איתך


סקלפט ואמילי – ההתחלה


"לכל הרוחות, אֶמִי, תסתכלי על הממתק הזה. הוא נראה טעים כמו גלידת האגן-דאז." קאת עמדה לצידי. פיה היה פעור לרווחה, ועיניה היו דבוקות לסְקָלְפְּט[1] שזה עתה הכניס מכות ליריבו, בחור שזכה לכינוי 'המשמיד'. "לעזאזל, הוא לחלוטין שווה זיון. שווה זיון ברמה של להצמיד אותך לקיר."


לא הגבתי, אז היא צבטה את זרועי.


"אאוץ'." שפשפתי את האזור שבו אצבעותיה לחצו את עורי.


"את רואה את הזרועות האלה? אני מתערבת איתך שהוא יכול להצמיד אותך לקיר ולזיין אותך בלי להתנשף בכלל. רגע, תשכחי שאמרתי את זה, אני רוצה לשמוע אותו מתנשף."


סקלפט היה עירום ממותניו ומעלה, ושריריו נעו בגלים והתכווצו עם כל חבטה. רגליו הארוכות היו גמישות ושריריות ונעו במהירות בהשוואה לגופו של הבחור השני, שהיה כבד ואיטי יותר. כמו קרב בין מכונית האמר לבולדוזר.


אבל משהו בעיניו גרם לי לצפות בו בהתלהבות חסרת נשימה מהולה בטיפה של התרגשות. הן היו כהות, שחורות כמעט, וחודרות, כאילו הוא הביט ישירות דרך יריבו, ושבר אותו באמצעות התעוזה הממוקדת שלו. צמרמורות ריקדו לאורך עורי המלוהט, ומשהו התכווץ עמוק בבטני. הרגשתי כאילו אני מסתובבת סחור-סחור בשדה כשזרועותיי מושטות כלפי חוץ, וזרעי סביונים מתפזרים ומתעופפים סביבי. ההשפעה הייתה מסחררת, אך בו בזמן גם יפהפייה ומשונה.


"בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" קולה של קאת משך את תשומת ליבי מסקלפט, שבדיוק השליך את המשמיד על גבו ועיקם את זרועו לזווית לא טבעית. "אני לחלוטין בעד בחורים שווים, אבל הוא נראה ממש מפחיד. מפחיד בקטע לוהט, אבל העובדה שהוא חתיך לא מבטלת את העובדה שהוא מפחיד. כל כולו זועק: 'תפחדו ממני'. מה דעתך לקחת אחד מהקורסים ההם? את יודעת, אלה שמציעים בקולג'."


כבר חשבתי על זה, אבל מבחינתי לא תהיה לי אפשרות לחכות עוד שלושה חודשים עד שהלימודים יתחילו בספטמבר, ומכיוון שאחיה של קאת הכיר אותו, הוא היה בראש הרשימה שלי. לדברי מאט, הבחור היה חבר בלהקת רוק, והסיבה היחידה שהוא התאבק הייתה כדי להרוויח מספיק כסף ולצאת למסע הופעות. העובדה שסקלפט נזקק לכסף הייתה בונוס מבחינתי, מפני שהתכוונתי להציע לו כסף. לא הרבה, אבל גם זה משהו.


"מאט אומר שהוא בחור טוב," הזכרתי לה, אבל התחלתי לחשוב שמאט בסך הכול התכוון לומר שהוא עדיין לא הרג אף אחד. אני חושבת שתשובתו הייתה שונה בתכלית אילו ידע שקאת ואני מעוניינות להיפגש איתו באמת.


נשימתי נעתקה כשסקלפט הסית את שיערו הלח מעל מצחו ואצבעותיו עברו בינות קווצות שיערו החום-אגוז הפרוע. המחווה הייתה אגבית, אבל כשהוא עשה את זה... היה זה כאילו הגוף שלי נמלא חשמל. למה נהיה לי פתאום חם כל כך? זה לא כאילו בטורונטו שרר חום אימים בחודש יוני, אך באותו רגע הרגשתי כאילו כמעט ארבעים מעלות ולח נורא.


"כן, מאט אומר את זה כדי לא לחטוף מכות." צחקתי, מפני שגובהו של מאט עלה על מטר שמונים, הוא היה שרירי לחלוטין ולא הסכים לאכול חרא מאף אחד. "ואם מאט יגלה שאנחנו כאן, אנחנו נאכל סלק למשך שארית החודש." הוריה של קאת נהרגו לפני עשר שנים כתוצאה מתאונה דרכים כשנהג שיכור פגע בהם. לרוע המזל, הנהג השיכור היה אביהם שהתנגש בגשר בטון במהירות של מאה ושישים קמ"ש. היות שמאט היה בן שמונה עשרה באותו זמן, הוא גידל את קאת בעצמו, והוא זה שבישל – לא קאת. משמע שהוא החליט מה הם יאכלו, והוא בהחלט היה מסוגל לא לתת לה דבר לאכול פרט לסלק במשך חודש שלם. ומפאת העובדה שעברתי לגור איתם לפני שנתיים, גם אני אקבל סלק, אלא שאני אהבתי סלק.


"אלוהים אדירים! ראית את זה?" קאת התחילה לקפוץ במקומה ולצרוח את שמו של סקלפט יחד עם שאר תלמידי הקולג' הצעירים שבקהל, בשעה ש'המשמיד' שכב על הקרקע חסר הכרה. "אגרוף אחד והוא בחוץ," קאת הריעה בקול ונופפה את אגרופה באוויר.


מחאתי כפיים, אך כשצפיתי בסקלפט – בדם שנטף במורד מצחו וזלג לעבר עינו, בחזהו שבהק מזיעה – עצביי התגנבו ועטו עליי כמו נחיל עכבישים קטלניים. קאת צדקה, הוא אכן היה מפחיד. הקעקוע שעל זרועו השמאלית ירד מכתפו והגיע עד למרפקו. הדיו השחור והכהה הבליט את הציורים והעניק להם מראה תלת ממדי וחי. הם הלמו אותו ושיוו לו מראה שהיה לחלוטין... שווה זיון.


ראיתי את סקלפט מצמצם את עיניו כשהסתכל על משהו מאחוריי. הצצתי מעבר לכתפי כדי לראות מה משך כל כך את תשומת ליבו. ציפיתי לראות איזו בחורה סקסית, אך במקום זאת ראיתי שם איש מבוגר, בסביבות גיל חמישים, שעמד בירכתי המחסן והחזיר לסקלפט באותו מבט. הוא בלט בקהל. שאר האנשים דחקו זה את זה והעבירו ביניהם כסף, אבל לא האיש הזה. הוא עמד כמו פסל – והביט ישירות על סקלפט. שפתיו הדקות התעקלו מעלה, כמו בהילוך איטי. חיוכו לא היה מהסוג החמים והידידותי, אלא מהסוג שגורם לשיערות שעל העורף לסמור בתחנונים שיתלשו אותן כדי שיוכלו לנוס על נפשותיהן.


גופו של סקלפט נדרך. אולי האחרים לא הבחינו בכך, אבל אני שמתי לב, מפני שכשהוא העביר את ידו בשיערו הפעם, הייתה התנועה שונה לחלוטין. אצבעותיו היו כפופות וציפורניו נראו כאילו הן עומדות לחרוץ שקעים בגולגלתו. כשהוא הוריד את זרועו, הייתה התנועה לא יציבה ואיטית, מעט נוקשה.


העפתי שוב מבט מעבר לכתפי, לעבר האיש. במבטו הצר היה ניצוץ מרושע, ושפתיו התהדקו זו אל זו חזק כל כך עד ששפתו התחתונה כמעט ונעלמה. הוא היה לבוש חליפה, בחירה משונה בהתחשב בעובדה שהיינו במחסן נטוש ומטונף מוקפים בעיקר בתלמידי קולג'.


הבחור עם השפתיים הניד בראשו פעם אחת לעבר סקלפט, הסתובב ופנה לצאת. הוא הוקף בחמישה גברים שנראו כאילו הם שייכים לזירת ההתאבקות הלא-חוקית. משכתי בחולצתה של קאת ושאלתי, "מי זה? הוא עוזב."


קאת הביטה מעבר לכתפה לעבר הדלת ומשכה בכתפיה. "אין לי מושג, אבל–" היא קפאה במקומה ועיניה נפערו. "פאק. פאק. פאק. מאט."


"שיט." כשמאט התרגז, הוא לא הסתפק בכמה קללות קצרות, אלא העניק הרצאה שגרמה לשתינו להרכין את ראשנו ולנוע בחוסר נוחות.


פניו של מאט הזדעפו כשהוא הבחין בנו. היינו רחוקות מכדי לראות, אבל ידעתי ששתי לחייו המסותתות בוערות באדום. הבעת פניו יכלה לגרום לגודזילה לקפל את זנבו בין רגליו ולברוח.


"הוא על האש," מלמלתי.


"על אש גבוהה," השיבה קאת.


מאט החל לצעוד לעברינו, דוחף אנשים מדרכו. הוא נראה כאילו הוא הודף בובות נחום-תקום, מפני שאנשים פשוט חזרו למקומם אחרי שהוא חלף על פניהם, ואף לא אחד מהם התרגז עליו.


קאת לחצה את זרועי. "לכי. אני אעכב אותו בזמן שאת תלכי לשאול את מר מפחיד ולוהט," היא ליקקה את שפתיה, ועיניה נצנצו כמו אבני קוורץ, "אם הוא יעזור לך... את כל כך חייבת לזיין אותו."


גלגלתי את עיניי, כמה מתאים לקאת. "אני חייבת לך, ילדונת."


"ועוד איך. אני פאקינג שונאת סלק."


חייכתי, ואז התכופפתי ופילסתי את דרכי מבעד לקהל. שמעתי את מאט צועק את שמי והחשתי את קצב צעדיי עד שהגעתי לצידו השני של המחסן – שם היה סקלפט בפעם האחרונה שראיתי אותו.


עצרתי, נעמדתי על קצות אצבעותיי והבטתי מעל להמון. סקלפט עמד כשלושה מטרים ממני. זרועו הייתה כרוכה סביב מותניה של נערה כלשהי – בלונדינית, גבוהה, ולבושה במשהו שנראה כמו חצאית מיני מבד נמתח שבקושי כיסתה את ישבנה. אם אפשר בכלל לקרוא לזה ישבן, הוא דמה יותר לפנקייק.


או-קיי, סקלפט כבר לא נראה מפחיד כל כך. תווי פניו הקשים התרפו במעט. מעולם לא הרגשתי בטוחה במיוחד בכל הנוגע לגברים. בריונים בבית הספר ואימא אלכוהוליסטית שקראה לי מכוערת ואמרה לי שהרסתי את חייה נוטים לפגום בדימוי העצמי באופן די משמעותי.


לא נדרשות יותר מדי בדיחות על המשקל שלך עד שלבסוף את מתחילה להאמין להן. בכיתה ז', קראו לי טנק. בכיתה ח', גַּאוִוין הוֹכְמָן שינה את הכינוי שלי ל'תחת של בלון', מה שלא היה באמת רע כל כך... או-קיי, זה היה רע, אבל התרגלתי. בכיתה י', הגובה שלי סוף-סוף הדביק את הפער בינו לבין הישבן שלי, אבל עדיין לא הייתי קיסם. עדיין היה לי ישבן גדול, אבל היו לי גם ירכיים וקימורים שלדברי קאת, היו חלומו הרטוב של כל גבר. בכל זאת, לא ממש האמנתי בזה, במיוחד לא כל עוד שערי העיתונים הציגו דוגמניות שנראו כמו הבחורה שנתלתה באותו רגע כמו קישוט מזרועו של סקלפט.


ברצינות, הבחור היה חתיך מדי. הקישוט שעל זרועו השמאלית נעצה בי מבט מרוגז, כאילו התכוונתי לגנוב את עץ חג המולד שלה. רציתי לחרוץ לעברה את לשוני, מפני שבאמת לא השתוויתי לה. נראה שסקלפט אהב בחורות דקיקות עם רגליים עד לתקרה והרבה איפור, ואני לא הייתי, ובכן, כזאת.


אבל בכל זאת, המטרה שלי הייתה שונה בתכלית מהמטרה שלה.


התקרבתי אליו ונגעתי בזרועו בקצה אצבעי. הוא התעלם ממני לחלוטין. הבחורה גיחכה, וחשבתי שזה יהיה רעיון ממש טוב אם אתן לה סטירה. אולי לא היה לי הרבה ביטחון בסביבת גברים, אבל בכל הנוגע לנשים בגילי, ההיפך הגמור היה הנכון.


טפחתי על זרועו שוב, חזק יותר.


"מתוקה, רק שנייה." סקלפט אפילו לא הפנה את ראשו, אלא המשיך לשוחח עם שני הבחורים האחרים שעמדו לפניו.


הצצתי מעבר לכתפי וראיתי שקאת משוחחת עם מאט, שסרק את הקהל בחיפוש אחריי. לעזאזל, הייתי חייבת לעשות את זה עכשיו.


הסתכלתי לעבר הבחורה. "אה, סליחה, אבל לא ראיתי את אחי הרבה מאוד זמן. אכפת לך לתת לנו דקה?" חייכתי במתיקות. "בבקשה." הרמתי את גבותיי כדי לגרום לה לחשוב שאני עצובה, וראיתי שהיא בלעה את הפיתיון כשהיא החליקה מתוך אחיזתו. מוזר, אבל הוא כלל לא הבחין בכך, או שאם הבחין, לא היה לו אכפת.


הבחורה התרחקה, אם כי היא נשארה מספיק קרוב כדי לוודא שהטלפיים שלה עוד מגיעות אליו.


תורי הגיע. כרכתי את אצבעותיי סביב שריר הזרוע שלו. כלומר, כרכתי היא הגזמה, מפני שהן היו רחוקות מלהקיף חלק כלשהו בגופו, אולי פרט לזרת שלו.


לחצתי ומשכתי את זרועו קלות. "סקלפט?"


הוא הסתובב אליי והביט סביבו בחיפוש אחר הבחורה שנעלמה, ואז עיניו טיילו לכל אורכי, כאילו הייתי פריט במכירה פומבית. הוא הקיף את מותניי בזרועו והצמיד אותי אליו. שמעתי את נערת הקישוט נושפת בבוז ואת עקביה הגבוהים טופפים על רצפת הבטון כשהיא הסתלקה בסערה.


סקלפט רכן לעברי כך ששפתיו כמעט ונשכו את אוזני. נשימתי נעתקה ורטט עבר בגופי. לא הייתי בטוחה אם היה זה מהתרגשות או ממשהו אחר לחלוטין, אבל החלטתי ששניהם שיחקו תפקיד. "את לא הטיפוס שלי," אמר, קולו היה לחישה צרודה ועמוקה. "את צעירה מדי, ואני לא בקטע של..."


נמוכות. משעממות. חדגוניות. המילים לא עזבו את פי, ובמקום זאת עשיתי את מה שתמיד עשיתי כשגברים ירדו עליי – כיווצתי את בהונותיי.


"ברונטיות," סיים את המשפט.


אה. נשענתי לאחור כדי להתרחק ממנו, והוא אפשר לי, אך זרועו נשארה סביב מותניי וידו נחה על ירכי. לאימתי, פי הלך והתייבש כשנשאתי אליו את מבטי והבחנתי בעיקול של אפו, בעצמות לחייו הזוויתיות, ואלוהים, הייתה לו מעין גומה בסנטרו שרציתי להעביר עליה את אצבעי.


"לאיפה הלכה הבלונדינית?"


למצוא עוד חמצן לשיער שלה.


"הברחת אותה?"


נשימתו דגדגה את האזור הרגיש שממש מתחת לאוזני, ועצביי ניצתו בעוצמה שכזו עד שהיה לי ברור שאפול על הפרצוף שלי אם הוא ירפה ממני.


"אה, ובכן, לא בדיוק. אמרתי לה שאני אחותך ושאני צריכה לדבר איתך."


גבותיו נזקפו והוא לא חייך. לעזאזל. "אחותי? אין לי אחות, לפחות לא שאני יודע. אלא אם את מנסה לומר לי משהו?" בקולו היה גוון מסוכן, קשוח, עם אפלה מרומזת.


פי נפתח. "לא. אלוהים, לא. אני לא אחותך. פשוט... רציתי לדבר איתך לבד."


מבטו חקר במורד גופי ועלה שוב. הרגשתי כמו חתיכת סטייק, כאילו הוא אומד אותי כדי לבדוק אם אני שווה את המחיר. "נו, אז מה את רוצה ממני אם את לא אחותי?"


הסיבה פרחה מראשי, ונותרתי במקומי, בוהה בו כמו אותה חתיכה מטופשת של סטייק. "אני... אה... כלומר." לשונו גלשה לאורך שפתו העליונה, מרטיבה את עורו ומעניקה לו ברק. אלוהים, היה לו בכלל מושג שהוא עשה את זה?


"אני לא מתכוון לזיין אותך. אני אולי מתאבק בקרבות לא חוקיים, אבל אני לא מזיין נערות לא חוקיות."


הבלבול הפתאומי שהשתלט על מחשבותיי התפוגג והתחלף בזעם. "לידיעתך, אני בת עשרים, ובכלל לא הייתי שוקלת לעשות סקס–"


הוא קימט את מצחו ושפתיו התהדקו. מבטו העלה סומק בלחיי, מפני שלמען האמת, הבחור נראה אפילו יותר חתיך כשהוא הזעיף פנים. "סקס? את בכלל מסוגלת לומר את המילה להזדיין?"


"כן. לך תזדיין."


דממה.


ואז הוא צחק, ועיניו הכהות נצנצו כמו אבני לֶשֶם שחורות. הצליל היה קסום להפליא, וחלק מהאנשים שעמדו לידנו הסתכלו על סקלפט בהפתעה.


אלוהים, זה בזבוז זמן, ועכשיו קאת ואני נשתין פיפי אדום כל החודש. נפניתי לעזוב, אך ידו תפסה את ידי.


"למה באת לחפש אותי?" נימת קולו הייתה עדינה יותר, עם קמצוץ סקסיות מחוספסת שלא עזרה לי בכלל.


או-קיי, לא יכולתי לתת לקאת לאכול סלק בלי שאנסה לפחות לבקש. היא תכריח אותי לאכול את שלה, ולא אהבתי סלק עד כדי כך. "אני צריכה ללמוד להילחם."


"סליחה?"


"אני רוצה להילחם."


"את צוחקת, נכון?"


נענעתי את ראשי.


הוא צחק שוב, משליך את ראשו לאחור, והצליל הדהד ברחבי המחסן. יכולתי להרגיש חום מציף את לחיי, ועל אף העובדה שהוא צחק עליי, הייתי נבוכה יותר מהעובדה שצחוקו גירה אותי. "את לגמרי מפחדת ממני. הכתפיים שלך שמוטות, יש לך ביטחון עצמי של עכברונת... את לא תצליחי כמתאבקת מכל סוג שהוא."


"אני לא רוצה להילחם כמוך או משהו כזה. אני רק צריכה ללמוד כמה מהלכים."


"אז לכי לשיעור. אין לי את הזמן ללמד איזו בחורה איך מכניסים אגרוף." הוא עזב את ידי והניד בסנטרו לעבר בחור שניגש אליו ולחץ את ידו.


"ניצחון יפה, אחי."


"תודה. ראית את האנשים ההם?" עתה סקלפט התעלם ממני לחלוטין, הייתי בלתי נראית.


"בטח שראיתי."


"אתה קולט מי הם?"


חברו הנהן. "אני יכול לנחש. פאק, גבר, זה ממש לא לעניין. איך נראה לך שהוא מצא אותך?"


"היי," אמרתי. הוא התעלם ממני, אז אחזתי בזרועו. "היי."


כשהוא פנה אליי, קיבתי זינקה וכמעט שפרצה מתוך פי. עיניו התבייתו עליי, וכמעט נעלמתי תחת מבטו החודר. "אין קורסים עד ספטמבר ואני צריכה ללמוד עכשיו."


"לא." הוא הוריד את מבטו אל ידי הקטנה שעוד אחזה בו. "שחררי."


נענעתי את ראשי. "אני צריכה את זה."


עיניו הצטמצמו ופיו נקפץ. "החבר שלך מכה אותך?"


"אין לי חבר."


"אז למה, לעזאזל, בחורה כמוך רוצה ללמוד להילחם?"


השפלתי את מבטי לעבר כפות רגליי וזעתי מעט במקומי בחוסר נוחות, ואז הסתכלתי לו בעיניים. לא הייתה לי ברירה. "מישהו תקף אותי אחרי העבודה ו–"


"הוא אנס אותך?" נימת קולו העמיקה באופן מפחיד, ועל עיניו האפיל אותו ניצוץ עז שלא הניח לי להסית את מבטי גם אילו רציתי.


"לא." אבל הבחור הצליח להוריד לי את המכנסיים, לתלוש מעליי את החוטיני ולהכניס את האצבע שלו לתוכי. נשכתי את היד שכיסתה את פי, וכשהוא משך אותה ממני והרים אותה כדי לסטור לי – צרחתי חזק כל כך עד שהוא ברח משם.


מעולם לא דיווחתי על זה למשטרה, אפילו כשקאת התחננה שאעשה את זה, ושמרנו על זה בסוד ממאט מפני שהוא גונן עלינו מאוד. אולי זה מה שקרה למי שלקח על עצמו את תפקיד האבא בגיל צעיר כל כך. קאת ואני נהגנו לומר שהוא גרעין תירס שעומד להתפקע. כשחשדנו שהוא עומד להתפוצץ, היינו אומרות שהוא "על האש".


לכן היה זה רעיון גרוע לספר למאט. מה גם שהיה חשוך והוא הפיל אותי לרצפה מהר כל כך עד שלא היה לי מושג איך הוא נראה. ידעתי רק שהוא גדול, ממש גדול, ושנשימתו הסריחה מסיגרים וסוכריות מנטה.


סקלפט שתק במשך רגעים ספורים, ואז אמר, "תפסו אותו?"


משכתי בכתפיי והסתכלתי שוב על כפות רגליי. "לא." נשמתי עמוק. אולי באמת לא הייתי צריכה לבקש ממנו. לא יכולתי לחשוב על דבר פרט לידיו המחוספסות נוגעות בי, לשפתיו מנשקות אותי בחוזקה, לשיניו נושכות בקלילות את תנוך האוזן שלי, ולנשימתו מדגדגת את עורי המלוהט.


לפתע, סקלפט אחז בידי וכיווץ את אצבעותיי לכדי אגרוף. "נראה לך שתוכלי להכות מישהו. איזה בחור שרוצה חתיכה ממך? עם זה? את שוקלת מקסימום חמישים קילו."


שישים קילו, למען האמת.


"לחימה לא תעזור לך, עכברונת. סיפרו לך אי פעם שאת יכולה להסתובב בקבוצות? להתרחק ממקומות חשוכים בלילה? התשובה שלי נותרת בעינה – לא."


הייתי בטוחה שאילו נערת הקישוט הייתה מבקשת את עזרתו, הוא היה מזנק על ההזדמנות. ניסיתי שלא להניח לזה להטריד אותי. אחרי הכול, עד שפגשתי את מאט וקאת הייתי רגילה להיות הנערה חסרת החברים. העובדה שהוריהם מתו רק חודשים אחדים אחרי שאבי נפטר חיזקה בינינו את הקשר שלא ניתן היה לשבור.


אז למה שבחור כמו סקלפט יעזור לי? מה חשבתי לעצמי כשפניתי אליו?


"היא חברה של קאת." התערב הבחור ששוחח עם סקלפט. "אתה יודע, האחות הקטנה של מאט." תשומת ליבו של סקלפט הוסחה ממני רק לשנייה, ונאנחתי בהקלה. היה זה מתיש לרסן את רגשותיי תחת מבטו. "ראיתי אותה עם קאת מוקדם יותר," המשיך חברו של סקלפט. הוא הושיט לי את ידו ולחצתי אותה. "היי, שמי קַאִיט."


"היי. אמילי." חייכתי חצי-חיוך.


קאיט הניד בראשו לימינו. "מה, אמילי, עצבנת את מאט? כי הוא לא נראה מרוצה בכלל והוא בדרך לכאן."


סקלפט הביט לעבר הכיוון אליו הצביע קאיט. "אלוהים."


"בהחלט," מלמל קאיט. "נראה לי שאת עומדת לקבל הלקאה מילולית, אמילי."


סקלפט החזיר את מבטו אליי, וליבי נהפך בקרבי. כל גופו היה מתוח, ואפילו לסתו פעמה. "את יוצאת איתו?"


"הוא האח של החברה הכי טובה שלי והשותף שלי לדירה. לא, כמובן שלא."


"הוא עצבני, בנאדם. ועכשיו הוא מסתכל עליך." קאיט גיחך. "מתערב איתך שהוא חושב שאתה מתחיל איתה."


סקלפט נהם. "אין סיכוי."


החוורתי, מרגישה כמו נמלה שהוא זה עתה מחץ תחת נעלו. העובדה שידעתי שהוא לעולם לא יהיה איתי לא שינתה דבר. אך כששמעתי את המילים, בכל זאת הרגשתי כאילו אני נושמת אדים רעילים וגופי מתפרק לגורמים. איזה חמור, זורק לי את זה בפנים.


"אנחנו חייבים ללכת." סקלפט תפס את ידי. "תגיד למאט שאני לוקח אותה הביתה."


"אממ, מה?" ניסיתי למשוך את ידי מתוך אחיזתו, אבל הרגשתי כאילו נתפסתי בעץ.


הוא שוב התעלם ממני ומשך את ידי, ואני מעדתי אחריו. הקהל נחצה לפניו כמו ים סוף כשעשינו את דרכנו לעבר הדלת.


הוא לא האט עד שנעצרנו מול אופנוע מרוץ שחור. המתכת השחורה החזירה את אור הירח, ומשטחי הכרום היו מצוחצחים כל כך עד שנראו כמו מראות. הוא פתח את כבל הפלדה שסביב החלק האחורי, לקח קסדה והניח אותה על ראשי. הוא סגר את רתמת הסנטר לפני שבכלל הספקתי לעכל את העובדה שהוא מתכוון לנסוע משם על האופנוע שלו, ולקחת אותי איתו.


הוא העביר את רגלו מעל למושב והתניע, ונהמת המנוע הרועשת העבירה ויברציות בגופי. מעולם לא הייתי על אופנוע ולא הייתה לי כל כוונה לנסוע במלכודת מוות על גלגלים. צעדתי לאחור, אצבעותיי מתירות את הרצועה.


הוא אחז בפרק ידי. "תעלי, עכברונת."


"כן, אה, אני חושבת שאוותר." העדפתי לקפוץ בנג'י מאשר לרכב על אופנוע. לקופצים לפחות נקשר חבל מסביב לרגל, באופנוע לא היה כלום – לא חגורה, לא כריות אוויר חיוניות.


"את רוצה שאלמד אותך להילחם, אבל את מפחדת לעלות על אופנוע? תעשי לי טובה." הוא העיף מבט לעבר דלת המחסן והחזיר את מבטו אליי. הוא קירב אותי אליו במשיכה אחת של ידו. "תושיבי את התחת שלך על האופנוע, ואני אתן לך שיעור אחד. אחד. ואז נראה. אבל בכי, יבבה, יללה או תלונה אחת ממך, ואני הולך."


תקיף וגס רוח – אבל הוגן. לא היה סיכוי שאסרב לו. "או-קיי."


"או-קיי." גבותיו נזקרו לעברי בזמן שעמדתי במקומי והסתכלתי עליו, יושב על האופנוע בפישוק רגליים. "זוזי, עכברונת."


התחושה בין רגליי החמירה, והפרפרים בבטני עשו מסיבה מטורפת. המחשבה שאשב מאחוריו, שארגיש את סקלפט צמוד אליי... ובכן, היא עוררה בגופי תגובות שונות ומפחידות.


"עכשיו."


"אה, כן." ניגשתי לאופנוע והעברתי את רגלי במהירות מעל למושב האחורי. הרגשתי מייד את הצמרמורות עוברות בי. אין פלא שגברים אוהבים אופנועים, הם מאוד מגרים.


הוא הסתובב לעברי בחצי הדרך, הושיט את ידו, הניח אותה על הגב התחתון שלי ודחף אותי בחוזקה קדימה עד שמפשעתי הייתה צמודה לישבנו, ופנים ירכיי נצמד לירכיו החיצוניות. זרם חום עבר בי.


"זרועות." הוא תפס את פרקי ידיי והידק את זרועותיי סביב מותניו. "החזיקי חזק."


החזקתי אותו חזק והרגשתי את שרירי הבטן המוצקים שלו תחת ידיי.


האופנוע נטה הצידה, הוא סובב את ידית ההתנעה, ויצאנו לדרך.


[1] מאנגלית Sculpt - שם כינוי שמשמעותו הוא: מפוסל