זה זמן מוזר, כך נדמה, לדבר בו על בדידות ועל סולידריות.
האליטות הישראליות החדשות אימצו לעצמן מערכת ערכים אינדיווידואליסטית, במובן האמריקאי של מונח זה, וזו נוטה להפוך את הדברים כך שקוטב הבדידות מצטייר כמעט מאליו כחירות, וקוטב הסולידריות – כאיום עליה.
מאחר שהחירות נתפסת באופן צר כשחרור ממגבלות חיצוניות, השקפה זו מאלצת את המילים שבפינו לקדש את הבדידות עצמה, והיא מותירה מעט מקום לדבר על מצוקותיה.כל מה שיכול להקל עליה, מה שקושר יחיד לזולת, ועוד יותר מכך – יחיד לרבים, מעורר מייד את הנוגדנים של השקפת העולם הזאת.
מאחר שמדובר לא רק במצב שהשתנה, אלא בשינוי אמות המידה שבאמצעותן אנחנו שופטים אותו, חלק מבעיותיו נשארות בגדר מועקה עמומה. את המועקה הזאת יבאנו מארצות הברית יחד עם ערכיה.
לכן מחשבות שמתחילות משם רלוונטיות אולי גם לכאן.
המסות בשני הכרכים של חיבור זה, הכרך הנוכחי, וקודמו:
נגד בדידות – רשמים מבקשות, אגב עיסוק בנושאים שונים ונפרדים, לחרוג מאמות המידה האלה ומאוצר המילים הזה, שבו יש מקום לאחר, אבל לא לזולת; לסובלנות, אבל לא לאחריות; לרחמים, אבל לא לאמפתיה; לזכויות, אבל לא לצרכים; לפירוק, אבל לא לבנייה.
נגד בדידות – רשמים(ידיעות ספרים, ליריקה,2011)יצא לאור לפני כארבע שנים.שם היה קו התפר בין מסות לסיפורים קצרים דק יותר. כאן מבקש המחבר להוסיף כמה מחשבות סדורות יותר, דרך פריזמות שונות: סיפוריו של ריימונד קארבר, ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים, המהפכה ההתייחסותית בפסיכואנליזה, ובסיס הסולידריות של החברה הישראלית, הציונות, והביקורת כנגדה.