“סופרים מנסים להגיד לנו משהו באמצעות הסיפור שהם מספרים. הם אומרים לנו המון על עצמם, ולעתים קרובות על עצמנו. דרך ההרגשה שהיתה לנו על הספר, היכרנו הכרות אינטימית את הסופר ואת הדברים החשובים לו, ממש כאילו הוא ישב איתנו לקפה וסיפר (רק לנו!) סודות מעברו. לכן יש סופרים "אהובים" ויש כאלה שאנחנו מתעבים, ולהם לא יעזרו הביקורות המפרגנות של עיתונים נחשבים מהעולם הגדול, או סופרים פופולריים החולקים את אותה הוצאה.

אלי שו - שזה, כמו שכתוב על העטיפה ספרו הראשון, לא הצליח להתיידד אתי או אפילו לגרום לי לרחם עליו, ותאמינו לי, הוא התאמץ המון. הסיפור הוא שילוב תמוה בין סיפור התבגרות ואהבה לבין אלמנטים של פנטזיה, שכלל אינם משרתים את הסיפור, אלא את מה ששו רוצה להגיד מעל ראשו של הסיפור שלו: משהו על אנשים שאינם יכולים לאהוב ולהתקרב אל בני זוגם. מידאס הוא צלם מתבודד המסוגל ליצור קשר רק אל התמונות שצילם. הוא פוגש באיידה ההופכת לזכוכית(!) והכל קורה באי קטנטן, סחוף רוחות ושלג, עם עוד דמויות חיות ומתות הסובלות מאותו ניכור רגשי, ועם עוד יצורים משונים נוספים המאכלסים את דמיונו של שו.

ברור לי שהספר נכתב כאלגוריה החל משמו של הגיבור, דרך הסתכלותו על החיים באמצעות מצלמה, אנשים חסרי אהבה שאינם יכולים לאהוב או לגרום לאחרים לאהוב אותם. אבל הדמויות לא דיברו אלי, לא הצלחתי למצוא שום הגיון במעשיהן, לא התחברתי לאף אחת מהן למרות הכתיבה הטובה, ונשארתי עם תחושה של החמצה. אני, כמו שהבנתם כבר, לא כל כך אהבתי. אבל אני לא אוהבת שמתחכמים אתי ושונאת כשמשתמשים בי כתרפיסטית ללא הסכמתי...”

“לא יצירת מופת. מה שהכי היה חסר לי - עומק. הדמויות קצת עברו לידי, משהו מעייף נורא בכתיבה, בגדול לא הצליח לגעת בי.
היה ניסיון להביע כאב, רק שלא ממש הרגשתי אותו. הרגשתי שלסופר יש בעיה בתיאור של דברים, בעיה כזאת שגרמה לי לעבור ברפרוף על כמה עמודים שקצת נמרחו..הסיפור היה בסדר מבחינת עלילה, רק שהוא לא כ"כ זרם.
לא אהבתי את הסוף, לא אגלה כדי לא להרוס. רק שלא יהיו לכם יותר מדי ציפיות.
אסכם בכך שלפעמים יכול להיות רעיון טוב לסיפור אבל כתיבה בינונית משבשת אותו, שם כזה שמושך את העין ובסוף אין מאחוריו כלום.

אפשר לוותר”

“קניתי את הספר לקריאה בחופשה בגלל העטיפה וכמובן בגלל ביקורת חמה מניו יורק טיימס, מתברר די מהר שזהו בהחלט לא ספר קיץ ולא ספר לחופשה,קל יותר לדמיין עת עצמי קוראת אותו מכורבלת בשמכה עם תפיפות גשם בחוץ.
זו היא אגדה אפלה אך גם תמימה. הרבה שברון לב, אי אושר. אהבתי את כל היצורים המופלאים שנוכחים באגביות בעלילה : פרות מעופפות זעירות וגם היצור שבמבטו הלבן הופך כל דבר לזכוכית. יש משהו מיוחד עם צילום ומי שמתעניין בתחום ימצא כאן עומק מיוחד, הרגשתי זאת אבל בטח לא הבנתי את הכל .
ובעצם את כל השאר לא ממש אהבתי : כל הדמויות הסבוכות בעברם שלהם, יחסים קורבניים עם ההורים, אהבות לא ממומשות ולכן נצחיות אך גם אובססיביות.”