“ישנם סוגי ספרים רבים, יש את הסוג הראשון שהספרים שמוכנסים בו נקראים לשם הנאה, הסוג השני הוא בגלל שחשוב לקרוא ולהכיר ויש את הסוג השלישי- שהוא ספרים שחשוב להכיר ותוך כדי אתה נהנה מקריאתם.

נחשו לאיזה חלק הספר הזה משויך?
ניחשתם?
הסוג השלישי,
ללא ספק.

הספר הזה מכיל שירים שנהפכו להיות חלק מההוויה הישראלית, חלק מהזהות שלנו, חלק ממי שאנחנו, רבים מכם מזמזמים אותם ויודעים את השורות בעל-פה מבלי שתרגישו.
אפילו אנחנו הצעירים, מכירים את חלקם, אפילו אנחנו נקרא שורה אחת וכבר תתנגן לנו הבאה בתור.

ולכן היה חשוב לי להכיר את השירים הללו לעומק, לקרוא אותם לאט לאט ואחר כך להאזין ללחן, והאמת שההאזנה לשירים המולחנים לא פגמה בהנאה, ההפך, היא העצימה אותה!

השירים פתאום קיבלו משמעות אחרת, עמוקה יותר, ועם זאת התגנב רגש פטריוטי במיוחד, הרגשתי גאווה, בהיותי ישראלית, חלק מהעם הזה, שאף על פי שיש לו ימים טובים ורעים, הוא העם שלי וזו המדינה שלי. ואני חלק ממנה, כפי שהיא חלק ממני, כל פיסה מסמלת משהו מן העבר, שהוא גם חלק ממני!

ואפילו בשעת כתיבת השורות האלה אני מרגישה שאני נמצאת על סף דמעות, על ההשקעה הרבה של האנשים שחיו פעם, שכה אהבו את המדינה הזאת, בכל ליבם ונפשם, אותה מדינה שאני מתגוררת בה וכותבת את הביקורת הזאת.

היה מקסים ומרגש כאחד לראות את האהבה לארץ, לנופים, לאדמה, לאנשים, אהבה שהוצגה בשלל גוונים בספר הזה, בין אם זה בשיר "העמק שלי" או בשיר " ההר הירוק תמיד"
היה מקסים ומרגש לראות שאנשים נהנו מעבודת האדמה, מהחרישה, מהנטיעה והזריעה, שהם עשו זאת בלב שלם, ברצון, למען טיפוחה של המדינה.


"עד אור הבוקר,
עד שחר ינצנץ,
שכם אל שכם
סבה עד אין קץֱ!

"לנו לב אחד,
עשתה יצוקה,
יחד בחדוה,
יחד במצוקה."


"באפקי הנגב
נשקה, נרוה כל רגב."


"וילדינו כבר היום עלמים
הורינו- שערם הלבין מרוב ימים
אך צעירים נהיה, כל בוקר עת נביט
אל אחינו-
אל ההר הירוק תמיד."”