שוב חורף
וְחֹרֶף אֶחד אָסַפְתִּי לְמַעֲנוֹ עֲלֵי שַּלֶּכֶת,
וְחּרֶף אֶחָד לִקַּטְתִי צְדָפִים מִבֵּין הַגַּלִּים.
וְחּרֶף אֶחָד יִבַּשְׁתִּי אֶת עַלְעֱלֵי הַוֶּרֶד,
מָזַגְתִּי אֶל צִנְצֶנֶת שְׁקוּפָה
דְּבָשׁ
מִפִּרְחֵי הַקַּיִץ הַכְּחֻלִּים.
רָשַׁמְתִּי אֶת שְׁמוֹ בַּעָרָפֶל חַלּוֹנוֹת בֵּיתִי,
שָׁזַרְתִּי בִּשְׁבִילוֹ מַחְרֹזֶת
שִּׁבְרֵי שִׁירִים.
שׁוּב חֹרֶף. בְּחַלּוֹנִי הָעֵץ מַאָדִים.
וְיָדַיי רֵיקוֹת.
השיריה של נגה מרקמן נרשמים בערפל על חלונות הבית. תמיד ביד בוטחת, כותבת מרקמן מלים על גבי אדים חמים, מעל זכוכית קרה, מלים שנדונו לזכרון ולשכחה. שכן, הכוח הבולט בשפה של מרקמן הוא הדיבור החד פעמי, המודע לגבולותיו — זה שיודע שמצד אחד "העץ מאדים" ומצד שני "ידי ריקות"; זהו הדיבור השירי היודע שמעבר לשפה יש את הצעקה ואת הדממה; זהו הדיבור האקספרסיבי, ההולך עד סופה של החוויה. כמו באופרה או באמנות אקספרסיוניסטית — השירה של מרקמן מולידה את האפר ואת הלהבות של הגוף. האין זהו הגוף השר את פריחתו?
יקיר בן־משה