יתומה בת חמש וחצי, לבדה באוטובוס הדמים והזמן לא זז במדבר. זה היה היום הכי גרוע בעולם. בשביל ילדה אהובה ושמחה בת חמש וחצי, הטבח במעלה עקרבים היה יותר מהפיגוע הגדול הראשון במדינת ישראל הצעירה. זה היה סוף החיים.
מירי פירסטנברג, בתו של נהג האוטובוס, ניצלה מהפיגוע הנורא, אבל נותרה לשוטט לבדה בלב המדבר במשך שעות ארוכות, המומה ושותקת, בין הגופות המגואלות בדם, של אביה, אמה, אחיה הגדול ושאר הנוסעים באוטובוס.
כשיצאה סוף סוף מהאוטובוס לא נותר למירי דבר מחייה הישנים; רק שברירי זיכרונות של גופות אביה ואמה, ומצוות החייל שנהרג כשהגן עליה בגופו – לשתוק. להיות בשקט כי חייה תלויים בשתיקה.
עכשיו, סוף סוף, מירי מספרת את סיפורה. מתארת איך הוכיחה, באומץ, ביוזמה ובאמונה נחושה, שגם היא – כמו מדינת ישראל – לוחמת רבת תושייה, שלא נכנעת ולא מוותרת. חייה של מירי הם רצף של הרפתקאות מופלאות, שעלילתן גדושה תפניות מפתיעות, עליות ומורדות של אהבה, אכזבה, בגידה וניצחון – בקיבוץ, בסטודיו למחול, בניהול עסקים ואגודות ספורט, בעיתונות, ובניווט יאכטה שברירית על פני אוקיינוס שלם.
זוהי היסטוריה פרטית מרתקת של אנשים אמיתיים, ההופכת להיסטוריה של כולנו.
הסיפור של מירי, הוא סיפור של מי שנגזרה עליה בדידות-שתיקה איומה, עד אשר מצאה לבסוף את קולה שהושתק. בעצם חייה התוססים מהווה מירי פירסטנברג תזכורת לכולנו, שהניצחון הגדול ביותר הוא להוסיף לחיות, בעוד המילה החמקמקה הזאת – אהבה – מושלת בכיפה.