“"את כמו גלתיאה" אמר.
"כמו מי?"
"גלתיאה. היא הפכה מפסל לאשה יפהפייה, ואף אחד אפילו לא זיהה אותה."
היא שקלה את דבריו. "אני רוצה שיזהו אותי," אמרה לבסוף.
קארי גרה עם אמא שלה, פונדמנטליסטית פנאטית מטורפת על כל הראש. בבית על הקירות היו תלויות תמונות רבות שהציגו אירועים תנכיים באופן גרוטסקי ואימתי, ופסלים רבים של הקדוש המעונה, עם הפרצוף הסובל, העיניים הלבנות חסרות החיים, והדם שנוזל על גופו הרזה והפצוע, מפוזרים בכל הבית. גם בארון החשוך, שם ננעלה בכל פעם שבצעה חטא על מנת שתוכל להתפלל ולבקש סליחה, לכפר על חטאיה.
בבית הספר, קארי היתה הילדה המוזרה והדחויה, קורבן, מקור ללעג וצחוק. כשקארי קיבלה את המחזור הראשון שלה מתחת לזרם המים במלתחת בית הספר היא לא ידעה מה לעזאזל קורה לה. היא נתקפה פחד ונכנסה להיסטריה, בטוחה שהיא מדממת למוות. הבנות לכתה, במקום להרגיע אותה ולעזור לה, הצביעו, צחקו וזרקו עליה תחבושות היגייניות וטמפונים. קארי פרצה בבכי כשהיא נסוגה לאחור, מנופפת בזרועותיה, מייללת ובוכה. היא נצמדה לקיר, קרסה באיטיות והתכנסה בתוך עצמה, התקפלה בתנוחת עובר על הרצפה הרטובה.
קארי לא רצתה להיות המוזרה, הדחויה והשונה, היא רצתה להיות כמו כולם, נורמלית. היא קיבלה את ההזדמנות שלה כשטומי, אחד מהבנים המקובלים בשכבה, ביקש ממנה שתהיה בת הזוג שלו בנשף הקרוב. בהתחלה חשבה שמדובר בטריק מלוכלך וסירבה, אבל טומי התעקש ולבסוף הסכימה. היא אפילו תפרה שמלה לכבוד הנשף.
הערב התחיל כמו סיפור מהאגדות, מה שעד לא מזמן היה לפנטזיה הפך למציאות. הנסיך (טומי) על הסוס הלבן (רכב אמריקאי כלשהו) הגיע לאסוף אותה. הוא החמיא לה על היופי שלה, והיא באמת היתה יפה, לבושה בשמלה שתפרה, מאופרת, מטופחת ומחויכת. השניים נכנסו יחד לאולם ההתעמלות וקארי הוקסמה מהחוויה, מהתחושות, היא לא האמינה שתגיע ליום הזה, שהמשאלה שלה תתגשם. היא לא ידעה שכריס, יחד עם בילי נולאן, תכננו להרוס לה את היום המיוחד. אבל מה שהם לא ידעו, מה שאף אחד לא ידע, זה שהנשף הקסום הזה יהפוך לחלום בלהות, לערב שכולו הרס, חורבן ומוות.
קארי הוא ספר אימה, לא ברור לי איך מישהו יחשוב אחרת. אולי כי הנטייה היא לחשוב שז'אנר האימה בהכרח חייב לעורר פחד, מהסוג שאם הייתם צופים בסרט בחדר חשוך מתחת לשמיכה הייתם מרימים אותה ומסתירים את המסך, עוצמים עיניים, כזה ששולח בכם צמרמורת ומרעיד את הגוף והנפש.
הספר לא מפחיד באופן הזה, אבל הרעיון שלו כן אימתי והביצוע גם. אם במהלך הקריאה תצליחו לשים את עצמכם בנעליים של קארי, תחליפו איתה מקומות בכל אחת מהסצנות המכוערות, המזעזעות, שבספר, אני מבטיח לכם, אין סיכוי שלא תרגישו את האימה והפחד שקארי הרגישה בכל יום ויום במהלך חייה האומללים.
הדמיון, כמו בכל ספר, הוא חלק חשוב, וכאן היה קל מאוד לראות את המתרחש, להרגיש את הפחד, לשמוע את צעקות האימה, ולהריח את הדם והאש ששרפה את כולם. זו לדעתי ההצלחה הגדולה ביותר של הספר הזה. סטיבן קינג הצליח לכתוב סיפור מרתק אימתי ועצוב, העלילה זורמת וקולחת, ודמות כמו קארי עם סיפר חיים קשה וסוף טרגי וכואב.”
