“"סלע ספרים גאה להוציא לאור ספר נוסף של מייקל קוריטה", עם שפע של סלעים, אבנים, קירות אבן, מדפי אבן, לחישות וכוחות מיסטיים של מערה ועוד שלל דברים קריפיים.
במחצית הראשונה של הספר זה מעורר עניין אבל אחר-כך מתחיל לעייף.
הדמויות רוקדות מעין ריקוד מוזר ומחזורי סביב אותו סיפור מסגרת, הבלש שמגיע לעיירה קטנה (עם כל הבעיות הידועות של עיירות קטנות), הוא טיפוס נוירוטי וקופצני שגורר אחריו טרגדיה אישית לא פתורה, והסופר מנסה לקשור אותה בכוח לסיפור הנוכחי בקשר קלוש ולא משכנע ונגרר עם הקשר הזה עד סוף הספר כדי לשמור לעצמו אופציה לכתוב ספר המשך.
לסיכום, ספר פרווה שהיו בו קטעים מבטיחים אבל נשיפות של אכזבה התגברו עליהם.
השורה התחתונה היא די בנאלית, פתרון התעלומה היה חפוז ומקומט כמו איזה פתק שנשכח בקרקעית של מערה אפלה, ונמצא באקראי.
על שגיאות כתיב ועריכה עקומה עדיף לא להרחיב.”

“"אל תביכי אותי עם החרא הזה" היו המילים האחרונות שאמר מארק נובאק מקליפורניה לרעייתו לורן. את ההודעה הקולית 'אני אוהב אותך' שהשאיר מאוחר יותר בתא הקולי של הנייד שלה היא כבר לא תשמע.
כשעצב וזעם מפעפעים בו נשלח מארק יותר משנה אחרי לגריסון הנידחת והקפואה באינדיאנה מטעם עבודתו 'חפות בע"מ' החוקרת מקרי פשע שלא פוענחו עד תום ומספקת הגנה לחשודים אפשריים והפעם הוא המערן (חוקר מערות)
רידלי בארנז הנתפס כתמהוני מטורלל אך אין ספק בכשרונו לחקור מערות ענק, לטפס ולהתמצא בהן גם באפלה. רידלי שנשא החוצה ממערת 'הצוהר' הענקית את גופת הנערה שרה מרטין עשור קודם. עננת החשד במותה רובצת עליו ללא הוכחה מוצקה.
אז מה יש לנו? שני מקרי מוות לא ברורים שבצירוף מקרים תמוה אירעו באותו תאריך בשנים שונות. חוקר מקליפורניה בעל עבר לא קל עם אם מטורפת ואחרי טראומה אישית. שריף מקומי, חשדנות טיפוסית של קהילה מסוגרת כלפי זרים. עבריינים המסוגלים להיות אגרסיביים, התחזות וסודות אפלים של עיירה נידחת. כסף גדול ו...היפנוזה. כן. ג'וליאן גרוסמן יודעת לטפל בהיפנוזה ולהעלות זכרונות מודחקים.
מה עוד יש לנו? ספר מסורבל, גדוש קשקשת ונדמה שזו נחלתם של סופרים עכשוויים שסבורים בטעות שעיבוי הספר בפרטים טפלים תורמת. תרגום שגוי כמו 'התינוק שלו' וברור שבמקור המונח הוא 'הבייבי שלו' (his baby) בעל משמעות אחרת. משפטים מגוחכים כמו 'אבל החתיכה הקטנה הזו נעלמה, ועכשיו מופיעה ללא הפרעה במים, כמו נחש גוסס או קווצת שיער של ילדה בלונדינית'.
באמא'שכם?
בקיצור- מוגזם. יש איזו עלילה, תובנות מעניינות לעתים על מערות, הזיות והיפנוזה בצד מינון לא מבוטל של 'פקה פקה בולו בולו'.
אכזבה אחרי הציפיות בעקבות קריאת "עד במנוסה" של המחבר שהיה טוב בהרבה.”

“#
יש אנשים שאוהבים לקרוא ספרי אימה ולצפות בסירטי אימה. באמת.
התחלתי לחשוב על העניין – מהמשפט הקודם ברור שאני לא נמנית עליהם – כדי להבין את סוד הקסם שמהלכים עליהם פחדים. כי פחד – שהוא רגש מוכר לכולנו – הוא רגש מרתיע. שבדרך כלל לא נשמח לחוות. ואני מתקשה להבין את אלה שרוצים לחוש בו כבילוי.

נראה לי שקשה לכתוב סצינות אימה טובות (כלומר כאלה שהקורא ירעד בתוכו מפחד ועדיין לא יניח את הספר, כי אם לא יקרא עד הסוף הוא יישאר עם האימה) זה חייב להיות מורכב מתאור אמין של הגורם לפחד, יחד עם סיבה טובה שגיבורי הספר נחשפים לו כי נראה לי שקשה להפחיד עם סיפור שלא מסתדר בהיגיון. למשל גיבורה עדינה ושברירית, שלא לומר פחדנית, שמתעקשת לרדת לבדה למרתף חשוך בלילה בשעה שרוצח סידרתי משוטט בסביבה, יש להניח שתזכה רק לבוז מצד הקורא הממוצע: "מה יש לך לחפש שם, טמבלית?" הוא ישאל בצדק. בספר הזה יש מספר סצינות אימה כתובות היטב, והסיבה היחידה שהצלחתי להסתדר איתן היא שהן לא היו הגיוניות במיוחד.

זה הספר השלישי של קוריטה שאני קוראת. הוא יודע לכתוב, יודע לבנות מתח (וגם אימה) אבל מספר לספר מצליח פחות בחלק של ההיגיון. יש פה בלש לא יותר מדי חכם אבל עם הרקע המשפחתי הבעייתי ההכרחי, עיירה מוכת שלג וקור באינדיאנה, שריף – אחד עם פתיל קצר, וגם אשה מיסתורית.
מה שכן – כל ספר של קוריטה עוסק בנושא אחר, המחייב אותו לתחקיר מעמיק. "עד במנוסה" עסק ביערנות וטיפוס הרים, הספר הזה עוסק במערנות והיפנוזה. וזה שניים במחיר אחד: גם מתח, גם השכלה .

לזכותו ייאמר שהתחלתי לקרוא אותו ברווח שהיה לי בין פגישות. והמשכתי על חשבון ספר אחר שהיה לי, כי מאד רציתי לדעת את ההסברים לתעלומה. יאהבו אותו האוהבים ספרי מתח עם קורט אימה, והדרך (המרתקת) חשובה להם יותר מסופה המאכזב.”

“ספר מותח ומעצבן כאחד יש מתח יש אימה אבל ואבל גדול יש איזו דמות של חולה נפש שלא ממש בהכרח קשור למהות הסיפור והדמיונות וההזיות שלו תופסות חלק גדול של הסיפור בנוסף בשלב מסוים יש מריחה של דפים שלמים של המהפנטת שפשוט הדבר היחיד שהחזיק אותי לקרוא הלאה זה המתח שנוצר בתחילה.לאחר שגמרתי לקרוא הצטערתי שלא דילגתי ל50 דפים אחרונים כי גיליתי ששום דבר לא היה חסר לי אם לא הייתי קורא את השעמום באמצע הספר. לסיכום למפרע לא ספר שהייתח קורא”