעלי החיים שבפנים והם משותקים מפחד, אבל מקבלים עליהם את הדין. הם, החיים, נקברים עם פרעה המת, והוא כאן, עם אימא, שקטה לגמרי, נושמת, וכף היד הקטנה שלה – שתמיד גיחכו על כמה שהיא מיניאטורית – חמימה בידו. הוא ואימא יד ביד. הוא נזכר איך היה מקפץ סביב המיטה כשהייתה קמה משנת הצהריים, ומשחק תפקיד של רובוט מקולקל שנתקל בקירות ונופל על המיטה, ושניהם מתגלגלים מצחוק. רק שניהם והצחוקים הקבועים שלהם. עכשיו הוא יהרוג אותה? ביי? שלום? להתראות בקבר? "גלי, תגידי משהו. לא מגיע לי עוד קצת אימא? שיט, אני לא שומע אותך. הבטרייה. רק זה מה שחסר לי. אימא רוצה למות והבטרייה גם. הכי אידיוטי שיש. ששש... צעדים במסדרון. הנה, עכשיו ייכנסו ואני גמור. לא. המשיכו הלאה. גלי, גלי. אין. זאת לא גלי. זאת שיחה מנורית המזכירה. ברור שאני מסנן אותה. רק להתרכז. החלטה, אלון, אתה לבד. החלטה של גבר. נראה אותך. הנה הזדמנות להוכיח מי אתה, קודם כול לעצמך, וגם לנשים החזקות האלה, שמקיפות את החיים שלך מכל עבר.