כרך זה, החמישי במספר, קרוב לוודאי, הוא האקטואלי שבכרכי ״הטור השביעי״ מתקופת המדינה. נתן אלתרמן מתגלה בו כנון־קונפורמיסט מובהק וכקולה המוסרי האמיתה של ישראל, כשטורים לא מעטים נוגעים בנושאים הממשיכים, בזכות קולו הצלול והנועז של אלתרמן, להיות רלוונטיים מאוד ומשמעותיים גם עתה.
כך, למשל, דיונו הנרחב בסוגיית ״על שתי הדרכים״, שבו שלל אלתרמן מכל וכל את ההפרדה שנעשתה בשנות החמישים בין מורדי הגטאות והפרטיזנים לבין המוני בית ישראל ופרנסיהם שנספו בשואה, וקבע נחרצות, שבמציאות הגולה של ימי השואה ״לא היו שתי דרכים, לא היתה דרך קרב למול דרך נכנעת״. כך, בעוצמה מוסרית לא פחותה - בנושא היחס לעולים ממרוקו.
לנושא זה חזר אלתרמן בטוריו שוב ושוב, כשהוא תוקף בחריפות את חוקי הסלקציה שהפעילה המדינה, חוקים שעשו ללעג ולקלס לא רק את את חוק השבות, אלא גם את עצם חוקי המוסר הכלל־אנושיים.
עוד בספר זה – פרשת הטבח בכפר קאסם בראשית מבצע קדש, פרשה שאותה הגדיר אלתרמן כפשע מזעזע ומעשה רצח מחריד, המחייב חשבון נפש מוסרי ולאומי נוקב, כששורות הסיכום של שירו מלפני כ־60 שנה נשמעות רלוונטיות מאוד וקולעות גם היום:
