“מביקורת אחרונה על נושא המוות ,הנה "שדרוג" לביקורת על ספר שעוסק במוות ,נא לא לייחס לי תכונות מורבידיות,פשוט יצא כך שראיתי את הספר הזה בספריה והוא סקרן אותי. מי שקצת נרתע מקריאה על גופות יכול לדלג על הביקורת.
הספר הוא הראשון שנכתב בעברית ואשר דן בהיבטים החברתיים והתרבותיים של השיח והפרקטיקה במרכז הלאומי לרפואה משפטית בישראל באבו -כביר.
המחברת הנה אנתרופולוגית בתחומה ובמקצועה ומכאן ברור כי הספר הזה נכתב על בסיס מקצועי מחקרי ומסקנותיו בהתאם,אם כי בקריאה בו אי אפשר שלא לחוש ולהרגיש את דעותיה האישיות של המחברת שנכנסות גם לתחומים המקצועיים ביחס לנעשה במכון אבל היא לא מסתירה זאת כלל בטקסט ,מסתבר שגם היחס אל המוות בישראל אינו שוויוני לדעתה של המחברת.
הספר הוא סיכום שנות התצפית שלה בין 1996 ל-2002 במכון הפתולוגי באבו -כביר הלא הוא "המכון לרפואה משפטית" והוא דן בפעילותו של המכון כפועל יוצא של היותו חלק מהחברה הישראלית. בזמן אמת היא כתבה רשימות כאשר שהתה במכון ובחלקם היא מביאה אותם בספר כמות שהם. לדעת המחברת אפשר לומר שהמיון והטיפול בגופות שמגיעים למכון משקפים את גבולות הזהות הקולקטיבית במדינה.
ראשית ההבחנה והגבול המרכזי הוא בין יהודים ללא יהודים ,{דוגמא: בהסתמך על גבולות אלה מוינו גופות במכון. אם מגיעה גופה לא נימולה כל הבדיקות מעוכבות בדבר זהותה לגבי הזהות היהודית. אם האדם רשום כיהודי אז מלים את הגופה בפועל במכון, לא אכנס לתיאורים יתר רק אומר שזה הפתיע אותי וזאת הייתה רק הקדמה להפתעות שבאו אח"כ בספר}.הפרוצדורה לקבורת יהודים הנה: מילה,הסרת קעקועים נוצריים ובכלל,וקבורת רקמות ודם עם הגופה או יחד עם חלקיה.
כל אחד מפרקי הספר דן בנושא אחר בהתייחסותו ותפקידו של המכון ביחס אליה. מסקנת המחקר העיקרית שלה שאי אפשר במדינתנו להפריד בין פעילות המכון באופן המקצועי ,והוא מקצועי מאוד כך היא כותבת במפורש,לבין התערבותם של גופים אחרים בעבודתו כגון: צה"ל,הרבנות הצבאית, גופים ממשלתיים על רקע מדיני ,פוליטי וביטחוני של שלטון שמשפיע לדעתה בנושא הסקת מסקנות. אחר מכן ישנה ההבחנה באידאה ובטיפול בין אזרחים לחיילים,כמובן ביחס אל גופות מחבלים,טיפול בגופות מהגרי עבודה,במקרי רצח פלילי וברצח על כבוד המשפחה.אולם הקו הברור הנו זהות הגופה אם היא יהודיה או לא.
להלן חלק מהנושאים שאליהם התייחסה המחברת במחקרה:
-ההפרדה בין אזרחים לחיילים בפיגועים המוניים כמו האינתיפאדה והטיפול והזיהוי בגופותיהם של חיילים:
גופות החיילים נשמרות בנפרד ומטופלות באופן טקסי כמעט,דהיינו אסור לקצור רקמות מגופות החיילים או להתאמן עליהם כנוהלי ניתוח. התפיסה היא שלפיה גוף החייל חייב להשאר ללא דופי כיוון שהחייל גיבור,הגוף שלו קדוש ואסור לגעת בו לתפיסת רוב עובדי המכון. תפיסה זו לא באה יש מאין והכללים נוצרו במשך השנים ,כך לדוגמא - הודות לאיש שב"כ, אחרי שבנו נהרג בעזה, גילה בביקור במכון שקצרו את עור בנו בלי רשות. הוא הקים שעורריה, ומאז הפסיקו לעשות שימוש כזה בגופות חיילים מתים. גופות החיילים תמיד מטופלות פיזית בנפרד ובעדיפות ראשונה.
-הזיהוי באזרחים שנפגעו באירועים המוניים הוא מהתיאורים הקשים בספר. המחברת מביאה ישירות מרישומי מחברתה כמעט ללא צנזורה .זה היה מאוד קשה לקרוא. כשקראתי את הרשימות הללו חשבתי לעצמי איך המחברת מרשה לעצמה לתאר כך בספר תיאוריים פיזיים של מצב הגופות ,מכיוון שמי ובני משפחתו שנפגעו באותו פיגוע ישר יזהה בקריאה את קרוביו.היא לא עושה כך בתיאורי גופות החיילים בהעברת רישותיה בספר,או שצנזרה את עצמה מראש או שצנזרו אותה. והנה אפילו היא עושה אפליה בספרה בין חיילים ואזרחים,זה לא המכון. אבל למרות הקושי לקרוא את הפרק הזה ,מסקרן היה מבחינתי לקרוא על תהליכי עבודתם המקצועית של אנשי המכון בזיהוי גופות באירועים המוניים.
-הטיפול והזיהוי של גופות מחבלים נעשה במסלול אחר גם באופן פיזי בחדרים אחרים במכון ובהתאם להוראות אנשי הביטחון דחיפותם וכו'.
-קצירת גופות -במכון הפתולוגי נהגו משך שנים רבות לקצור אברים מגופות. אישורי נתיחה מהמשפחות או מבתי משפט שימשו בידי חוקרים ורופאים כרישיון למכור אברים לבתי חולים מסביב לצורך השתלה או לימוד. הנוהל הזה נפסק. קצירת גופות ללא הסכמה נמשכת גם כיום לגבי גופות של מהגרי עבודה זרים. ישנה התעכבות מפורשות מצד המחברת על קיצור איברים בסין,בטורקיה ,ובמדינות אסיה. לקרוא את התוכן הזה מעמיד את הקורא באי נוחות בלשון המעטה.
-רצח נשים יהודיות ולא-יהודיות-הוא מהפרקים שהנך מבין עד כמה עבודת המכון בהשגת ראיות פורזנזיות לבין עבודת המשטרה משולבות אחת בשנייה כמו בסרטים.
-פרק נוסף מתעכב בקביעת סיבת המוות של הילד הפלסטיני חילמי שושה בין חוו"ד הדעת של מנהל המכון היהודי לזה הפלסטיני,כאשר בו מתנצחים הצדדים הישראלי והפלסטינאי כשברקע כמובן נכנסת הפוליטיקה על כל המשתמע ממנה.
-הפרק על הנתיחה של יצחק רבין –בהקשר הזה מצטטת המחברת ראיונות עם עובדי מכון שניתחו את גופתו של יצחק רבין. כך אמר לה מנהל המכון: "הנתיחה היתה ממש מרתקת, ומה שהדהים אותי, זה שבאברים שלו הוא היה אדם בריא מאוד... הלב, הריאות. אדם שעישן כל כך הרבה, שבגיל שבעים־ושלוש כל העולם היה על הראש שלו, ואדם בריא. הכנתו של רבין לקבורה, היה בבחינת הכנת "הגוף הנבחר" ואי אפשר לא לנתק זאת כמו ביחס אל גופות החיילים.....הטכנאי שעשה את הנתיחה אומר למחברת "את הרי יודעת איך נראה גוף של ילד בן שתים־עשרה, את יודעת מהו צבע הדם, ואיך נראים האברים המושלמים שלו. א
- פרק שדן בזיהויים של "ילדי תימן"-אף הוא מהמרתקים בספר. אם כי הרבה מסקנות לא יצאו מפתיחת הקברים המעטים.
הקריאה בספר הייתה לי קשה אבל מרתקת,חשתי שאני נכנסת לעולם אפל שבקריאה רגילה אתה לא מכיר,לא יודע ולא מוכן. הספר גילה לי עולם מוות שבו אין שוויון,ואיני מותחת ביקורת כי זאת המציאות שם,אולם זה קשה לבליעה.
אין שום ספק שכותרת הספר: ...."כוח וידע במכון הלאומי לרפואה משפטית" אכן מבטא נכון את המציאות במכון, בחברה שלנו ובמדינה שלנו.”
