1.


"יש כאן מישהי בשם ג'ייד סומרוויל שרוצה להיפגש איתך, סניור סבאטיני," הודיעה ג'ינה, המזכירה של ניק, כשהביאה לו את קפה הבוקר שלו. "היא אמרה שהיא לא תעזוב את הבניין עד שתסכים לדבר איתה."


ניק הוסיף לעיין ברשימה של נכסי הנדל"ן המובחרים שהופיעה על צג המחשב שלו. "תגידי לה לקבוע פגישה כמו כולם," אמר וחייך לעצמו כשראה בעיני רוחו את ג'ייד מתהלכת מצד לצד בחדר הקבלה. זה בדיוק מהסוג הדברים שמתאים לה לעשות: לטוס לרומא מתוך דחף, לדרוש לקבל את מבוקשה בכל מחיר ולנצל את ההשפעה המועטה שיש לה כאילו יש לה זכות מלידה לקבל כל מה שהיא רוצה ברגע שהיא רוצה זאת.


"אני חושבת שהיא באמת מתכוונת לזה," אמרה ג'ינה. "למעשה, אני חושבת –"


הדלת נפתחה בחבטה כשהתנגשה בקיר. "תשאירי אותנו בבקשה לבד, ג'ינה," אמרה ג'ייד בחיוך פלסטי למראה. "ניק ואני צריכים לדון באיזה עניין פרטי."


ג'ינה הביטה בניק בדאגה. "זה בסדר, ג'ינה," אמר. "זה לא ייקח הרבה זמן. אל תעבירי לי שיחות ותוודאי שלא יפריעו לנו בשום מצב."


"סי, סניור סבאטיני," אמרה ג'ינה ועזבה כשהיא סוגרת אחריה את הדלת בנקישה רכה.


ניק נשען לאחור בכיסאו ובחן את אשת המדנים שחורת השיער שלפניו. עיניה הירוקות רשפו ניצוצות של זעם, ועור לחייה, שלרוב דמה לאלבסטר, היה אדום סמוק. ידיה הקטנות היו קפוצות לאגרופים הדוקים לצדי גופה ושדיה – שאותם העריץ בסתר מאז היתה בת שש-עשרה – עלו וירדו עם כל נשימה כעוסה שלה. "אז מה מביא אותך אלי, ג'ייד?" שאל בחיוך חצוף.


עיניה החתוליות הוצרו. "ממזר אחד!" סיננה. "אני בטוחה שאתה שכנעת אותו לעשות את זה, נכון? זה בדיוק מסוג הדברים שמתאים לך לעשות מאחורי הגב."


ניק זקף גבה. "אין לי מושג על מה את מדברת. שכנעתי את מי לעשות מה?"


היא התקדמה עד שנעמדה מול שולחנו, ידיה נוחתות על המשטח העליון העשוי עור כשבחנה אותו. "אבא שלי מפסיק את הקצבה שלי," אמרה. "הוא ביטל את קרן הנאמנות שלי. הוא לא מוכן לתת לי עוד אגורה. והכול באשמתך."


ניק הרשה לעצמו ליהנות רגע מהנוף המלבב. מחשוף השמנת של ג'ייד היה קרוב אליו יותר מאי פעם, מלבד בלילה של מסיבת יום-הולדתה השישה-עשר. נחיריו התרחבו כשקלט משב של הריח האקזוטי שבו השתמשה. זה היה שילוב מרתק של יסמין ופריחת תפוז ומשהו נוסף שהוא לא הצליח לשים עליו את האצבע, אבל הריח בהחלט התאים לה. הוא החזיר את מבטו אל מופע הזיקוקים שבמבטה. "אני אולי אשם בחטאים רבים, ג'ייד, אבל זה לא משהו שתוכלי להפיל עלי," אמר. "לא דיברתי עם אבא שלך כבר שנים."


"אני לא מאמינה לך," אמרה כשהתיישרה מהמכתבה.


היא שילבה את ידיה בחזית גופה, אבל אם כבר, זה רק שיפר את נקודת התצפית שלו על אותם שדיים משגעים. הוא הרגיש התעוררות בחלציו, אותו שטף מוכר של זרימת דם שתמיד הרגיש בקרבתה. זה בעיקר עצבן אותו. הוא לא התנגד לסטוץ אקראי, אך משהו בג'ייד גרם לו להיזהר שלא לשכב איתה אפילו לפרק הזמן הקצר שהמעשה יחייב. היא נטפה חושניות, אך היא גם היתה ידועה כמתפרפרת. רק לאחרונה דווח בעיתונים על התנהגותה השערורייתית. היא לכאורה פיתתה גבר נשוי להתרחק מאשתו וממשפחתו הצעירה. ניק תהה כמה גברים רדפו אחריה – או שמא היא רדפה אותם? אחרי הכול, היא היתה מכשפה; פתיינית קטנה שיותר מכל אהבה לעשות סצנות.


"נו?" אמרה כשהיא משחררת את זרועותיה השלובות ומניחה אותן על ירכיה הדקות בתנוחה לוחמנית. "אתה לא מתכוון להגיד משהו?"


ניק נטל עט זהב משולחנו והקליק בו מספר פעמים. "מה את רוצה שאני אגיד?"


היא נשפה בזעם. "אתה סתום במתכוון? אתה יודע מה אנחנו צריכים לעשות. אתה ידעת את זה במשך חודשים רבים. ויש לנו רק חודש אחד כדי להגיע להחלטה, אחרת הכסף יילך לאיבוד."


ניק הרגיש שמפתח ברגים מוכר של כעס מהדק כל חוליה בעמוד השדרה שלו כשחשב על הצוואה שכתב סבו המנוח. בחודשים האחרונים הוא חיפש אחר מוצא ממנה. הוא נועץ במומחים משפטיים אך לשווא. הצוואה של הזקן לא אפשרה שינויים. אם ניק לא יינשא לג'ייד סומרוויל עד האחד במאי, שליש מהנכסים של סבאטיני ייאבד לעד. אבל חודש היה חודש, והוא לא התכוון להניח לג'ייד לדחוף אותו במניפולציות לפעול בדרך שלה. אם הוא יהיה חייב להתחתן איתה – וסביר להניח שהוא יהיה – הוא יעשה זאת בתנאים שלו, ובתנאים שלו בלבד.


"נו," אמר, מושך את המילה כשנענע את כיסאו מצד לצד, העט שלו עדיין מקליק לסירוגין. "את רוצה שאני אהיה בעלך, ג'ייד?"


היא הזעימה אליו פנים כמו חתול בר. "טכנית, לא," אמרה. "אבל אני רוצה את הכסף. הוא מיועד לי ולא אכפת לי אם אצטרך לעשות שמיניות באוויר כדי לקבל אותו, ואף אחד לא יוכל לעצור אותי."


ניק חייך בעצלות. "עד כמה שאני רואה, קארה, אני זה שיכול לעצור אותך."


היא צעדה בחזרה אל המכתבה אבל במקום להתייצב מולה, היא עקפה אותה אל מקום מושבו. היא לפתה את גב הכיסא לצד כתפו השמאלית וסובבה אותו לעברה. היא נעמדה בתוך הטווח האינטימי של ירכיו הפשוקות, נשימתה החמימה המבושמת בווניל נושבת על פניו כשנעצה בחזהו אצבע מטופחת עם פרנץ' בציפורן. ניק מעולם לא היה מרוגש כל-כך.


"אתה. תתחתן. איתי. ניק סבאטיני." היא פלטה כל מילה כאילו היא יורה קליעים.


הוא עיקם את שפתו כשפגש באור הירוק של מבטה. "אחרת?" אמר.


עיניה התרחבו, והריסים השחורים הסמיכים, המכוסים במסקרה כבדה, כמעט הגיעו אל גבותיה הקמורות. היא ליקקה את פיה, כך שהוא הבריק ונצנץ, התנועה של לשונה שולחת מטען מתודלק של דם אל מפשעתו.


ניק תפס את ידה לפני שהיא הספיקה להתרחק, כורך את אצבעותיו סביב מפרק ידה עד שהתחברו. "הגישה שלך מוטעית, ג'ייד," אמר כשמשך אותה עמוק יותר אל בין ירכיו. "למה לא להשתמש בחלק מהקסם החושני המפורסם שלך במקום לתקוף אותי כמו חתול שנדחק לפינה? מי יודע מה תצליחי לשכנע אותי לעשות, הממ?"


היא חשקה את פיה, עיניה אומרות בוז כשהתגוששו עם עיניו. "תעזוב אותי," אמרה מבין שיניים חשוקות.


ניק הרים שוב את גבתו. "זה לא מה שאמרת כשהיית בת שש-עשרה."


לחייה היו כמו בריכות תאומות של פטל מרוסק, דבר שעמד בסתירה משונה לתשובתה החותכת. "פספסת את ההזדמנות שלך, נער איטלקי. החבר הכי טוב שלך חזר הביתה עם הפרס. הוא לא הכי טוב שהיה לי, אבל לפחות הוא היה הראשון."


ניק התאמץ לשלוט בנשימתו, מצנן את הכעס המבעבע בו במימיו הקרים כקרח של השכל הישר. היא התגרתה בו במתכוון. היא היתה אלופה בזה. היא עשתה את זה מאז שהכיר אותה. היא היתה זנזונת שהשתמשה בסקס כדי להשיג את מבוקשה.


הוא עשה את הדבר האצילי לפני כל אותן שנים כשסירב לחיזוריה, רואה אותם בתור מה שהיו: ניסיון של נערה צעירה ולא בוגרת לזכות בתשומת לב. הוא הטיף לה על התנהגותה, אבל היא התעלמה מאזהרתו ופיתתה במתכוון את אחד מחבריו הקרובים ביותר כדי להמחיש את קוצר רוחה. הדבר הרס את חברותו עם חברו וגם הרס את כל הכבוד שרחש לג'ייד. הוא היה מוכן לתת לה צ'אנס, אך נראה שהיא הלכה באותו מסלול הרסני שבו בחרה אמה, אשת החברה הגבוהה, לפני מותה כשג'ייד היתה ילדה קטנה. "את מאשימה אותי בביטול הקצבה שקיבלת מאביך, אבל את לא חושבת שזה אולי קשור במשהו לרומן שניהלת לאחרונה עם ריצ'רד מק'קורמק?" שאל.


היא שחררה במשיכה את מפרק ידה מאחיזתו ושפשפה אותו במופגן. "זו היתה סתם מניפולציה של העיתונות," אמרה. "הוא התחיל איתי, אבל אני לא הייתי מעוניינת."


ניק השמיע נחרה. "נראה לי שאת תמיד מעוניינת. את הפנטזיה של כל גבר. נערת המסיבות הפראית שתעשה הכול כדי לעמוד במרכז תשומת הלב."


היא נתנה בו מבט ערמומי. "תראו מי שמדבר, כל הפוסל במומו פוסל. אתה עברת יותר נשים מכל גבר אחר שאני מכירה."


ניק חייך אליה בשחצנות כי ידע שזה ירתיח אותה. "כן, אני יודע שזה צבוע מצדי, אבל הנה לך. המוסר הכפול – למרות הזמנים הנאורים – עדיין קיים. אף גבר לא רוצה להתחתן עם זנזונת."


היא קימטה את מצחה לעברו. "אז אתה מתכוון להפנות את גבך לירושה שלך?"


הוא משך בכתפיו באדישות. "זה רק כסף."


עיניה נפערו שוב. "אבל זה הון תועפות!"


"אני כבר עשיר," אמר, נהנה ממפגן הרגשות שעל פניה שניכר היה שהיא מתאמצת להסתיר. "אם אתאמץ, אני יכול להרוויח סכום כפול מזה בתוך שנתיים."


קמטי מצחה העמיקו. "אבל מה עם האחים שלך? המניות של ג'ורג'יו ולוקה בתאגיד לא יהיו בסכנה אם המניות שלך יועברו לגורם שלישי לא ידוע?"


ניק ריסן את תווי פניו למסכה נטולת הבעה. "מה שיהיה יהיה. זה לא מה שהייתי מייחל לו, אבל אני לא יכול להתפשר על אמות המידה שלי כדי להתאים את עצמו לפנטזיה הגחמנית של איש זקן."


הפעם היא לא טרחה לנסות להסתיר את זעמה. "אבל זה לא קשור רק אליך! זה נוגע גם אלי. אני זקוקה לכסף הזה."


ניק התרווח שוב בכיסאו ושיכל את קרסוליו. "אז תלכי ותמצאי לעצמך עבודה," אמר. "זה מה שעושים אנשים אחרים שלא נולדו עם כסף. אולי אפילו תיהני מזה. זה בהחלט יהווה שינוי מרענן מכל טיפולי הציפורניים והשיער."


מבטה חרך את מבטו. "אני לא רוצה עבודה," אמרה. "אני רוצה את הכסף הזה כי סבא שלך – הסנדק שלי – נתן לי אותו. הוא רצה שאני אקבל אותו. הוא אמר לי לפני מותו שהוא תמיד יעמוד לצדי."


"אני מסכים איתך שהוא רצה שתקבלי את הכסף," אמר ניק. "היתה לו חולשה אלייך. אלוהים יודע למה, בהתחשב ברקורד ההתנהגות המחרידה שלך, אבל זה מה שהיה. אבל הוא גם רצה לכפות עלי לעשות דברים בדרכו שלו, ואת זה אני לא אסבול."


היא הצמידה את שפתיה זו לזו כשהסתובבה ממנו כדי להתהלך על הרצפה המחופה שטיח. ניק התבונן בה מכיסאו. היא היתה נסערת, ובצדק. ללא הקצבה הנדיבה של אביה, היא היתה חסרת פרוטה. הוא ידע בוודאות שלא היו לה שום חסכונות. היא חייתה על אשראי וציפתה מאביה לפרוע אותו מדי חודש בחודשו. היא מעולם לא החזיקה בעבודה. היא אפילו לא סיימה את הלימודים. היא גורשה משלושה בתי-ספר בריטיים פרטיים יוקרתיים ואחר-כך פרשה לגמרי שבוע אחרי שנרשמה לרביעי. היא היתה צרות צרורות.


היא פנתה בחזרה וניגשה לעמוד מולו שוב, עיניה הירוקות הגדולות מביעות תחינה מעומק הלב. "בבקשה, ניק," אמרה בקול רך כלחישה. "בבקשה תעשה בשבילי את הדבר הזה. אני מתחננת."


ניק שאף שאיפה ארוכה ומעורערת במקצת. היא היתה מכשפת ומסוכנת במצב הרוח הזה. הוא הרגיש את קנוקנות הפיתוי נשלחות לעברו כדי ללכוד אותו. הוא הרגיש שנחישותו נמסה כמו שעווה תחת פרץ חום.


שנה של נישואים.


שנים-עשר חודשים של חיים משותפים כבעל ואישה כדי להבטיח לעצמם הון תועפות. תודה לאל שעד כה התקשורת לא ידעה מאומה על תנאי הצוואה, וניק היה נחוש בדעתו להשאיר זאת כך. זו תהיה הבושה הפומבית האולטימטיבית אם השמועה תתפשט שהוא הובל אל המזבח כשלולאה כרוכה סביב צווארו, לולאה שהונחה שם על-ידי סבו המנוח.


אך ג'ייד צדקה. זה היה הון תועפות, ואף שהיה לו ביטחון מלא ביכולתו להרוויח את הסכום בכוחות עצמו, בהינתן מספיק זמן, הוא היה מודאג מאוד מבעל מניות שלישי. עד כה אחיו התייחסו לעניין בסבלנות. הם לא הפעילו עליו שום לחץ לא צודק, אך ניק ידע שג'ורג'יו, בתור מנהל הכספים הראשי, מודאג בגלל חוסר היציבות הכלכלי המתמשך באירופה.


ניק ידע שזו הזדמנות להוכיח למשפחתו ולתקשורת שהוא לא פלייבוי בטלן כפי שכולם תיארו אותו. הוא יכול להקריב את הקורבן היחיד הזה כדי להבטיח את עושרו של התאגיד, ובתום השנה הוא יוכל לחזור לעשות את מה שהיטיב לעשות: להיות חופשי מסיבוכים רגשיים. להיות חופשי לטייל בעולם ולקחת סיכונים שאחרים לא יכלו או לא רצו לקחת. הוא פרח מזה – האדרנלין וגל האנרגיה האופורית כשחתם על עסקה בשווי מיליונים רבים.


הוא יסכים למלא את התנאים בצוואתו של סבו, אך לא משום שג'ייד אמרה לו לעשות זאת.


אף אחד לא אומר לו מה לעשות.


ניק הדף את כיסאו לאחור כשנעמד. "אני אצטרך לחזור אלייך עם תשובה," אמר. "אני חייב לנסוע לוונציה כדי לבדוק וילה שמוצעת למכירה. אני איעדר כמה ימים. אני אתקשר אלייך כשאחזור."


היא מצמצה בהשתאות, כאילו הוא סיפק לה את התשובה ההפוכה ממה שציפתה. לאחר מכן מיהרו פניה היפהפיות להסתדר בארשת של תרעומת. "אתה מאלץ אותי לחכות לתשובה שלך?" שאלה.


ניק חייך אליה חיוך לעגני. "זה נקרא לדחות את הסיפוק, קארה," אמר. "אף אחד עוד לא אמר לך שאם את מחכה למשהו מספיק זמן, כשאת משיגה אותו בסוף ההנאה גדולה פי אלף?"


"אתה עוד תשלם על זה, ניק סבאטיני," נהמה. היא פסעה בכעס אל המקום שבו שמטה קודם את תיק המעצבים שלה, הרימה אותו, הניפה את הרצועה על אחת מכתפיה הדקות ונעצה בו מבט זועם קפוא אחרון לפני שעזבה. "חכה ותראה."