“כבר ציינתי בעבר את הפינה החמה בלב שאני שומרת לספריה של מרי היגינס קלארק, סופרת המתח הראשונה שקראתי בילדותי. הז’אנר שאולי חלק יגדירו כמבדר בלבד או חסר עומק מסוים, כבש אותי עוד מהדף הראשון. מבחינתי, ספר טוב הוא אחד כזה שתופס אותך מייד ולא מאפשר לך להניח אותו מהיד עד העמוד האחרון – ולפחות אצלי, המותחנים הבלשיים עשו זאת על הצד הטוב ביותר.

לכן, בכל פעם שיש לי הזדמנות לקרוא את אחד מספריה של מרי היגינס קלארק, אני שומרת חסד נעורים לסופרת שגרמה לי לרצות לכתוב בעצמי על תעלומות מסתוריות ופתרונות מפתיעים, ודואגת להעביר את הספר לראש הערימה.

בספר הנוכחי, Daddy’s Gone a Hunting, חשדתי בהתחלה שאולי עשרות ספרי המתח שהיגינס פרסמה במהלך השנים שחקו לבסוף את עט הכתיבה שלה. הספר מגולל את היחסים המסועפים של משפחה עשירה ורבת נכסים, כשהבת הבכורה, קייט, נפצעת אנושות במהלך פיצוץ אשר מתרחש במפעל הענתיקות המשפחתי. בד בבד, צף תיק לא פתור בנוגע לשחקנית צעירה שעקבותיה נעלמו לפני כעשרים שנה. היגינס מעלה שאלות רבות באשר לזהות של מי שגרם לפיצוץ המסתורי ולמניעים האפשריים, אבל בפועל העלילה נעה בעצלתיים בין בית החולים שבו קייט מחוסרת ההכרה שוהה לבין בניין הדירות שבו מתגוררת אחותה הצעירה, האנה.

ואז, בעמוד שלוש-מאות ומשהו, אני מבינה למה הערצתי את היגינס קלארק מלכתחילה. פתאום היא שולפת איזו הארה מבריקה שהסתירה מתחת לשרוול, ואז אני תופסת את עצמי ואומרת: איך לא ראיתי את זה קודם? היגינס הכינה את הקרקע ונטעה את הרמזים כבר מהעמוד הראשון, אבל הפתרון כל-כך מחוץ לקופסה שאפילו לא העלתי אותו על דעתי. לקראת הסיום כל הקצוות נקשרים בצורה הגיונית, אחידה ולא צפויה. בכך היא בהחלט מפצה על האיטיות המסויימת שליוותה את העמודים הקודמים, שיותר התמקדו ביחסים האישיים הנרקמים בין הדמויות (שמעניינים בדרכם) מאשר בתפניות ואירועים מלאי אקשן.

אני מאמינה שמי שמכיר את סגנון הכתיבה של מרי היגינס קלארק ואת ספריה, ובכלל, כל מי שאוהב להיות מופתע במהלך הקריאה, יהנה גם מ- Daddy’s Gone a Hunting”