“הקשבתי פעם לראיון של אישה, סמי-ידוענית כלשהי, היא סיפרה שבשנות נעוריה חיפשה את דרכה הרוחנית, שתעזור לה להבין את עצמה ואת דרכה בעולם. בשלב כלשהו פנתה לבודהיזם והתנסתה בסדנת ויפאסנה בת שבועיים, היא חזרה משם עם התפרצות אקנה בפנים, שלטענתה, נבעה מחוסר היכולת לדבר. כל המילים והתסכולים שעלו בראשה בגילאי ה-20 המוקדמות שלה, התפרצו מהפנים כמתקפת מוגלה ופצעים המשוועים לצאת ולהתגלות. אין לי שום יכולת להבין איך אדם יכול לשתוק לאורך זמן רב כל כך.

כשהייתי בכיתה ט' נדלקתי נואשות על מישהו שכבה מעליי, ספורטאי חתיך שכמובן לא ראה אותי. יום אחד, הוא הזמן אותי לבוא אליו אחרי בית ספר, כנראה לא בהיתי בו מספיק בהיחבא כמו שחשבתי, הייתי בהלם מוחלט. דבר ראשון שעשיתי היה לספר לחברה הכי טובה שלי, ואז לעוד אחת. ואחרי שניפגשנו סיפרתי את זה שוב ושוב ושוב לחברות, ניתחנו יחד כל מילה שנאמרה או לא נאמרה. וכמוני, גם הן שיתפו. המון ברברת עברה ביננו בשנים ההן, ברברת נחוצה. כמה חשוב לנערים לדעת שמה שעובר עליי זה טבעי, שלרגשות המשתוללים יש תוקף.

ומה עושה אדם שלרגשות שלו אין תוקף, ולא יכול להוציא אותן החוצה, איך נער לא קורס תחת עול הסוד. איך גבר לא מתמוטט.

"די עם השקרים שלך" הוא סיפור נוגע ללב, שגרם לי למרר בבכי, על אהבה וסודות ושקרים.
הסיפור מתחיל כשהסופר, שכותב כאילו מפי דמותו, יושב בבית קפה, נותן ראיון לעיתונאית בנוגע לספרו האחרון, בעוד עובר ברחוב מישהו שהסופר חושב שהוא מזהה, וכאן נפתחים סוגריים המגוללים את שנות הנעורים של הסופר.
הסוגריים האלו נפתחים שוב ושוב, מחשבות קוטעות מחשבות ושוזרות פנינים מהעתיד ומהעבר ובכך בסון מגיש לנו תמונה מלאה שהולכת ונרקמת מול עיננו. לקרוא את הספר הזה זה קצת כמו לצפות בהילוך מהיר בצייר המאייר ציור שאת כבר מכירה, ובכל זאת משיכות המכחול מהפנטות וכשהתמונה מושלמת, ישנה תחושה של עצבות והמון ריקנות.
אולי התמונה היא "ניצי הלילה" של אדוארד הופר שמתוארת בספר והולמת אותו מאד.

זה מסוג הספרים שלא הייתי מגיעה אליו לולא "סימניה" ורבים וטובים שהיטיבו לכתוב על הספר. אז תודות לכם.”

“לפעמים, לא צריך לבדות מן הדמיון, בכדי להוציא ספר לאור. לפעמים סיפור החיים שלנו, המכיל אירועים שעברנו במהלכם, יכולים למלא ספר שלם, סוער, מלא בדרמות ורגש.
וזה בדיוק המקרה של הסופר הצרפתי פיליפ בסון.

מדובר בספר אינטימי, ישיר ומלא בכנות. נקי מגימיקים ושטיקים. בסון פותח בפני הקוראים את הלב שלו. הוא מתאר את חייו בשנות ה-80, תלמיד מצטיין בלימודים אך פחות חברתית, המתאהב בבחור מקובל וספורטיבי. אותו בחור, שמו תומא, ניגש אל בסון במפתיע ומזמין אותו לפגישה. הפגישה נעשית במקום מבודד, כדי שאף אחד לא יראה, ושם בסון חווה את מלוא כוחה של האהבה והתשוקה.

אז כן, פיליפ בסון הוא הומוסקסואל ואלה שנות ה-80, בהם נערים המגלים את מיניותם השונה עושים את הכל בסתר. בעוד פיליפ בסון, המופנם חברתית, אינו דוגל בהסתרה פנאטית של סיפור אהבתם בפני החברה, בן זוגו המקובל חברתית, תומא, דורש ממנו לשמור באדיקות על הקשר בסוד.
הסודיות הזו יוצרת מצב שבסופו של דבר הקשר לא מחזיק מעמד, קשר שמסמל עבור בסון את רוח הנעורים, כאשר המשותף לשניהם - הקשר, ורוח הנעורים - הוא שהם לא נצחיים. כל אחד מבין השניים הולך לדרכו. ואז, שנים רבות לאחר מכן, ב2006...

רגע, רגע, קצת נסחפתי. עוד מעט ואחשוף בפניכם את כל עלילת הספר. רק אומר שמה שדחף את פיליפ בסון לספר את סיפורו, התרחש ממש מעט לפני שהתחיל לכתוב את הספר, בשנת 2016 (כלומר, קרה משהו בשנת 2016 ובעקבותיו בסון התחיל לכתוב אותו בשנת 2017).
ה"משהו הזה" מסמל בתמציתיות את רוח התקופה המודרנית שבה אנו חיים: כלומר, שעוד יש לאן להתקדם. שאנשים שונים לא תמיד מצליחים להתמודד עם שונותם ועם הציפיות שיש לחברה מהם, להיות "נורמליים" ולהתנהג כמו כולם, על אף כל הדיבורים של "אנחנו כבר בשנת 2022, התקדמנו מאז ונהפכנו לנאורים יותר ומכילים יותר ממה שהיה פעם". אז כן, התקדמנו, אבל יש עוד כברת דרך לעבור, כמו למשל להבין שכל אדם הוא יחיד ומיוחד ואי אפשר שכולם יהיו כמו כולם.

לסיכום - סיפור מרגש ואינטימי, בסון יודע לספר סיפור בצורה שתיגע. העמוד שניים האחרונים שלו, צובטים את הלב. אמנם יש קטע מיני בהתחלה, שלחלקים יכול להיראות בוטה ואולי גם לא נחוץ (אל דאגה, הקטע קצר מאוד ובסון לא מתעכב עליו יותר מדי), ועם זאת בהחלט משאיר אצל הקוראים רושם שפיליפ בסון הוא אדם חזק ואמיץ שהתגבר על דברים שאנשים רבים כמותו לא בהכרח מתגברים עליהם, וזה לחשוף את עצמם באומץ ואף בבוטות, ועוד בפני קוראים מכל העולם, כאילו הוא אומר: "אז כן, הזדיינתי בתחת. לא מתאים לכם? לכו תזדיינו בתחת..."”

“בקצה השכונה שלי יש חורשה קטנה. יש בה עצי נוי ועצי פרי וגם חושחש יש, וחורש טבעי ופרחי בר ועשבייה וגם בוגינוויליות פראיות ולנטנות שיצאו משליטה שממסגרות את החורשה בלי כוונה תחילה. בחורף יש בה שלוליות ולפעמים אפילו נגר עילי ביישן שחורץ קלות את פני השטח והם משאירים הרבה דפדפים של שוקולד אדמה כשמתייבש. אני אוהבת את החורשה הזו כי זה בטבע שלי. הרבה בעלי חיים מצאו בה בית. שועלים, קיפודים, צבים, חפרפרות, עכברים, עטלפים וציפורים שמספקות פס קול טבעי לטבע, במיוחד הסיקסקים האלגנטיים והמיינה המצויה שהיא טוויטרית לא קטנה אבל בתכלס היא ציפור די מנייאקית.

בקצה החורשה שבקצה השכונה התהווה שביל. לא רבים פוסעים בו כי כנראה לא רבים הולכים על הקצה. פעם ראיתי ממרחק נחש מסתלסל לו על השביל. גם יוסיין בולט לא היה משיג אותי במנוסתי. מאז יש לי קפיצת דופק ופיק ברכיים בכל גיחה אבל אף נחש לא יגרש אותי משם.

זו הייתה שעת ערב מוקדמת. טיילתי בחורשה עם הכלבים, שוגה בחלומות בהקיץ, מזמזמת לי שיר שמח ועונה לציפורים.
ואז ראיתי אותם במרחק מה, באים לקראתי.
שני נערים רכים בשנים, מתוקים כמו בריכה של שוקולד עם פנים טובות שמאירות כמו הירח במלואו. זה מה שהכי שבה אותי - ההילה שלהם. והם הלכו על השביל יד ביד. זו הייתה אחיזה רפה ועדינה אבל ברורה. מראה יפהפה, נקי וטהור שמעך לי את הלב ועשה ממנו ג'ל.

התחלתי לחפש מטבעות על הקרקע או עב"מים בשמיים. להעסיק את העיניים בכל דבר, העיקר לא להסתכל. הרגשתי שפלשתי לרגע פרטי ואינטימי למרות שבעצם הם, החצופים, הם אלו שפלשו לחורשה שלי והפריעו לי באמצע הדואט עם מאלדר וסקאלי הסיקסקים.

הם לא יצאו לי מהראש הרבה זמן. קיוויתי בשבילם שהם לא הפרידו ידיים כשהגיעו לפאתי השכונה, ושהם אוחזים ידיים גם כשהם הולכים לבית הספר, ושבמסיבות הם רוקדים סלואו צמוד זה עם זה, ושאם יש ערימה של חבר'ה על הדשא אז ראשו של האחד יהיה מונח בטבעיות בחיקו של השני וידו של השני מלטפת את שערות ראשו של האחד.


לא ראיתי אותם מאז. וגם אם ראיתי, לא ידעתי.
כי לא הפנים נחרתו בזיכרוני אלא הידיים.
וממילא כבר לא רואים אנשים הולכים. כולם נוסעים. ומי שלא נוסע – מוסע.

שני אנשים ממין זכר שהולכים יד ביד הוא לא מראה יוצא דופן שצריך לכתוב עליו הביתה. אבל משהו בהם, בתמימות הנעורים, ברכות, בטוהר הטהור והלא מקולקל שבה אותי.



בספר הזה יש שני נערים. הם קצת יותר בוגרים וקצת יותר צרפתיים אבל הם שני נערים.
ואת הסיפור שלהם סיימתי עם דמעה גדולה וחור בלב.

~ תודה רבה ל-zooey glass שבזכות הביקורת הכל כך משכנעת ונוגעת שלו קראתי את הספר. ~”

“"זו היתה אהבה, ברור... מעולם לא הייתי מאושר כל-כך, ואני יודע שלעולם לא אהיה מאושר כל-כך".
עיירה קטנה בדרום מערב צרפת אינה מקום להומוסקסואלים. השנה אמנם 1984 וכבר לא סוקלים בכיכר העיר, אבל החיים עם הגילוי והבושה אינם חיים. כך מצבם של פילים בסון, אז תלמיד בן 17 ובנו של מנהל בית הספר היסודי המקומי, ותומא אנדרייה, אף הוא תלמיד בכיתה אחרת, באותו בית ספר תיכון.
בסון הוא המעט נשי, הלא ספורטיבי, תלמיד מצטיין, דברן, חי חיים טובים ומוגנים. בכיתה המקבילה, כמעט עולם מקביל, תומא יפה התואר, בן חקלאים, מצוי בין חבורת בנים ורדוף בנות, מעט נבדל מהם בשתיקתו. אין מה שמקשר בין השניים, אין קרבה, אין דיבור כלל וכלל ואין סיבה שיהיה. וכנגד כל הסיכויים ניגש תומא אל פיליפ בחשאי, קובע יום ושעה במקום בו לא יכירם איש. פיליפ לא חושב פעמיים ומסכים וזו תחילתה של אהבה גדולה, אהבה חד-מינית במקום ובזמן בלתי אפשריים. אבל דווקא תומא הממעט במילים מתגלה כרואה את הנולד ובעל הדימיון, רואה את פיליפ התלמיד המצטיין כבעל אופק רחב משל תומא החקלאי, הנטוע כעץ, שאין איש עוקר אותו ממקומו. הנבואה מתגשמת אחד לאחד.
22 שנים עוברות, פיליפ בסון כבר סופר מפורסם והומוסקסואל גלוי. וכך, תוך ריאיון עם עיתונאית לרגל צאת ספר חדש הוא נתקל שום בתומא. אבל עד מהרה מתברר שזה לוקא, העתקו של תומא, בנו. בסון עוצר אותו, שיחה מתחילה ו... אתם צריכים לקרוא כדי להאמין.
160 עמודים יש בנובלה צנומה זו, החובקת עולם ומלואו. אהבה גדלה ניצתת מצד מי שלא היה אמור להציתה, גורלות נחתכים בצורה שלא היו אמורים, מי שפרש כנפיים פרש ומי שהחיים היכו בו, היכו ללא רחם. לפעמים האהבה שורפת.
נוגע ללב.”