“באחד משיטוטי האינסופיים בדרום תל אביב אשר מוקדשים היו למציאת ספרים ייחודים,
נכנסתי לחנות קסומה בשם: "מדף הספרים של פאני".
לא הייתה זאת הפעם הראשונה שלי במקום. ביקרתי שם בעבר עם אדם שמבין דבר אחד או שניים ביצירות נדירות והתוודעתי אל בעלת הבית, פאני, אישה חסרת גיל ולבבית בעלת שיער ארוך וחיוך תמידי על הפנים.
מאחר וקראתי את כל יצירותיו המועטות של דוד פוגל, החלטתי שהגיע הזמן להקדיש תשומת לב גם לפואטיקה שכתב וחיפשתי ספר שיכלול את כל שיריו המהותיים.
היא הצביעה על מדף גבוה ואמרה שאוכל להתחיל משם ואם לא אמצא את מבוקשי, יש עוד כמה "פוגלים" בצד האחורי של החנות.
חשבתי לעצמי שמצד אחד השם: פוגל (ציפור, בגרמנית) עליז כל כך ושאנן וכמה אינו מתאים לבעליו הדיכאוני והאפל אך מצד שני ישנן ציפורים משונות, היוצאות מן הכלל וכזה היה גם היוצר הנפלא הזה.
עליתי על שפרף קטן מעץ והתחלתי לבדוק בזהירות את החיבורים השונים: חוברות בכריכה רכה ויצירות מאוגדות בקלסרים, דפים מצהיבים ומתפוררים עד שבסוף השורה, קצת הרחק מכולם, נוגה ונכלם עמד ספר בכריכה שחורה.
החלטתי שזה הזמן להוכיח לעצמי שהאימונים בחדר הכושר השתלמו ובמהלך לולייני מסוכן, עמדתי על רגל אחת כחסידה ומתחתי את גופי עד הקצה, שלפתי את הספר וברגע שהיה בידי, חטף השרפרף פרקינסון והנחית אותי על חבורת מאיר שלווים שהתפזרו בכעס על הרצפה: שלושה עשוים, שני פונטנלות ואחד, שתיים דובים. מלמלתי התנצלויות לכל הכיוונים ומשראיתי כי כולם בריאים ושלמים נפניתי לדפדף בנבחר "כל שירי דוד פוגל" מלוקטים בצרוף מבוא ומקורות בידי דן פגיס.
כבר מהדף הראשון ידעתי שזכיתי בפייס. הייתה שם הקדשה קצרה: "לכרמי ולתמי,
בידידות רבה דן". פגיס הוא משורר מוערך בעיני ויש ברשותי כמה קבצים מעולים של שיריו, אם לו ניתנה הבחירה לאגד את כל יצירותיו של דוד, לא היה בי שום ספק כי הקריאה עבורי תהיה חווייתית.

ואמנם לא התאכזבתי. ישנו "פתח דבר" מרתק אודות דמותו המסקרנת של פוגל.
מסה נרחבת בת שבעים עמודים ומשם מתחלקים שיריו בשלושה קטיגוריות:
לפני השער האפל, שירים מוקדמים (1920-1915) ושירים מאוחרים (1941-1924).

פוגל אמנם עלה לארץ ישראל בשנת 1929 אך לא הסתגל לאקלים החם ועזב בשנת 1930. בשנת 1944 נתפס בצרפת ע"י הגסטאפו, נשלח לאושוויץ ושם נרצח.
כתיבתו ייחודית, נוגעת ללב ועצובה. הוא נתפס בעיני כאדם רגיש מאוד, חד תפיסה הניחן בראייה מציאותית, דקדנטית ומרקיבה של העולם סביבו ועל כן ניתן להוסיף את שמו בנשימה אחת עם ענקים כמו בודלר ואלן פו.
אינני אוהבת לנתח ספרי שירה בדרך כלל, אני מדלגת בין העמודים ומסמנת בתים שאהבתי או משפטים אלמותיים אך האוסף המרהיב הזה היה כל כך מכמיר, אפלולי, גותי ופסימי שכמעט מיד התאהבתי בתוכנו.
קשה היה לי לבחור שיר אחד ויחידי מכל עמק הבכא שהתגלה לפני אך לבסוף נפלה ההכרעה על שיר שמפזמת אם לבנה הקט ועמו אני מאוד מזדהה:

אֶצְלִי הִינְּךָ ישן, יַלְדִּי,
חֶרֶשׁ לוטפה יָד אִמֵּךְ
רַגְלֶיךָ הַוְּרוּדּוֹת,
הָעֲגוּלּוֹת.

עַל בֵּיתֵנוּ נִשְׁעָן
לַיְלָה כָּבֵד -
וַאֲנִי הוֹרַדְתִּי הוילאות.

כְּכוֹכָב בּוֹדֵד
ידוד עַתָּה אַבָּא נוגה
שָׂם בֵּין הריו.

מָה-יְבַקֵּשׁ אַבָּא נוגה
שָׁם בֵּין הריו?

אַף בִּתְכֵלֶת עֵינֵיךָ
הָעֲמוּקָּה
כְּבָר תִּשְׁכּוֹן עריגה גְּדוּלָּה,
יַלְּדִי.

מְהֵרָה תלכה מני -
גַּם אַתָּה. –

אוסף שירים יפה להחריד ללא שמץ של אופטימיות ותקווה.
אהבתי כל קמץ, פתח, פסיק וסימן שאלה.”