וְאָמַרְתִּי אַל תַּגִּידִי אָה, זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁהֵבַנְתְּ מַשֶּׁהוּ" העמידה מול שיריה של תרצה פוסקלינסקי שחורי משאירה אותך פעמים רבות פעור פה. לכך ניתן לדמות גם את שירתה עצמה ואת עמידתה שלה למול עולמותיה: בפה פעור - גם בהשתאות למול החידלון והסוד שבמחוזות החיים והמוות, וגם ככזו המבקשת לבלוע את העולם. זוהי שירה מאוחרת, בשלה ונשית מאד, שחיכתה במעבה ובתהומות זמן רב. זוהי שירה עזה, חושית וחושנית, שאיננה חסה לא על קוראיה ולא על הכותבת עצמה, אך מזמנת, לצד מערבולות וסערות מרובות, גם זרמי-עומק ואיים של אפשרויות נחמה. זה לצד זה וזה עם זה נכתבים הניצחון והמארה. האישי והקונקרטי מובעים באקספרסיביות לצד ההיסטורי והמיתי, בשיר וב"אנטישיר" (כעין קטע יומן פואטי), הנבנים סביב הלך-רוח ועולם דימויים מרתק, אפל לעיתים. ומופיע דיאלוג עם אהבה, שאפילו אותו כותבת המשוררת בדרך אחרת, חדשה: נצמדים הגופים בלעדינו / והנשמות שומרות נגיעה. תרצה פוסקלינסקי-שחורי, תושבת הגליל, בת 58 ואם לשלושה, עוסקת בהקמה וניהול תכניות חברתיות שונות ויוצרת במדיה מגוונות. זהו ספר ראשון למשוררת, שהרבה בתים היו לה בית, ועכשיו גם השירה.