1.
מעשה טוב?


אלו היו אופני מרוץ כחולים, יפהפיים ויקרים, דקיקים וקלילים, מהסוג שאני מסוגל להרים ביד אחת, ואבא — על אצבע. אופניים שאפשר להעלות בלי בעיה לקומה שלישית, אופני החלומות שיהיו לי אם אתעשר.


אבא אומר שאופניים כאלה עולים יותר מהמכונית שלנו, שהיא אמנם מכונית, אבל ישנה מאוד ונראית כאילו מישהו עצבני בעט בה.


האופניים נשענו על אותו מתקן נעילה שאליו נעלתי את האופניים שלי, מול הדואר, ברחוב הראשי שליד בית הספר. אם לא הייתי מתעניין באופניים ובוחן אותם, אולי לא הייתי קולט ש —


הם היו לא נעולים!


ולא שלא היה להם מנעול. היה, מנעול טיטניום מעולה, מחובר בתושבת לשלדה, אבל מי שהיה אמור לנעול אותם שכח כנראה. אולי בדיוק הטלפון שלו צילצל. אולי הוא מיהר. אולי אבא שלו לא אמר לו מספיק פעמים, כמו שאבא שלי אומר, "פרצה קוראת לגנב"...


המחשבה לגנוב אותם אפילו לא עלתה על דעתי. רק חשבתי, המון אנשים עוברים ברחוב... ואם אני ראיתי שהאופניים לא נעולים, גם מישהו אחר עלול לראות, ולהסתלק משם ברכיבה קלילה.


גנב ארור! הרגשתי שאני ממש שונא אותו — את האדם שלא ידעתי מיהו ואיך הוא נראה ושאולי לא קיים בכלל, שיעבור פה וייקח את מה שמישהו אחר חלם. אם אפשר לשנוא את מי שלא מכירים, אז אני שונא את גנבי האופניים. כשמישהו גונב לך את האופניים, הוא לא גונב לך רק רכוש ששווה כסף, הוא כאילו גונב לך את הרגליים, את הלב ואת הכבוד.


עמדתי שם לחוץ. הסתכלתי על האנשים שהלכו ברחוב מולי. בחנתי כל אחד מהם ושאלתי את עצמי אם הם יכולים להיות הגנב.


את הנשים לא בחנתי. אולי זה מטופש, אבל כשאני חושב על גנבים, ובמיוחד על גנבי אופניים, אני מדמיין גברים. למרות שגם אמא שלי רוכבת על אופני גברים.


בכל אופן, עמדתי שם והתבוננתי, וחשבתי מה לעשות, וגם קיוויתי שאולי המישהו, בעל האופניים, ייזכר ששכח לנעול אותם ויגיע פתאום בריצה.


זה לא קרה. ואני המשכתי לעמוד ולחשוב עד שנזכרתי שבטח מחכים לי בבית עם הארוחה, ונעשיתי רעב.


ופתאום, ברגע אחד, ידעתי מה אני צריך לעשות: שיחררתי את האופניים שלי והשתמשתי במנעול כדי לנעול את האופניים של הזר. אחר כך הוצאתי מהתיק עט ומחברת, תלשתי דף, הנחתי אותו על המדרכה וכתבתי: סליחה. שכחת לנעול את האופניים שלך ופחדתי שיגנבו לך אותם אז נעלתי אותם. תתקשר אליי. אגיע מהר. עמוס. וכתבתי את מספר הטלפון בכתב יד הכי ברור שאפשר.


את הפתק תקעתי בידית של אחד המעצורים. הייתי בטוח שעשיתי מעשה טוב. מעשה של "אזרחות טובה" כמו שההורים שלי אומרים.


"מה קרה שהחלטת להעלות את האופניים? שוב איבדת את המפתח?" אמא שאלה כשנכנסתי, מתנשף. מיד סיפרתי לה ולעמליה, שהגיעה כמה דקות לפניי.


"מה?" עמליה נדהמה. "אתה רוצה להגיד לי שנעלת למישהו את האופניים?! איזה מפגר."


"עמליה..." אמא ניסתה להתערב, אבל אני לא ממש שמעתי מה היא אומרת.


"כן, מה את היית עושה?!" צעקתי על עמליה.


"כלום," היא אמרה באדישות.


"כלום? ואם מישהו היה גונב את האופניים?"


"ואם מישהו לא היה גונב?" היא אמרה. "ואם עכשיו האיש הזה בא ורואה את האופניים שלו נעולים והוא ממהר..."


"ייקח לי עשר דקות להגיע אליו."


"סבבה." היא שתקה רגע, ואז אמרה בקול המעצבן הזה שלה, "ואם זה שיתקשר אליך הוא בכלל לא הבעלים של האופניים, אלא בעצמו גנב?"


שתקתי. לא היתה לי תשובה טובה. חשבתי רגע ואמרתי, "אם הוא הגנב אני אדע. "


"איך תדע? לפי הקול? אתה יודע איך גנב נשמע?"


"אני..." האמת היא שעד לאותו הרגע לא חשבתי על זה. "הוא... הוא..." ופתאום ידעתי, "אם זה יהיה הבעלים הוא יגיד לי תודה!"


"חחח..."


בארוחה אמא אמנם אמרה שהיא שמחה שפעלתי כפי שפעלתי, ושאילוּ כולם היו מתנהגים כמוני לא היה צורך לנעול אופניים בכלל. מצד שני, היא אמרה שהיא לא בטוחה שהיתה פועלת כמוני. שהיא היתה מעדיפה לחשוב שגנבים אינם כה נפוצים. והיא גילתה לי שזה כבר קרה לה. שגם היא שכחה לנעול את האופניים שלה, וכשהיא חזרה וגילתה שלא נגנבו, היא שמחה. "נחמד לגלות כך שרוב האנשים ישרים," ככה היא אמרה.


"או פשוט לא מתעניינים באופניים," עמליה אמרה ולקחה את הצלחת שלה, מרוחה בשאריות של פירה, לכיור. ואני עזרתי לאמא עם שאר הכלים, וככה הארוחה הסתיימה ואף אחד לא התקשר.


והשעות חלפו, ובראש שלי כל מיני מחשבות התחלפו, ובראש שלי הטלפון צילצל וכל מיני אנשים התקשרו, וכולם אמרו, אפשר לדבר עם עמוס? אפשר לדבר עם המוצא הישר? וכולם אמרו תודה, ואחד שאל איזה טעם גלידה אני מעדיף, ושאל אם אני זוכר ששם, ליד מתקן האופניים, יש גלידרייה.


אחר כך חשבתי שהאיש לא יתקשר, שהפתק נפל. וכבר תיכננתי לנסוע לשם לשים פתק חדש או לחכות לו ברחוב. דמיינתי את עצמי יושב ברחוב על הספסל, כמו באיזה סרט, עד שהחושך יורד והרחוב מתרוקן, אולי מתחיל לרדת גשם, ואז —


האיש צילצל לקראת חמש בערב. הוא היה לחוץ. הקול שלו היה קצת צפצפני. הוא שאל, "כמה זמן ייקח לך להגיע, ילד?"


אמרתי שעשר דקות.


הגעתי בתשע דקות, אבל האיש לא התרשם.


הוא היה בחור צעיר עם זקן, כמו שיש עכשיו לכולם. כשהגעתי הוא עמד ליד האופניים ודיבר בטלפון. ולא הפסיק כשעצרתי. בזמן שפתחתי את המנעול, שמעתי אותו אומר, "איזה ילד נעל לי אותם. קטע."


אחר כך הוא ניתק ואמר לי, "תשמע, זה היה רעיון לא משהו."


אני לא הצלחתי להגיד כלום.


2.
מה אומרים?


תודה.


בגלל המקרה של האופניים הכחולים שנעלתי חשבתי על המילה הזאת. בעניין הבחור עצמו היה לי קצת קשה להחליט אם הוא התנהג יפה או לא יפה. מצד אחד, נעלתי לו את האופניים וסיבכתי לו את החיים, ועל זה קצת מוזר להודות. מצד שני, את כל מה שעשיתי, עשיתי מתוך מחשבה על האופניים שלו ועליו. אמא ואבא אמרו שאפשר להבין אותו, אבל שניהם אמרו גם שאם ילד חמוד כמוני היה נועל להם את האופניים, הם היו אומרים לו תודה גדולה ומציינים עד כמה הוא אחראי.


אני גם מודה שקצת נעלבתי מכך שהבחור לא אמר לי תודה. חשבתי על כל מיני מקרים שבהם הייתי צריך לומר תודה. ככל שחשבתי יותר על המילה ועל המקרים שמשתמשים בה, ככה הייתי יותר בטוח במסקנה שאליה הגעתי: חשוב להגיד תודה לאנשים רחוקים, יותר מאשר לקרובים.


"תודה" נחשבת מילה קטנה וחמודה, אבל אותי היא תמיד קצת עיצבנה. זה התחיל כשהייתי קטן, וכל הזמן דרשו ממני להגיד תודה. קיבלת מתנה? — מה אומרים? ביקשת מיץ? מישהו הכין לך אותו? — מה אומרים? התקשרת כבר לסבתא להגיד תודה? והכי נורא ביום הולדת. כל שתי שניות: תודה, תודה, תודה — תמיד אותה מילה, בלי שום גיוון ("אם זאת הבעיה שלך," אמא שלי אומרת, "אתה יכול לומר, 'חן חן' או 'רוב תודות'...").


אני לא מאשים את המבוגרים. אני מבין שחשוב לחנך ילד להודות על הדברים שהוא מקבל ולהבין שהם לא סתם נופלים מהשמים או ניתנים בלי מאמץ, כמו שילדים קטנים חושבים. מישהו השקיע מחשבה, התאמץ או טרח בשביל שתקבל את מה שרצית.


את כל זה אני מבין. כלומר, בדרך כלל אני דווקא מעריך את מה שאני מקבל ומודע למה שעומד מאחורי הנתינה.


ובכל זאת קשה לי, והכי קשה לי דווקא כשהמישהו שנותן לי משהו הוא מישהו שקרוב אליי ואוהב אותי ואני אותו.


קשה לי להגיד "תודה" כי אני מרגיש שהמילה היא כמו תשלום. אתה מקבל משהו, ובתמורה אתה צריך לתת את המילה תודה. אם אתה לא נותן — המישהו נעלב. הוא מצפה לתודה שלך. הוא מצפה לה כמו מישהו שיושב במכונית לפני מחסום ומחכה שהמחסום יתרומם. אמרת תודה — המחסום מתרומם. לא אמרת — תישארו תקועים אחד מול השני עד שתגיד. או עד שהשני יבין שלא תגיד, וייעלב, או יחשוב שאתה ילד שההורים שלו לא חינכו אותו כמו שצריך ולא לימדו אותו לומר תודה.


יש מבוגרים שאפילו אומרים את זה: לא לימדו אותך לומר תודה?


סבא שלי הוא בנאדם כזה. וזה לא שהוא אמר לי את זה. הוא לא אמר לי כי אני תמיד זוכר לומר תודה. אבל סבא שלי דורש מענה מהיר. איתו אני צריך לשלוף את התודה כמו בדו־קרב. אם התודה שלי לא נשלפת — אם היא כמו אקדח שנתקע בכיס בגלל שהיד רועדת — סבא שלי שולף את המבט שלו... מין מבט שהוא כועס ומאשים ונעלב וביקורתי בבת אחת.


אצל אבא ואמא זה אחרת. הם לא דורשים שאומר תודה. הם אומרים שאם לאדם יש תודה בעיניים — זה מספיק. לאיש של האופניים לא היתה תודה אפילו בעיניים.