“#
הוא נולד מתוך השיחות שהיו לעמוס עוז עם שירה חדד, שערכה את ספריו האחרונים. זה "לא כוחות". הוא סופר זקן, בעל מוניטין רב, אנליטי ורהוט, שדבריו תמיד קוהרנטיים ומלווים בדוגמאות מרתקות והיא – כנראה צעירה (דמותה הרבה פחות ברורה) כנראה מוקירה ומעריכה, שתפקידה בשיחות הוא לשאול שאלות – שיזכו לתשובות ארוכות וחכמות – ולהרים לו להנחתה. עוז מספר שבילדותו נשים לא דיברו בחברה מעורבת. לפעמים הן שאלו שאלות או הסכימו (בעיקר עם בן הזוג), לפעמים העירו הערות על ילדים, על מחלות (של ילדים) ועל מחירים – אלה היו התחומים שלהן – אבל לא השתתפו בשיחה כשזו עסקה בנושאים שברומו של עולם. רק הגברים דיברו אז. ובספר הזה שירה חדד היא "הנשים" ועמוס עוז הוא "הגברים". Comme il faut.

הספר הזה נותן מקום לעמוס עוז האדם – לא הסופר – לעשות מה שהוא הכי אוהב: לדבר על נושאים מגוונים ולחלץ מהם את דעתו עליהם. לעוז יש דעה על כל נושא שעלה בשיחות. לעתים הדעות חכמות, לפעמים פחות, אבל כולן שוכנות איפה שהוא במרחבי מוחו של האיש ומחכות לשעתן לפרוץ החוצה בניסוח מדוייק שדי קשה להתווכח איתו.
הספר ריתק אותי ממש כאילו היה סיפור מרתק. מצאתי את עצמי מסכימה איתו פעמים רבות וגם כשלא הסכמתי – מצאתי גרעין של הסכמה במחלוקת. הוא מקיף נושאים וזכרונות רבים של עוז. מימיו בירושלים – תלמיד של בי"ס "תחכמוני" הדתי (לבנים בלבד), מימיו בקיבוץ כילד חוץ לבנבן ומדבר ב"עברית של שבת" שעיצבנה את חבריו. מימיו כחבר קיבוץ שעדיין תפס את עצמו כנטע זר, כמי שאין לו זכות לבקש "ימים" לכתיבה, שלא לדבר על מקום לכתוב בו... על חיי משפחה של מי שלא היה לו ממש מודל של משפחה ללמוד ממנו. בעיקר על גברים ונשים, או ההיפך. והדמות הנשקפת מתוך השיחות היא דמות בלתי-גמורה. כמו מישהו שקיבל שפע של כישרונות אך חסר כמה כישורים בסיסיים, ההופכים אדם לשלם ומרוצה.

הספר הזה היה מונח על הספסל. צח ונקי, לדעתי מעולם לא נקרא ודפיו אפילו לא אווררו בדפדוף. בעמודו הראשון יש הקדשה. לא הקדשה מצטנעת – הקדשה המשתרעת על כל העמוד הראשון, בכתב-יד לא יפה, בעט עבה ובולט, בלי להתחכם עם ציטוטי שירה. הקדשה מאד אישית, שהיה לי קצת לא נעים לקרוא ולהפר את פרטיותו של הכותב. הספר מוקדש בגלל משהו שקרה בחורף 2020. כלומר כמה חודשים מאוחר יותר, הניח אותו מי שקיבל אותו על הספסל בלי שפתח אותו, אפילו. התעלומה הזו – שמן הסתם לא תיפתר עבורי – הצטרפה לתעלומת הגיבור הראשי של הספר הזה. גם היא כבר לא תיפתר עבורי ורק קצה-קציה – איך מישהו שחלק משמעותי חסר באישיותו הפך להיות סופר ומורה-דרך לרבים – גלוי, ועדיין לא מבהיר כלום.”

“האומנם בשל התפוח?

מיכל הידידה שלי מהספרייה, נגשה והושיטה לי את הספרים בשם צוות הספרייה, בחרנו אותם עבורך. הם מדברים על חיבוטי הכתיבה בהם מתחבט ולא פעם מתייסר הסופר כשהוא בורא את מילותיו. אתה כאוהב ספרים, לבטח מאוד תעריך את הספרים המדברים על האופן בו נוצרת יצירה.

אחד מהספרים שקבלתי לרגל פרישתי, היה ממה עשוי התפוח? סיפרו האחרון של עמוס עוז, שהוא למעשה שיחות ישירות, רגישות ונטולות מסכות, בין עוז הסופר ואיש הרוח לשירה חדד עורכת ספריו. שיחות על מחשבות במגוון נושאים, שהמשותף להם הוא היצירה והחיים.

בקשתי באמצעות הקריאה בספר, להקשיב למילותיו המבטאות חוכמת חיים ופשוט לחשוב ולהתחבט.

יצאתי בעקבות התפוח, כמפתח שהעניק לנו עוז בספרו הנוכחי, השונה מהמפתח בספרו הבשורה לפי יהודה, בו הרעיון המרכזי הוא בגידה הקשורה לתוגה, מרירות והחמצה. אני מעדיף את התפוח המייצג בשירו של ביאליק את הסיבה לסקרנות, לדעת ולאהבה. אהבתי גם את תמונת הכריכה, העומדת בניגוד לפרי התפוח שהוא, מפתה וקצר מועד. התפוח בספר מיוצג על ידי גזעו העציי, המבטא בחריציו וסדקיו בגרות וניסיון חיים, ורצון להביט מעבר לחיצוניות שהתפוח מסמל.

כשחושבים תפוח, מתכוונים לתמימות ההופכת לסקרנות ולדעתנות, הכרוכה לא פעם במחיר.

עוז, אדם של סקרנות, כמו סוכן המצותת מהצד לאנשים, לשיחותיהם ולתנועותיהם, בניסיון להבין דקויות אנושיות, ולפענח את מחשבותיהם הכמוסות, כחומר גלם לסיפוריו. בחולדה היה חבר קיבוץ, שתמיד לפני שעבר מול חלונו של עוז, הוא עצר לרגע וסירק את שערותיו, בכדי שיכנס כאדם יפה ומסודר לתוך ספריו. עוז יודע להתייחס לא פעם לעצמו ולאחרים באירוניה. ההתבוננות של עוז, למה שאנחנו כחברה, גרמה לו לא פעם להביע עמדה כנבואה, ומי בעצם אוהב נביאים המוכיחים בשער.

כשחושבים תפוח, מתכוונים לאהבה, מפתה וארוטיות, ולאהבה אחרת המתקיימת בגיל מתקדם.

עוז, הבוגר עדיין רומנטיקן, מדבר בפתיחות על דרכי פיתוי גבריים ונשיים ועל מה שבניהם, קצוות המשתרעים במרחב שתחילתו לשסע אריות ליפיפייה נכספת, ומנגד לשיר לה סרנדה מתחת למרפסת. הפיתוי הנשי מורכב, מעירום מגרה, חצי ערום, שפה בה רמזים של פיתוי, "רעידה קלה של שפתיים, עפעוף קל, צל של חיוך..." (74), לפיתוי כמרכיב באהבה, חוקים מתעתעים משלו.

כשחושבים תפוח, מתכוונים ליופי ולקמילתו וליופי הפנימי שיש לו חיים וקצב משלו.

עוז, נחשב לאדם יפה בפנימיותו ובחיצוניותו, מתייפייף, או יפה נפש, כך כינו אותו מידי פעם הקנאים. עוז הבוגר, נוגע ברגישות בזקנה ובפחדיו. הוא הוזמן לכנס מדענים ורופאים לדבר על "קץ החיים", "על תיקווה וייאוש, ועל התאבדות, ועל אהבה וחושך", (167) וגם להציב את השאלה שכל כך הטרידה אותו, למה אנחנו כל כך מפחדים מהמוות?

כשחושבים תפוח, מתכוונים לבתים שהיו, לגני העדן האבודים, לגירוש ולחזרה לבית כפיוס.

כשעוז הגיע לקיבוץ, הוא ביקש להפסיק לכתוב, אבל הדחף הכתיבה היה בלתי נשלט לגביו. הקיבוץ היה מקום בו לא ניתן היה לכתוב, במובן הרוחני והפיסי, בשל העדר מקום, ולכן מיכאל שלי נכתב בבית השימוש. עוז התחנן על נפשו, לקבל יום אחד חופשי לכתיבה, ואחר כך עוד אחד. הסיבה לעזיבתו את הקיבוץ הייתה תחושת החנק של דניאל שסבל מאסמה. אבל היה בקיבוץ משהו אכזרי וחונק, כאמונה הדוגמטית שגזרה על ילדים לגדול בבתי ילדים. עוז האמין בקיבוץ ולמרות שנטש אותו, הוא ראה בו חוויה מכוננת וביקש לחזור אליו במותו, לסגור מעגל, בחברה שבאיזה אופן בקשה להיות גן עדן של ערכים ומופת, וכעת היא מייצגת התפכחות וחידוש, כפי שעוז בקש להיות בחייו.

יפה, נוגע, כנה, מרגש ועצוב, לקרוא את עוז ולחשוב על כל מה שאבדנו בדרכנו, האם זאת תמימות, צניעות, אהבת הזולת. האם קיימת תקווה, לעולם מעודד שיח, בו לא בזים לדעה אחרת. האם יהיה בנו העוז להביע את הדעות והרגשות שלנו, החשופים לפגיעות. האם אנחנו יכולים להאמין בעולם שבו יתקיימו סובלנות, אהבת אדם ולא תנצח הקנאות והבורות?

בשל התפוח
מילים: חיים נחמן ביאליק
לחן: שלמה ארצי

התאבו דעת בשל מה אהבתי?
אני אהבתי בשל תפוח,
כי אין יודע נתיב הרוח
זה כבר ידוע עתה באתי,
להביא ראיה מאהבתי
ואני - התדעו בשל מה אהבתי?
אני אהבתי בשל תפוח.
....”

“נתחיל בווידוי - אני לא ממש אוהב את עמוס עוז. חלק קטן מספריו, בעיקר המוקדמים, היו טובים בעיני. היתר - לא.
לא אהבתי את ה"מועמדות הנצחית" שלו לפרס נובל ונטייתו להשמיע את דעותיו תחת כל עץ רענן, תוך התעלמות או פסילה של דעות אחרות.
אבל כאשר עילית, ידידה טובה שלי, ביקשה שאקרא את הספר, התגברתי על רתיעתי, רכשתי וקראתי אותו.
הוויכוחים שלי עם עמוס עוז לא נעלמו. כמעט כל קטע פסקני בספר, כל פיסקה שאמורה לעורר התפעלות אצל הקורא - קוממו אותי. לא הסכמתי עם שירה חדד ועמוס עוז. חסרה לי מאד אצלו ההתלבטות, המחשבה שאולי לא כל השכל שבעולם הגיע רק אליו. נכון, הוא כותב "בצניעות" שהוא לא יודע הכל, אבל בפרק אחר מיד הוא חוזר לקביעות חדות ופסקניות ללא הבעת ספק.
בכלל - ה"גרופיות" של שירה חדד, ההערצה המוחלטת שלה לכל מילה שיוצאת מהפה של עמוס עוז - יוצרת אצלי הסתייגות שלא לומר תחושת גועל נפש. אני לא אוהב אנשים שמתבטלים בפני אחרים. בטח לא אנשים אינטיליגנטיים כמו שירה חדד.
אז אלו לא שיחות בין אפלטון לסוקרטס. למה המשכתי לקרוא?
כי גם בתוך הספר הזה, למרות כל מגרעותיו, יש המון דברים שאני מזדהה איתם. ובעיקר - יש נקודות חשיבה שלא היכרתי.
ורק בשביל מעט המקומות הללו שבהם עמוס עוז הפתיע אותי בחשיבה אחרת - שווה לקרוא את כל הספר.
אני בטוח שכל קורא ימצא את הפסקאות הללו, המשפטים הללו, ושהתגובה תהיה "איזה יופי. על זה לא חשבתי. את זה אני אוהב".
אהבתי במיוחד את דעותיו על "איך ללמד ספרות". מקסים.
אז בשורה האחרונה - ספר שאני חושב שכדאי לקרוא ובחלק מהמקרים גם לשמור בספרייה או בבית.”

“סוף כל סוף אינני היחידה!
אינני האדם היחיד עלי אדמות שמתעורר בין שלוש וחצי לרבע לחמש בבוקר ומתחיל לתכנן את יומו.
יש עוד מוזרים כמוני, תודה לאל שמוחם מתחיל לתפקד בקדחתנות החל מהאשמורת השלישית של הלילה.
עמוס עוז, למשל.

את הבחור התחלתי לחבב ממש לאחרונה, לאחר שקראתי את ״מיכאל שלי״ והחלטתי שאולי ראוי שאקרא מעט מכתביו ואחכים כי באופייה של הגיבורה הראשית התגלו מאניות הטבועות גם בי ותהיתי כיצד הוא עלה עלי בכזאת דייקנות מבלי להכירני כלל.
הסתייגתי מהסופר תקופה ארוכה מסיבות שונות ומשונות.
20% מהן היו רינונים שאינם חד משמעיים אודות אופי עילאי, שמאלניות יתר וחינוך אשכנזי מובהק והשאר דחיינות מצדי ואולי חשש שאדם עם רזומה כל כך פומפוזי ומנופח, עטור פרסים ותשבחות לא יצליח להרטיט את מיתרי לבי.

לכן החלטתי להרחיב דעת ולהעמיק ידיעותיי במילותיו וכשיצא לאור ״ממה עשוי התפוח״ וקראתי את הפרק הפותח ידעתי שהפעם תתאפשר לי הצצה אל קרביו של האיש ולא רק לחיצוניותו היפה.
ואמנם, שיחות שהוקלטו עם העורכת שירה חדד, בחורה מוכשרת בהחלט עם דוקטורט בספרות מאונ׳ קולומביה ופנים יפים להפליא הדומים לאלו של השחקנית ג׳יניפר גודווין מהסדרה ״עד עצם היום הזה״ (אחת האהובות עלי) הועברו לדפוס ויצאו בצורת ספר קריא ומרענן. אמרותיו היו מהימנות ומצאתי את תשובותיו של עמוס כנות ומספקות.
נבעה מהן תמימות מסוימת אך גם ניסיון רב שנים.
הן היו נטולות שחצנות והייתה בהן אמת וביקורת עצמית נפלאה, כזאת שנתברך בה סופר נוסף שאני אוהבת, קניוק.

דו השיח נסב על חייו של עוז, הכתיבה וצורת חשיבתו ששינתה אופייה קמעה עם השנים: הוא מספר למשל על הדרך המעוותת שבה הוא ובני דורו ראו את הנערות, הנשים.
מדבר על שוביניזם וטינה כלפיהן בעיקר משום גופן המתפתח שעורר פנטזיות ודמיונות בו ובחבריו לכתה בבית הספר ״תחכמוני״ שלמדו בו רק בנים.
התסכול שחוו הזכרים המיוחמים שלמדו יום אחרי יום ללא נוכחות נשית בא לידי ביטוי בהערות גסות, סיפורי זימה ושאיפה עזה לזכות בנערה ״שנותנת״.
זה אמנם נשמע נורא אך הייתה זו תקופה קצת מבהילה ולעיתים אף מאוד מאיימת.
עוז מספר את חוויותיו בתום לב, בפתיחות שמעוררת הזדהות מוחלטת עמו.
על חייו בקיבוץ, אהבותיו ולבטיו לגבי קטעים שכתב; כל כך מוכר לדוגמא העניין הזה של ההתפשרות, ההחלטה אם להשאיר את הפרגמנט או לא. כשאני כותבת מסה או סיפור קצר והעלילה נטועה במוחי, אני מקלידה למחשב את האידאות שבמוחי אך הן יוצאות לאור אחרות, שונות לגמרי. ואני שוב משנה או מתקנת וכועסת, בעיקר על עצמי ועל שיגיונותיי.
עוז מדבר על כך. על הוויתור, על הפשרה שבבחירת הטקסט משום שאף פעם זה לא יהיה מושלם.
ועוד אומר כי: ״סופרים הם בעלי מום כאלה שנולדים עם הראש והצוואר לאחור״
לעולם יביטו לאחור ויכתבו על עברם, אודות ההיסטוריה שלקחו בה חלק, גם אם קטן.

לדעתי כל מי שעוסק בכתיבה, רצוי שיקרא את הספר הזה אך גם מי שלא. אין בו דבר דידקטי, מחנך או מטיף להיפך; הוא מזמין אותך להיכנס אל חייו ולהבין אותו טוב יותר.
מעין פרסומת סמויה ל: ״איך לאהוב את עמוס עוז ולהישאר בחיים״
כזאת שלא מציקה או מנדנדת או בעלת סלוגן נדוש.
וזה דווקא רעיון מצוין לשווק את עצמך מחדש כך, להבליט את החסרונות ולא לדבוק בקהל אחד, מדור אחר ואולי קצת מבוגר יותר.
לא תישכח במהרה ואולי בבוא העת, תמציא את עצמך מחדש ממש כמו מדונה (אמו של ישו ולא הזמרת, כן?)”