'גילוי העולם וגילוי האדם' – במילים אלו הגדיר ההיסטוריון הצרפתי ז'יל מישלֵה את התחייה התרבותית שהתחוללה באירופה בעת החדשה המוקדמת, ויש בהן כדי למצות את התכנים והנושאים העיקריים של כרך זה. שכן, בתקופה זו שבין 1450 ל-1650 התפתחה כנגד השקפת העולם הביניימית-קתולית, שעמדה בתוקפה במשך אלף שנות הציביליזציה הנוצרית, תפיסת מציאות חדשה, חילונית במהותה, שהתמקדה באדם, בחייו הארציים ובעולם הממשי.
המאמרים המקובצים בכרך דנים בהוגים ובתנועות האינטלקטואליות שחוללו את המהפכה הרעיונית הזאת: ההומניסטים, שגילו מחדש את ערכיה של התרבות הקלסית; מונטיין, שקספיר ודקארט, שהגדירו מחדש את ה'אני'; התגליות הגאוגרפיות והאתנוגרפיות שזימן העולם החדש, ששינו את ההתייחסות ל'אחר'; לותר, קלווין ורדיקלים אחרים, שביססו את הרפורמציה הפרוטסטנטית על האמונה הדתית הפרטית והחווייתית; וכנגדם הישועים והמסדרים הקתוליים האחרים, שהגנו על מסורות האמונה הישנות במושגים ובאמצעים חדשים; מקיאוולי, הובס ושפינוזה, ותגובותיהם לתופעה החדשה במציאות הפוליטית של התקופה – ה'מדינה'; תרבות הבארוק – ראקציה דתית ואמנותית לסגנון הקלסי של הרנסנס או מהפכה מודרניסטית?; והתמודדותה של ההגות היהודית עם כל אותן תמורות ומהפכות תרבותיות שהתרחשו סביבה ובתוכה. נושאים אלו ואחרים זוכים בכרך זה לעיון מפורט, בהיר ומרחיב אופקים.