“שנתיים עברו מאז אבא של ענבל נגע בה בפעם האחרונה.
עד הפעם הבאה,
כשענבל בת חמש-עשרה והוא שוב שיכור, מסיע אותה לחורשה ובמקרה יש בתיק בית הספר שלה אקדח.
ירייה ועוד ירייה ועוד אחת ועוד.
בורחת משם.
את סוד ההתעללות המינית ענבל לא סיפרה לאיש, בעוד שלסוד הרצח היו לה שני שותפים: חברתה הטובה ביותר, הילה, ושכן שלה שעל פי השמועות שהשכנים הפיצו הוא רוצח שהשתחרר מהכלא.
במהלך השבעה ובשלושים ימי האבל ענבל מבינה שהרצח לא באמת שחרר אותה מהכלא שחייתה בו, היא מרגישה אשמה, בודדה ועצובה על כך שהרסה את המשפחה שלה.
בשלב זה, המחשבות שלה מובילות אותה להסגיר את עצמה למשטרה, מצד שני הן מפתות אותה לנצור את סודה, או את סודותיה.

בימים אלה, כשהמדינה מייצרת תרבות אונס (שחרורו העתידי של קצב, שוטרים ואנשי ציבור שניצלו את מעמדם וכו'), חושפת יותר ויותר את חולשת החברה וע"י כך מונעת מנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לספר את מה שעבר/עובר עליהם, הדר גת מביאה את סיפורה של הגיבורה שמדברת אל עצמה באמצעות מחשבותיה ומעלה שאלות על צדק, חופש וחשבון נפש.

ציטוטים שאהבתי:
"יתחשבו בי, יבינו שלא הייתה לי ברירה, אולי אפילו יחבקו אותי וינחמו אותי וינסו לעזור לי. אתם יודעים, לטפל בי וכל החרא הזה. אולי דווקא עכשיו, אחרי שעשיתי את מה שעשיתי, אוכל סוף סוף לספר את כל מה שקרה."

"חשבתי לעצמי שאת העונש שלי קיבלתי לפני שפשעתי ואבא אחרי שפשע."

"בשביל אנשים כמונו היו שני סוגים של בתי כלא. הכלא הממשי, זה שמושלכים אליו כל אותם פושעים שצריך להרחיק מהחברה, והכלא הפנימי, השקוף, זה שהסורגים שלו בלתי נראים ובהתאם לכך אי אפשר לברוח ממנו. זה הכלא שחייתי בו כל חיי, וחשבתי שנחלצתי ממנו כשיריתי באבא שלי."

הספר העלה בי הרבה מחשבות על צדק - מהו, על שחרור, רגשי ונפשי, פמיניזם, ועם כל מה שמתרחש בארץ בנושא פגיעה מינית הספר אקטואלי וחשוב.
כתיבה מצוינת של הדר גת וזה ספר הביכורים שלה.”