אצבעות יפות לקסניה. דקות וארוכות, לבנות, עדינות ציפורניים המשוחות בלק עדין, כמעט בלתי נראה. אצבעות של פסנתרנית.
לפני שקסניה מתחילה לנקות את השירותים של ג'ניוס, היא עוטה כפפות. יש לה כפפות מיוחדות משלה. לא כפפות הלטקס שנצמדות אל האצבעות אבל נקרעות מהר, ולא הכפפות העבות מגומי שמשאירות את הריח שלהן על הידיים לכל היום. את הכפפות שלה היא עוטה רק כשהיא בתוך השירותים והפתק "מנקים את השירותים" תלוי בחוץ.
כשדופקים מבחוץ בזמן שהיא מנקה, היא מחסירה פעימה. אין לה בעיה שיראו אותה במטבח או בקפיטריה, נלחמת באבטיח ומנסרת אותו לחתיכות שוות, שוטפת פירות או מעבירה סמרטוט אחרון במטבח. רק שלא יראו אותה בשירותים. יֶשנם כאלו שלא יכולים להתאפק או שלא שמים לב לשלט התלוי, והם נכנסים כשהיא עדיין בפְנים. כשזה קורה, והיא שומעת את הדלת נפתחת, היא נכנסת מיד אל אחד מתאי השירותים, סוגרת את עצמה, ומשם קוראת "מנקים עכשיו. לצאת בבקשה." למופתע/מופתעת או למתעלם/מתעלמת אין ברירה, והם מסיימים במהירות ויוצאים.
היו הקבועים, גברים וגם נשים, שתמיד נכנסו פנימה בזמן הניקיון. היא כבר הכירה אותם. כמה וכמה פעמים ביקשה מקארין המזכירה שתדבר איתם "בלי לעשות יותר מדי רעש", תבקש ותסביר להם: כשיש שלט "מנקים את השירותים", אסור להיכנס. "זה מאוד מפריע, מאוד מפריע" היא אמרה לקארין, וקארין שלחה דוא"ל אישי וגם דיברה איתם במסדרון. חלק מהם חדל מהמנהג המגונה לפרק זמן וחזר אליו מאוחר יותר.
אריק לא התרגש מקארין, ורק אמר לה: "אני לא מבין. את באמת חושבת שאת תגידי לי מתי ואיפה ללכת לעשות פיפי?" קארין אמרה שאפשר ללכת לתא השירותים בצד השני של הקומה. אריק אמר "מי שיש לו זמן — שילך לאן שפנוי. לי אין זמן. וגם הזמן שאני עכשיו מדבר איתך הוא זמן מבוזבז מבחינתי."
על לוח המודעות הפנימי שבמשרד תלוי שלט שהדפיסה קארין: "מורה מנוסה לפסנתר, מלמדת ילדים מגיל 5", עם פרטים וטלפון. קסניה ביקשה ממנה להדפיס. היא אמרה לה שזו חברה שלה, מישהי שהיא כבר הרבה שנים מורה. "עוד מרוסיה," היא אמרה, "יודעת לדבר לילדים, מישהי טובה."
מי מהעובדים שהתקשר אל קסניה, לא ידע שזו היא. בטלפון היא שאלה לשֵׁם הילד ולשם ההורים, וזיהתה מיד במי מדובר. אם היה זה עובד של ג'ניוס, הצליחה לתמרן אותו כך שאשתו — אֵם הילד שלא מכירה אותה — תביא את הילד אליה הביתה, לשיעורי הפסנתר. ממילא הפגישה איתה היתה רק בפעם הראשונה או בפעמיים הראשונות. ואם עובדת מהחברה התקשרה, היתה מצליחה לתמרן כך שאבי הילד יבוא איתו לשיעור.
מהרגע הראשון שבו נגעו אצבעות ילד בקלידים, ידעה קסניה אם הילד יהיה פסנתרן גדול. מעולם לא התמזל מזלה שילד כזה, אחד מאלפים, ייפול בחלקה. אבל גם לא־פסנתרנים־גדולים יכולים להיות תלמידים טובים ופסנתרנים טובים מאוד. קסניה אהבה ללמד פסנתר, אבל עם כל הסבלנות שלה לילדים, היא השתדלה ללמד רק את הטובים באמת. שני תלמידים ביום, שלוש פעמים בשבוע. בשעה שלוש וחצי היתה פושטת את החלוק הלבן שעליו כתוב 'אופקים — כוח אדם איכותי' וממהרת לעלות על האוטובוס בקו 29 שחוצה את השרון לרוחבו, ויורדת בתחנה מתחת לדירה השכורה שלה. מגיעה הביתה, חוטפת משהו, ובשעה ארבע כבר היה מתייצב הילד הראשון.
כשאריק התקשר לקסניה, היא ידעה שזה הוא. אי־אפשר לפספס את הקול של אריק, בוקע מחדרו כשהוא מדבר בקולי קולות בטלפון או מתגנב מבעד לחריץ התחתון של הדלת ולקירות הגבס של חדרי הישיבות.
הוא שאל אם היא יכולה ללמד גם ילד שהוא קצת מופרע, שקשה לו לשבת במקום, אבל ילד עם חוש מוסיקלי.
המורה לפסנתר התעניינה. היא שמעה אבא שמחפש אופק אחר לילדו, מֵעֵבֶר להרחקות מהכיתה ולהשעיות מבית הספר. אבל קסניה המנקה התקשתה לדבר. היא מיעטה במילים, חוששת שאריק יזהה את קולה. היא פחדה מהמפגש — היא ידעה שהוא יהיה חייב להגיע והם יהיו חייבים מתישהו להיפגש, אלא אם כן גָל, הבן של אריק, יהיה תלמיד כל כך גרוע ולא יחזיק מעמד.
אבל אריק לא השאיר לה ברירה. הוא שאל לכתובתה, והיא אמרה שהיא מוכנה לקבל את הילד רק אם הוא יבוא עם אימא שלו. זה היה התנאי שלה, ועל אף שהיא לא הסבירה את עצמה, אריק נאלץ להסכים. בסוף הוא אמר לה, "את עוד תראי שאני לא כזה מפלצת."
גל היה ילד מתוק. היא ניסתה לברר עם אימו, בחמש הדקות שהרשתה לה להיות נוכחת בשיעור הראשון, אם הוא באמת "זז הרבה". היא לא זכרה את המילה שאריק השתמש בה. גלית, אימא של גל, גיחכה ואמרה שגל בכלל לא זז הרבה. הוא רק משתעמם מהר.
גל היה בן שבע. גיל מאוחר להתחיל לימודי נגינה בפסנתר, אבל לא מאוחר מדי. הוא כבר היה כמעט בסוף כיתה א', וכשאימו שאלה בחשש אם היא יכולה להישאר או צריכה לחכות למטה, קסניה אמרה לה "כאן את לא יכולה להישאר. את יכולה לחכות למטה, אבל גל ילד טוב. הוא יישאר עד סוף השיעור. לא לדאוג."
גל נשאר עד סוף השיעור הראשון, ובסיומו כבר ידע לקרוא כמה תווים, ואפילו הצליח לאלתר משהו על הפסנתר. קסניה נתנה לו לבחור ממתק בסוף השיעור ואמרה לו לרדת למטה. "בפעם הבאה," היא אמרה, "אתה עולה לבד, בלי אימא. תגיד לאימא: קסניה אמרה אני עולה לבד. אני ילד גדול."
קסניה אהבה ללמד את גל. החברוֹת של קסניה, מחוג המורות לפסנתר, שמעו קלטות שלו וחלק מהן באו לראות אותו מנגן — הילד שלא מפסיק לזוז. גל באמת לא היה מפסיק לזוז כשהיה מנגן בפסנתר. הוא היה מקפץ על המושב, וראשו ועיניו היו מלווים את האצבעות, פעם את יד שמאל ופעם את יד ימין.
כשהיה נכנס אליה הביתה, הקפידה איתו על גינוני הכבוד והנימוס שהנחילה לכל תלמידיה. בשנייה שהיו חוצים את מפתן הדלת היו תלמידיה של קסניה מסדרים את הנשימה, הופכים לנינוחים, מנומסים, מדברים בשקט — כמעט בלחש. "קסניה לא שומעת" היתה אומרת לילד שמדבר בקול רם, והיתה חוזרת ואומרת עד שהילד היה מדבר בקול השקט שציפתה לשמוע.
בעשר הדקות האחרונות של השיעור היתה קסניה מכינה את השיעור הבא. היא היתה מתיישבת ליד הילד ומנגנת את היצירה שעליה יתאמנו בשיעור הבא. בדקות הללו רק קסניה היתה מנגנת. היא היתה עוצמת עיניה ומנגנת בריכוז מלא יצירה שמיועדת לתלמידי נגינה כאילו זו יצירה מסובכת. על הילד פקדה שיעקוב בעיניו אחרי התווים בזמן שהיא מנגנת. כך לימדה את הילד קריאה יבשה של תווים, דבר שאף אחד מהם לא אהב. הילדים היו פוזלים אל עיניה, מתרשמים מעיניה העצומות ומהריכוז האדוק שבו ניגנה את היצירה. הם ניסו לחקות אותה אחר כך בנגינתם שלהם.
בסיום השיעור היו לוקחים את מחברת התווים, עם הדפים של היצירה החדשה שקסניה הדפיסה, מכניסים לתיק הנגינה שלהם וניגשים לסלסילת הממתקים לקחת ממתק אחד. לפעמים קסניה לא היתה מתאפקת ומחבקת את הילד ומנשקת אותו. יש ילדים שהיו ממוססים במתיקותם את המרחק שרצתה לשמור מהם, המרחק ששמרה ממנה מורתה וששמרה מתלמידיה ברוסיה, ושנראה זר כל כך בארץ הזו. חלק מהילדים היה מחבק אותה בטבעיות, ומכופף אותה אליהם לנשיקה. מה שהיה כל כך בלתי אפשרי שם, ברוסיה, היה נראה כאן אחר לגמרי, וסירוב לילדיה היה מתקבל בתמיהה.
שנה שלמה הכינה קסניה את הילדים למופע הסיום. זו היתה ההזדמנות שלהם להראות את הידע שלהם בנגינה, וגם את ההבנה שיש להם עם המורה, את שיתוף הפעולה, את הציות הקפדני, את חוש הקצב, את הסבלנות לחכות לתור שלהם.
תמיד ניסתה להגיע עם הילד לרמה כזו שתוכל לנגן איתו בשניים על הפסנתר, אבל רק מעטים הצליחו. את רובם השאירה לנגן לבד. אף אחד מהילדים לא ידע מה מכין האחר למופע הסיום. כל ילד היה נכנס אליה הביתה רק לאחר שהיה רואה את הילד הקודם יוצא החוצה מפתח הבניין ורץ אל הרכב החונה של הוריו. הם לא הכירו זה את זה. זה היה אחד החוקים של קסניה.
היא לא היתה מתכננת מראש עם מי תנגן ועם מי לא. בשלב מסוים — אינטואיציה פנימית — היתה מצטרפת לנגינתו של הילד וחשה בתגובתו. ילד מזמין היה מאפשר לה להשתלט על חצי פסנתר ולנגן משם את היצירה בסולמות נמוכים יותר. ילדים אחרים היו מְצֵרים על הפקעת חצי הפסנתר ולא משתפים פעולה.
גל לא אהב את ההשתלטות של קסניה על חצי מהפסנתר שלו. קשה היה לו, וגם לקסניה, במיוחד בגלל שלא הפסיק להתנועע תוך כדי נגינה. אבל קסניה לא ויתרה, והם התאמנו ביחד על הקטע למסיבת הסיום.
אל מסיבת הסיום שבאולם המתנ"ס המקומי הגיעו המורות לפסנתר, חברותיה של קסניה, תלמידיהן והוריהם. שישה תלמידים לכל מורה, חמש מורות, כשלוש דקות נגינה לכל אחד, וערב מלא במחיאות כפיים מנומסות או נרגשות, בדמעות הורים על ילדיהם, פה ושם סבים וסבות, וגם, לראשונה, שופטות — מורות לפסנתר מרמת השרון הסמוכה.
כל ילד למד לבצע שני קטעים. את הקטע הראשון הציג לבדו והפגין בו את כישרונו. השופטים התכנסו וחמישה תלמידים נבחרים עלו לסיבוב השני. אחרי הכרזת הזוכים היה צריך להרגיע עשרים וחמישה ילדים אחרים — אלו שלא עלו לגמר. בסיבוב השני יכלו חמשת הילדים לנגן לבד או עם מורתם. הטוב ביניהם זכה בתחרות.
קסניה לא הגיעה למשרד ביום המסיבה. "חולצה לבנה עם כפתורים, מכנסיים חגיגיות — לא ג'ינס, בצבע כהה," ככה אמרה קסניה לילדיה, וככה אמרו הם להוריהם. קסניה וחברותיה הגיעו ראשונות לאולם, וקסניה כחכחה בגרון, כאילו היא מופיעה בעצמה, כאילו היא הולכת לשיר.
היא חשבה שהכול יהיה בסדר: היא תחייך לאריק ותגיד שלום; הוא יהיה מופתע, אבל אז יחייך, יגיד שלום וימשיך הלאה, פנימה אל האולם. אחר כך היא תחבק את גלית חיבוק קצר של נימוס, ואת גל, חיבוק ארוך.
אבל לא כך היה. גל היה הילד הראשון שלה שהגיע לתחרות, והוא הגיע בלוויית אימו בלבד. היא נשקה לשניהם וגלית אמרה "אריק בחוץ, בטלפון. הוא כבר נכנס." קסניה ידעה שהיא כבר לא תוכל לשלוט בָּרגע, כשיגיע.
כשגל ניגן, ושׂערו החלק קפץ יחד איתו וראשו סובב מצד לצד, כמו בוחן במדויק את האופן שבו ינגן כל תו ותו, הושלך הס באולם. לכולם היה ברור שהוא בחמישיית הגמר, ולרובם — שהוא הזוכה.
אריק נכנס כמה דקות לפני כן. הוא התבונן מוקסם בבנו המנגן. הוא חיפש בעיניים את המורה לפסנתר ואז ראה אותה. קסניה הסתובבה אליו והוא הוריד מיד את העיניים.
מחיאות כפיים סוערות ליוו את גל אחרי שסיים לנגן. קסניה הורתה לו להשתחוות מספר פעמים אל הקהל, והוא רטן על כך שעל זה הם לא התאמנו. "לזה לא צריך להתאמן," היא אמרה לו בשקט, "זה בא לבד. משתחווים. נהנים לבד. זה זמן שלך." הוא לא הבין, אבל המשיך להשתחוות בחוסר רצון ובפנים חמוצים. אריק הלך אליו והוריד אותו מהבמה על הידיים, מתקשה להסתיר את גאוותו. הפעם קסניה ואריק לא יכלו להימנע ממבט עיניים. היא חייכה אליו, אבל אריק שוב הוריד את העיניים.
חצי שעה מותחת נוספת עברה עליהם, עד שהוכרז שגל בחמישיית הגמר, ושהם עולים לנגן ביחד, בארבע ידיים, את הקטע שאותו הכינו במשך השבועות האחרונים למסיבת הסיום. גל וקסניה יעלו ראשונים.
אריק הניף את ידיו מעלה בתנועת "יש!" הוא וגלית התכופפו אל גל וחיבקו אותו משני צידיו. קסניה נעמדה מולם וגל, שפניו היו מושטות קדימה והיה היחיד שיכול היה לראות אותה, השתחרר משניהם ואחז בידה. "בוא, אנחנו עולים," היא אמרה, והם עלו אל הבמה, מותירים את הוריו לבדם.
גל התיישב מימין, על הגבוהים, וקסניה משמאלו, בנמוכים. גל התחיל לנגן לבד, ושוב עצר את נשימת הקהל. הוא הניח לקסניה להצטרף אליו במועד המתוכנן, ויחד הם המריאו. המורות הניעו את ראשיהן, כאילו ניגנו יחד עם גל וקסניה על הפסנתר. שלוש הדקות של היצירה השאירו אולם פְּעוּר פה שהתפרץ בתשואות.
בעודם על הבמה, כשפניהם אל הקהל במתנ"ס, אריק לא התאפק ועלה אל הבמה. הוא רצה להניף שוב את גל באוויר. קסניה התעלמה ממנו ואחזה בחוזקה בידו. אריק הרגיש שגם גל מחזיק בה בחוזקה, והוא זז הצידה, מפנה את הבמה, ידיו בחצי תנועה של הנפה, חצי תנועה של מחיאות כפיים. גלית סימנה לו בכעס שיירד כבר ויחזור לשבת. הוא חזר למקומו. מחיאות הכפיים התחזקו. הם ירדו מהבמה וגל רץ אל גלית. לאביו הוא אמר "לא מפריעים באמצע במחיאות כפיים." אבל אריק, שבדיוק קיבל שיחה בטלפון, רק הנהן אליו וצבט אותו קלות בלחי.
הילד הבא עלה לנגן. אריק אמר לגלית, "איך רואים שהוא רוסי! תסתכלי!" וגלית ענתה "אולי לפחות תשתוק בזמן שאתה לא מדבר בטלפון?" גל אמר "אני מכיר אותו. הוא תמיד מגיע אחריי, עם אבא שלו, לא כמוני שמגיע רק עם אימא."
"חשבתי שאתה היחיד של קסניה," אמרה גלית אל תוך כף ידה ומשם אל אוזנו של גל, אבל גל היה עסוק עכשיו בנגינה. כשהילד סיים, הוא פרץ במחיאות כפיים. קסניה ירדה עם הילד מהבמה. כולם ראו את תנועת ידיה אל המורות שלידן התיישבה: אני עם הילדים שלי סיימתי.
אחר כך עלתה ילדה שלא הפסיקה לבכות, גם לא כשניגנה. גם המורה שלידה לא היתה רגועה, והנגינה המשותפת לא צלחה. הן ירדו מהבמה לקול מחיאוֹת כפיים מנומסות. הילדה חזרה אל מקומה בשורה שבה ישבו גל והוריו, ואריק אמר לה "למה את בוכה? את מנגנת כל כך יפה." אימהּ וסבתהּ שליוו אותה אמרו "ילד שלכם ניגן יפה מאוד. היא תצליח בפעם הבאה," ובכייה של הילדה התגבֵּר.
הם חיכו בסבלנות להצבעת השופטים ולתוצאות. קסניה התיישבה ליד המורות, ואחת מהן, שתלמידיה לא התחרו היום, הזמינה את קסניה להעניק את הפרס לזוכה.
כשקראה בשמו, זינק גל מהמקום ורץ אליה. שניהם שכחו את גינוניה והוא קפץ אל ידיה המושטות. היא הרימה אותו באוויר, וחיבקה אותו חזק, לפני שהספיקו הוריו להגיע אל הבמה. אריק ניסה לומר משהו וגלית הקדימה אותו ואמרה לקסניה, "אמרתי לָךְ שהכול שטויות. ראית איזה כישרון? ואתה..." היא נשקה לגל, "אתה הילד הכי מתוק בעולם. וגם מנגן הכי מקסים. מקום ראשון שלי!" קסניה הנהנה בראשה. אריק שוב רצה לומר משהו אבל קסניה הקדימה אותו. היא הושיטה את ידה ואמרה "ונעים מאוד גם להכיר אבא של גל. אני קסניה. מורה לפסנתר. דיברנו בטלפון." היא הורידה את גל מידיה והושיטה לאריק את ידה. אריק לחץ את ידה, ומיהר לקרב אליו את גל בידו השנייה. הוא משך אותו כמעט בכוח. הוא הביט בה מספר שניות ואז אמר "אנחנו מכירים? נו, בטח שאנחנו מכירים! פשוט לא הכרתי אותך בבגדים כאלו."
אריק פנה אל גלית ואמר לה "קסניה היא המנקה שלנו, בג'ניוס," וגלית התבוננה שוב בקסניה, בסקרנות. היא אמרה "איזה עולם קטן! למה לא אמרת?" בקול רם מדיי, כמו נועד לאזניהם של כולם.