אף אחד לא רוצה להיות "זקן" – זקנים נתפסים כמיושנים, הם מכונים "סנילים", וצעירים רבים מאמינים שזקנים אינם רלוונטיים או שהם "עם חצי רגל בקבר". התופעה החברתית הזאת של תיוג זקנים והדבקתם בסטיגמה מכונה "גילנות" (Ageism). העלייה במודעות ובעניין המחקרי והפוליטי בתופעה חברתית זו מתרחשת שלא במפתיע על רקע מהפכה דמוגרפית המתחוללת בישראל – החברה הישראלית מזדקנת. מחברה צעירה אשר מקדשת נעורים, הופכת החברה הישראלית בהדרגה לחברה שבה קבוצת האוכלוסייה הגדלה בקצב המהיר ביותר היא זקניה.
אחת הזירות החברתיות הרלוונטיות להזדקנותה של החברה הישראלית ולתופעת הגילנות היא זירת המשפט. עד לפני שנים לא רבות עורכי דין ומשפטנים כלל לא הכירו את תחום ה"משפט והזקנה", הם לא העסיקו את עצמם בהיבטים החוקיים או הפסיקתיים של תופעת הגילנות. מציאות זו החלה להשתנות בהדרגה בעשור האחרון כאשר זקנים החלו לעשות שימוש בבתי המשפט ככלי לשינוי חברתי, כלומר פנייה לערכאות כדי לעמוד על זכויות ולהילחם נגד אפליה.
ספרו של ישראל דורון בא להאיר את ההתייחסות המשפטית הישראלית לתופעת ההזדקנות והגילנות – זו של בית המשפט העליון. כערכאה המשפטית העליונה, שפסיקותיה מהוות אבני דרך חוקתיות וציבוריות, עמדותיה כלפי זכויות הזקנים היא בעלת משמעות רבה. באמצעות ניתוח של שישה פרשיות משפטיות שהובאו לפִתחו של בית המשפט העליון, ספר זה מנסה להראות כיצד גם זירה משפטית זו נגועה בגילנות, בדעות קדומות ובחוסר היכרות עם עולמם הייחודי של הזקנים ובני משפחותיהם.
ד"ר ישראל (איסי) דורון הוא דוקטור למשפטים וראש החוג לגרונטולוגיה (מדעי הזקנה) באוניברסיטת חיפה; ייסד את עמותת "המשפט בשירות הזקנה" אשר פועלת לקידום זכויותיהם של זקנים בישראל; מכהן כנשיא האגודה הישראלית לגרונטולוגיה.