הספר "לכתוב היסטוריה בנפולי" מאת ד"ר שחף הגפני, בהוצאת הספרים "אוריון", הוא החלק השני בטרילוגיה על מדינות איטליה ותרבותן במאה ה- 18. זהו חיבור היסטורי רחב-יריעה על עולם מסתורי וקסום. הקורא ייסחף לעולמם הסוער של זאבים בודדים כמו ג'מבטיסטה ויקו הנודע ופייטרו ג'אנונה מנפולי, מורטורי ממודינה, מאפאי מורונה וזנו מונציה, אך הוא אף ימצא היסטוריוגרפיה עליזה של הוגי הנאורות המילנזית, הפלורנטינית והנפוליטנית. מרביתו של הספר עוסק בכתיבה היסטורית, אך פה ושם נפגוש כתיבה נרטיבית, מחזות (גולדוני, גוצי ואלפיירי), ביוגרפיות, יומנים ורומנים היסטוריים.
האם ההיסטוריונים ואנשי הרוח האלה פעלו כמקשה אחת? האם הם חתרו להאדרת ההיסטוריה של עריהם? האם הם תרמו לרעיון איחודה של איטליה? מה תרומתם לדיסציפלינה ההיסטוריוגרפית ולמדעי העזר של ההיסטוריה? כיצד התייחסו לכתיבתם הוגים צרפתים, בריטים, גרמנים, אמריקאים, רוסים ואפילו יהודים? התשובות לשאלות אלו ורבות אחרות בספר זה.
המבוא המורחב ישפוך אור על ההיסטוריה התרבותית של אירופה בכלל ושל מדינות איטליה בפרט. החלק הראשון עוסק באישים ומדוע חשוב להכירם, ואילו החלק השני עוסק במה הם כתבו וכיצד הרעיונות יושמו במציאות. השער השישי והאחרון הוא בבחינת סגירת מעגלים.
איטליה ערב איחודה
במאה ה-18 איטליה היתה מושג גיאוגרפי או היסטורי אך לא פוליטי או משפטי. איטליה היתה אוסף של מדינות חסות של המעצמות - מלכויות, נסיכויות ורפובליקות. האיחוד הלאומי המלא יושלם רק בשנת 1870 עם צירופה של רומא האפיפיורית. בבליל זה של ישויות חיו להם מלומדים, פילוסופים, היסטוריונים, סופרים, משוררים וסוכני תרבות אחרים. באומה זאת צמחו מושגים כמו תרבות ודת, חברה ומדינה, פילוסופיה והיסטוריה, חיים ומוות. זאת היא אותה איטליה אשר העמידה לרשות העולם את קיקרו המחוקק, יוליוס ואאוגסטוס קיסר הגדולים, קונסנטינוס ואאגוסטינוס המאמינים, גריגוריוס ואינוצנטיוס השאפתנים, דנטה ומקיאבלי ההוגים ואת מיכאלאנ'לו וליאונרדו דה-וינצ'י היוצרים המופלאים. וזאת היא גם אותה איטליה אשר לא קטעה את המסורת והעניקה לעולם גם במאה ה-18, בהיותה ברובה משועבדת, נתח מ"רוח ההיסטוריה", אם להשתמש בטרמינולוגיה ההיגליאנית. אמנם לעת זאת לא קמו לה קיקרונים או אאוגסטוסים חדשים, אך רשימת ההוגים שהצליחה לקיים אינה מבוטלת. ברשימה זאת עוסק ספר זה.