“"להיות הראשון שאוהב את זה" הוא המשפט שבו משתמשים אתרים מסוימים כדי לשכנע אותך לתת לייק. אף פעם לא הבנתי מה כל כך מפתה בהצעה הזאת.
אז להיות הראשון שכותב על זה, זה טוב או רע?
~ ~ ~ ~ ~
הילדים של הרב יהושע חי שלום תופסים מפעם לפעם טרמפים.
כשהנהג שומע שהם גרים בזוהר הוא מתחמם:
"זה לא איפה שגר הרב המשוגע הזה? זה שנפגש עם ערבים?"
לפעמים הילדים מציגים את עצמם בשלב זה. אבל לפעמים הם פשוט עונים:
"כן, הפנאט ההוא? הוא אצלנו."
"ואיך היישוב מקבל אותו? משוגע כזה, עוכר ישראל," הנהג נדלק.
"האמת שלכולם קשה איתו. הרבה אנשים ביישוב לא מדברים איתו בכלל."
"כן וואלה, איך הוא לא מבין מה הוא עושה... אני אומר לך, בגלל אנשים כאלו משיח עוד לא בא."
ואז, כשהנהג עוצר והטרמפיסט יורד, הוא מסתובב אחורה ואומר:
"שמע, אתה צודק, מישהו צריך להגיד לו שהוא מגזים. הוא אבא שלי, אני אמסור לו,"
ומשאיר את הנהג בפה פעור.
~ ~ ~ ~ ~
לא קל להיות הילדים של דמות כל כך ידועה וכל כך שנויה במחלוקת כמו הרב מנחם פרומן.
הספר הזה שכתבה בתו הוא לא רק פרוזה כתובה היטב, ברוך ובחן.
הוא גם ספר פרידה מאבא שזה עתה נפטר לאחר מאבק בסרטן.
והוא גם התמודדות - בפומבי - עם דמות אב לא קלה.
והוא גם הכרות מעניינת עם דמות שיש לה אלפי פנים. אישיות שקשה להגדיר אותה. משנה לא רגילה, על גבול ה....
(כאן צונזרה מילה בעקבות החלטתי הנחושה שלא להשתמש בביקורת זו בתארים הזוי, תמהוני, מוזר, מגוחך, חריג, יוצא דופן, לא שגרתי, לא נורמלי (בשני מובני המילה), משונה, לא מציאותי, מיסטי. אין שום התייחסות לאיש שאינה מכילה את אחד מהתארים הנ"ל.)
~ ~ ~ ~ ~
ליהרז טויטו פרומן הצליחה להאיר הרבה היבטים של האדם המורכב הזה: (מותר להגיד מורכב?)
אי הוודאות וחוסר הביטחון בדרכו שליוו אותו תמיד - ובעצם אפשר גם לראות את זה אחרת: הנכונות שלו לשנות כיוון בחדות, בבת אחת, אם יסתבר שהאמת אינה לצדו.
האובססיביות ההלכתית שלו - נטילת ידיים מאה פעמים בבוקר, ריצה ממניין למניין לשמוע עוד קדיש - בשילוב עם התהייה התמידית האם יש בכלל אלוהים.
הרומנטיקן הנצחי שהיה, מזייף לאשתו אשת חיל מלווה בכוונות נשגבות כל ליל שבת, מארגן להם חתונה שנייה כי הילדים לא היו בראשונה, ממציא לה אלף כינויי חיבה, כל יום חדש.
היכולת שלו לשכוח מהכל, בית אישה ילדים, כשיש משהו אקוטי עכשיו - העולם יכול ללכת לעזאזל.
מגוריו בתקוע שבגוש עציון, מעבר לקו הירוק, בשילוב עם פגישותיו עם ערבים פלסטינים. חלקם ידידותיים. חלקם פחות. הוא האמין לכולם.
ובהקשר זה, גאונותו המדהימה מצד אחד, ותמימות על גבול הנאיביות מצד שני.
היא הצליחה גם ללכוד את הרוח שנשבה בבית הוריה. רוח שאני רק יכול לתאר אותה בתיאורים האסורים.
בעוד דמותו של הרב מנחם פרומן משמשת מעין רקע, העלילה מייצגת נאמנה את רוחו, שאני כאמור מנוע מלתאר אותה.
~ ~ ~ ~ ~
כשאני מנסה לגבש את כלל התחושות שלי, מהאדם, ממעשיו, מהספר שכתבה בתו, אני מגלה שאני בעיקר לא יכול.
אני לא יכול להסכים איתו.
אני לא יכול אפילו להבין אותו.
אני לא יכול להזדהות איתו.
אני לא יכול שלא להעריך אותו.
אני לא יכול שלא לכעוס עליו.
אני לא יכול להעריץ אותו כמו שאולי מגיע לו.
אני לא יכול להשלים עם הדעות שלו.
ואני לא יכול, ולעולם לא אוכל, לשכוח אותו.
(לספר הזה מגיעים חמישה כוכבים. בגלל הרקע והכתיבה. למרות העלילה.
אבל בקטעים מסוימים ההסתייגות שלי היתה כל כך חריפה, שאין לי אלא לרדת לארבעה.
ספר טוב, ונוגע ללב, ומכעיס, ומתסכל, או במילה אחת, טוב.)”