גלקסיות בקפה


מרינָה


מהיום שעזבת אני זוכרת רק שהתנגן לו שיר ברדיו. וששתיתי קפה. יותר מששתיתי אותו, ציירתי עיגולים של קצף בתוך הספל, תוך כדי בחישה מתמדת. הם נראו כמו שביל חלב זעיר. זה מה שאני זוכרת. ושהלכת.


אני משקרת. אני זוכרת גם שהצעתי לך קפה. למרות שאתה אף פעם לא שותה קפה. ובטח לא בימי ראשון. אני מניחה שזאת הייתה הבעיה. שמה שהצעתי לך לא היה מה שאתה ציפית לו.


ואני זוכרת גם שראיתי את השכנה שלנו תולה כביסה בחצר. ואני זוכרת שחשבתי שהיא מטומטמת, שהולך לרדת גשם. קפה, חזרתי בקול שקט, מרגישה קטנה. קטנה כמו חלק זעיר באותה גלקסיה של קפה שהמשכתי לצייר, בקצב, חוזרת על התנועות המעגליות של הכפית בתוך הספל.


אני הייתי קטנה, והמזוודה שלך ענקית. נכנסו בה כל החפצים שלך. בגדים. ספרים. תקליטורים. שבע שנים של חיים דחוסות במזוודה אפורה גדולה. זאת שלא השתמשנו בה מעולם, כי כשהיא הייתה מלאה גם אתה וגם אני לא יכולנו לסחוב אותה.


ואחרי כן דיברת. אבל אני לא יכולה לזכור מה אמרת, כי לא רציתי להקשיב לך, אז קבעתי את המבט שלי בספירלת הקצף, וחשבתי שאם אתרכז מספיק, אוכל שוב לשקוע בשינה עמוקה ולהתעורר מחדש במטבח הזה, סתם באיזה יום ראשון, כשאני שותה קפה בזמן שאתה יוצא לרוץ. כמו בכל יום ראשון. אבל זה לא קרה. הרדיו המשיך להתנגן. A sky full of stars של קולדפליי. כמה מתאים, חשבתי, בעודי בוהה בספל.


אני לא זוכרת שום דבר חוץ מזה. אפילו לא את הרגע שבו יצאת. אולי טרקת את הדלת חזק כשיצאת. ואולי יצאת בשקט. אולי בסוף ירד גשם. ואולי לא. אולי לשכנה היה מזל. אולי לה דווקא כן היה.


אל תקשיב לי


כרמלה


הלו, בן!


אני מדברת עם המשיבון אצלך בבית. לא, לא השתגעתי. אני יודעת שאם אני רוצה לדבר איתך, אני צריכה להתקשר לנייד שנתנו לך בעמותה. אני יודעת שלא תשמע את ההודעה הזאת עד שתחזור מחו"ל. תגיע לבית שלך ותמצא את כל ההודעות האלה מאימא שלך. ואני יודעת שבהתחלה תתעצבן קצת, אבל אם תחשוב על זה לעומק, תראה שככה עדיף. אתה שם, מרפא ילדים, ואני כל כך גאה, שאני לא יכולה לעשות את השיחה הזאת.


טוב, את זאת כן, אני כבר עושה אותה. מה שאני לא יכולה לעשות זאת שיחה אחרת. שיחה שבה אתה בצד השני של הקו ובגללה תבוא בטיסה. ואני לא יכולה להסכים לזה. אני יכולה לסבול הרבה דברים. ואני סובלת אותם. אבל את זה אני לא מוכנה לסבול. אני לא מוכנה שאתה תסבול. אז הנה אני כאן, מדברת עם המשיבון אצלך בבית. כי אני צריכה שתדע מה קורה לי, אבל אני גם צריכה שלא תשמע אותי עדיין. חשבתי שאני יכולה להתקשר אליך בשלבים, כדי לספר לך מה קורה לי. ואז, אחר כך, כשתחזור, בשקט, תקשיב לאט־לאט לכל זה.


אם תחשוב על זה לעומק, זה קצת כמו התוכניות האלה בבוקר, שאנשים מתקשרים לרדיו כדי להתוודות. הם מדברים כאילו אף אחד לא שומע אותם, והם מספרים הכול. שיש להם מאהבת. שכבר הרבה שנים הן מאוהבות בגיס. שהם מתים יום אחד לראות את הים.


זה לא אמור להיות כל כך קשה. צריך רק לחשוב שאף אחד לא מקשיב לך בצד השני של הקו. צריך רק לאסוף כוחות ולומר את זה.


יש לי סרטן.


עם גרורות.


זהו. הנה אמרתי את זה.