חצות הלילה. יוחנן שכב על הספסל המרופד בקש. אירועי היום הטריפו וגזלו ממנו את שנתו. השלפוחית המלאה הציקה לו, אבל ידע שכדי להגיע לעביט השופכין הוא עלול לדרוך על האנשים הישנים בצפיפות על רצפת החדר. שמונה אנשים בחדר אחד קטן. מצדו השני של החדר, מעל האח, הפרו את השקט הלילי נחרותיה של אמה העיוורת של ילנה. התינוקת בעריסה התלויה מתקרת החדר, מעל משכבה של ילנה- אמה, השתעלה קלות. למרגלותיו שמע את נשימותיו הקצובות של שמואל אחיו. יום קשה עבר על אחיו גם היום בחיפוש מעט לחם בחירוף נפש עבור המשפחה הרעבה. רק בזכותו של שמואל המשפחה זכתה בחדר המוסק. אם קיימים ל"ו צדיקים, ילנה בעלת הבית הדל הזה היא בלי ספק אחת מהם, חשב בליבו. גזרי העץ שמתפצפצים באח מלווים ביבבות הרוח בחוץ היו כמוזיקה נעימה לאוזניו. "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו"...לחשו שפתיו.
בעוד יוחנן מודה לה' על מזלו הטוב, נשמעה דפיקה בדלת. ליבו החסיר פעימה. אולי זה רק רעם, קיווה בליבו, כשראה שאף אחד איננו מגיב. כבר שמע סיפורים על המשטרה המקומית שבלילה פוקדת את בתי התושבים שנתנו מחסה ליהודים. במקרה כזה היהודים היו נזרקים החוצה לכפור ולשלג , ורק אלוקים יכול היה לעזור להם. בעל הבית היה מקבל נזיפה חמורה. הדפיקות נשמעו שוב, והפעם רמות יותר. כולם התעוררו והביטו באימה לעבר מקום משכבה של ילנה. פניה המפוחדות נראו היטב לאורה של אש האח המרצדת. רק כשהדפיקות התחלפו בחבטות אדירות, נראתה צלליתה התמירה מתרוממת באיטיות. היא היטיבה את המטפחת שעל ראשה ויצאה לכיוון הדלת, כשרק כותונת דקה לגופה. יוחנן שמע את הסטת הבריחים ואת קול החריקה של הדלת הנפתחת. משב רוח קפוא הסתנן פנימה וגרם לו להתכווץ לתנוחה עוברית ולהעלות את המעיל, שהתכסה בו, עד מעל לאוזניו. הדלת נטרקה בקול חבטה. מעבר לדממת החרדה שבחדר נשמעו הצעקות של הקלגסים וקולה השקט של ילנה מפציר, מתחנן, ושוב קולות ריב וצעקות, אשר למרבה הפלא הלכו ונחלשו בהדרגה. או אז השתרר שקט מאיים, שנמשך כנצח. האנשים בחדר כאילו קפאו על משכבם ולא העזו להפר את הדממה המעיקה. ליבו של יוחנן דפק בפראות ופטישים הלמו בראשו. היום הוא כבר ראה חיוך על שפתי יעקב, אחיו החולה, ואת אמו חיונית כתמול שלשום. טעם התבשיל החם שאכל היום לראשונה מזה מספר חודשים עדיין היה בפיו. רק המחשבה על לילה נוסף בחוץ העבירה צמרמורת בגופו וסימרה את עורו. דמעות מילאו את עיניו והחלו לזלוג על לחייו. "ממעמקים קראתיך ה'", זעק ללא קול, ושאב מעט עידוד מכך ששמואל לידו, וששוב אינו לבד.
באותו הרגע הדלת נפתחה. נשמעו צעדי הקלגסים המתרחקים, וקול גרירת רגליה של ילנה לעבר דלי המים שנשאבו הבוקר מהבאר. שכשוך המים מהפינה החשוכה נשמע היטב עוד שעה ארוכה. כשהידסה צלליתה באיטיות לא אופיינית לעבר המצע שלה, הבחין יוחנן בידה המוחה את עיניה, וליבו יצא אל האשה הזו.
"מה הם רצו?" הֵפֵרה אמה של ילנה את הדממה המתוחה.
"את לא יודעת מה הם רצו?" התריסה כנגדה ילנה בקול רועד, כשהיא מושכת באף ומעלה את כיסוי מעיל הפרווה מעל לראש.
