כוריאוגרף הבית של ה"אמריקן בלט ת'יאטר", אנתוני טיודור, אמר בעבר כי ישנם שני דברים בישראל שהם בגדר נס – האחד הוא מים והשני הוא בלט.
על הנס השני – להקת הבלט הישראלי – אחראים מייסדיו, ברטה ימפולסקי ובן זוגה הלל מרקמן.
בזכות עיקשותם ונחרצותם של השניים, כולל הקרבת הון כספי ונפשי, הצליחו בעזרת לא מעט רוח פטריוטיות ציונית להקים את הלהקה לפני כחמישה עשורים. אולם משהצליחו לממש את חלומם לא דמיינו שכך זה ייגמר. לאחר לא מעט משברים ותהפוכות, ועם הרבה סיפוק וגאווה בזכות הישגים מקומיים ובינלאומיים, התנפץ חלומם וחייהם עברו מהפך בלתי–צפוי שאותו לא יכלו לחזות אף בסיוטיהם הגדולים ביותר.
בספרה האופטימיים מגוללת הכוריאוגרפית הקפדנית, שלא לומר הפרפקציוניסטית, מי שאחראית ליצירות מחול רעננות ומקוריות כמו “רומיאו ויוליה" וה"גוּרה לידֶר", שזכו להצלחות מסחררות בארץ ובעולם, את סיפור חייה המרתק. כיצד מימשו היא ובן זוגה את חזונם כנגד כל הסיכויים בארץ החדשה והמתהווה. צעד אחר צעד היא לוקחת עמה את הקוראים בדרך נפתלת, החל מילדותה המוקדמת, שיעור הבלט הראשון, ימיה הראשונים של הלהקה והטלטלות שבדרך, ועד למימוש החזון של בניית היכל קבוע לבלט והובלת להקה פעילה ומקצועית.
למען כל זאת ויתרה ימפולסקי על קריירה בינלאומית ובחרה שלא להביא ילדים לעולם, שכן הבלט היה עבורה הילד היחיד. וכעת עולה התהייה מדוע למי שהקימה מפעל אמנותי מפואר זה מאפס לא הוענקה בו ולו נישה צנועה, אף לא כיועצת אמנותית.
האופטימיים, אם כך, הוא לא רק סיפור חייהם האישי של הזוג האגדי ימפולסקי ומרקמן, אלא גם סיפור לידתו, התפתחותו וצמיחתו של הבלט הישראלי.
