הכרך השלישי של "הטור השביעי", במהדורה כרונולוגית זו, מכסה תקופה של כשלוש שנים וחצי, מהכרזת העצמאות והכרת בריה"מ וארה"ב במדינה הצעירה ועד ראשית 1952. בכרך השני של "הטור השביעי", בשירים משנות המאבק לעצמאות, ממאי 1945 עד מאי 1948, העומדים בסימן הפאתוס ההרואי, הביא אלתרמן את הז'אנר של "שירי העת והעיתון" לשיאו. הכרך הנוכחי עומד בסימן התמתנות, עם המעבר מהמתח הגבוה של שנות המאבק לימי החולין של המדינה.
השירים של מחצית השנה הראשונה, ימי המלחמה, דומים עדיין באופיָם לאלו של הכרך הקודם, ואילו השירים מהשנים 1949-1951 עומדים כבר בסימן "יום הקטנות". אלא שגם בשירים אלו ניתן לחוש בייחודו של אלתרמן, בראייתו הביקורתית החדה, בחוכמתו ובשנינותו הלשונית.מקצת משירי כרך זה היו יפים לשעתם בלבד. עם זאת – לא מעטים גם השירים ששמרו על חיוניותם האקטואלית עד ימינו. בולטים במיוחד, מהיבט זה, השירים שעניינם פשעי מלחמה והיחס הגזעני לערבים, החל בשיר הלא-נשכח "על זאת", מנובמבר 1948, דרך השירים "טוהר המידות" ו"הנזיפה בתוּפיק טוּבּי", מאוגוסט ונובמבר 1949, ו"צורכי ביטחון" מיולי 1950, וכלה בשירים "לעניין של מה בכך" ו"הצעירה שנישאה לערבי", מספטמבר 1951, שמידת הרלוונטיות שלהם, מקץ שישים שנה, לא התפוגגה כהוא-זה, כפי שמעידים חרוזי "על זאת" שעדיין מכים כפטיש על ראשינו:
כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.
("על זאת", 1948.11.19)