ערבי יום ראשון נועדו לרומנטיקה, בעיירה סאן ג'וליו. רומנטיקה בסגנון איטלקי. ולכן טיילה עתה מריה דומניקה קָרוֹזָה לאורכו של הרחוב הראשי כשזרועה שלובה בזרוע אִמה, פֶּפּינה. אחותה הצעירה, רוזריה, נתלתה בחוסר רצון מופגן על זרועה האחרת של האם.
הערב היה נעים וחמים ופפינה לא מיהרה לשום מקום. היא הציגה את בנותיה לראווה. בצעד איטי ושקול חלפו על פני בניינים גבוהים וצרים שצבעם כצבע החול וירדו במדרגות האבן הישנות שבחזית הכנסייה לעבר הפיאצה המרוצפת באבני ריצוף עגולות.
"מאמא," ייבבה רוזריה ודחפה את אצבעותיה השמנמנות לזרוע האם. "אני עייפה. אולי נלך כבר הביתה, בבקשה."
"בּאסטָה, מספיק כבר, רוזריה," סיננה פפינה בלי לשנות את קצב נקישות נעלי החג שלה על המרצפות. "עוד מוקדם כל-כך. נלך לַקפה לשתות משהו, בֶּליסימָה פִייָה."
בפנים קורנים הובילה את שתי בנותיה כהות השיער ושחורות העיניים לעבר האורות הבוהקים של "אִיל קפה די פרַטֶלי אַנגֶ'לי", שבו המאפים עשירים ופריכים, הקפה חזק וליד השולחנות יושבים תמיד המון חברים, שכנים ומי יודע, אולי גם בעל מתאים לאחת משתי בנותיה היפות?
מאז ומתמיד ניצב "קפה אנג'לי" על משמרתו, משקיף על הפינה הרחוקה של הפיאצה המרכזית של סאן ג'וליו, עיירה עתיקה ומאובקת שניצבה איתנה בתוך המישורים החשופים של חבל קמפניה. סאן ג'וליו לא זכתה לשכון לבטח בין גבעות לעמקים ולא מאחורי חומות איתנות ובצורות. המרחבים החשופים שעליהם שכנה השתרעו עד לחופו של הים התיכון.
אולם למרות עמידתה החשופה וחסרת ההגנה של עיירתם, הצליחו תושביה למנוע את חדירת העולם החיצון אל מקום משכנם. כמו רוב האנשים שנולדו בשטחים הפוריים המקיפים את נאפולי, המשיכו תושבי סאן ג'וליו לדבוק באדיקות באורחות החיים המסורתיות. נשים התחתנו צעירות מאוד; הנשים המבוגרות לבשו שחורים מהיום שבו איבדו את אהובן הראשון; קולה המרגיע של ריטה פאבונה בקע מתיבת התקליטים החשמלית היחידה של העיירה, ומאמא עדיין היטיבה לדעת מה טוב לבנותיה.
וכך בילתה מריה דומניקה בת השש-עשרה את רוב זמנה בין ארבעה קירות המטבח של אמה, למעט כמה שעות בערב יום ראשון שבהן הצליחה לצאת לפּאסֶג'אטה, לטיול הקבוע ברחובות סאן ג'וליו.
מריה דומניקה לא שאלה שאלות כשנאלצה להפסיק את לימודיה בגיל שלוש-עשרה. היא הייתה הבכורה מבין ששת ילדי המשפחה וחובתה הייתה לסייע לאמה בכל עבודות הבית – באפיית הלחם, בהאכלת התרנגולות, ברחיצת הילדים – שהרי פפינה לא יכלה להתמודד עם כל זה לבד.
אביה, אֶרמיניוֹ, היה עסוק בהובלת השזיפים והאפרסקים שלהם במשאיתו ובמכירתם ברחבי המדינה. טיפול בתינוקות? זו הרי עבודתן של הנשים וחשוב מאוד שמריה דומניקה תקדים ללמוד כיצד לעשות זאת, כדי שתהיה מוכנה בעוד כמה שנים לטפל בילדיה שלה, כשיגיעו.
חובתה של פפינה הייתה למצוא גברים טובים שישאו את בנותיה. מדי שבוע ביום ראשון, טיילה בנחישות ברחובה הראשי המאובק של העיירה וסביב המזרקה הקטנה של הפיאצה והציגה לראווה את מרכולתה – נערות נאות לבושות במיטב הבגדים, ילדות טובות שיילדו תינוקות יפים וידאגו שבביתן יבעבעו תמיד מיטב המטעמים בסירים שעל הכיריים.
"מאמא," המשיכה רוזריה לדחוק באמה בכתפה. "אני יכולה לקבל קוקה-קולה? מאמא, בבקשה, אני צמאה."
רוזריה בת הארבע-עשרה הייתה צעירה מדי לצעידת הראווה ברחובות העיירה, ופפינה ידעה זאת היטב, אולם תמיד עדיף להראות שתי בנות, במיוחד כשבבית מחכות עוד שלוש ילדות שגדלות במהירות. שישה ילדים, ורק אחד מהם בן; פּוֹרקָה מיזֶריָה, לעזאזל, למה זה מגיע לה?
"מאמא, קוקה-קולה."
"בסדר, שמעתי, רוזריה."
בתוך בית הקפה ההומה, הבחינה פפינה באלנה מאנזוני ונופפה לה לשלום. בנה הנאה של אלנה, מרקו, היה בן גילה של מריה דומניקה. ילד טוב, שיירש יום אחד את החווה של הוריו, ופפינה וארמיניו כבר סיכמו ביניהם שהוא יהיה שידוך לא רע לבתם הבכורה.
מריה דומניקה הצייתנית הניחה לאמה להוביל אותה בין השולחנות העמוסים של קפה אנג'לי. היא לא הייתה בחורה יפה באמת. רגליה היו רזות מדי, עורה היה זרוע נמשים, עיניה שקועות ועמוקות מדי ואפה ארוך מדי. אולם, שערה שחור הארוך גלש על גבה כמו מים וחיוכה גרם לגברים מבוגרים להשיב לה מיד בחיוך.
נשיקה חטופה על שתי הלחיים לאלנה ולבנה. מרקו ניסה לא לפגוש במבטה. עיניו ננעצו, מעבר לכתפה, ברוזריה בעלת הלחיים העגולות כתפוחים והבטן העגלגלה, שכבר מצצה בתאווה רבה קוקה-קולה מהקשית.
פפינה נגעה בה קלות במרפקה.
"מרקו, בוא תעזור לי לבחור שיר בתיבת התקליטים," גמגמה מריה דומניקה, והקישה במטבעות שבכיסה. "את מי אתה רוצה לשמוע – את ריטה פאבונה? אולי את טוני הקטן? ואולי יש כבר שירים חדשים השבוע."
כשהרחיקה אותו בעל כורחו משדה הראייה של אחותה הצעירה, הצטערה מריה דומניקה שלא היה לה אומץ לומר את מה שחשבה באמת: "אני בכלל לא רוצה אותך, מרקו, אתה מוזמן להתחיל עם רוזריה. בבקשה, קח אותה, עכשיו. נמאס לי לשמוע את הקיטורים שלה, נמאס לי לראות אותה אוכלת כל היום. אם תמשיך כך היא תהיה זקנה ושמנה ותנדנד לך במשך ארבעים השנים הבאות, אבל אם אתה רוצה אותה, אתה מוזמן לקחת אותה, מרקו, בבקשה, פֶּר פַווֹרֶה, קח אותה."
אך היא רק עמדה בשקט ליד הנער שאמה בחרה עבורה, ולא ידעה כיצד מצפים ממנה להתנהג.
פיו המלא והרך של מרקו התעקם בבוז כשמבטו סקר את תיבת התקליטים. "מֶרְדָה. אף אחד לא מאזין לדברים האלה בעיר. ברומא, בנאפולי, אף אחד לא היה מכניס כסף לתיבת הזבל הזאת."
"אז מה אם הם לא שומעים את המוזיקה הזאת בעיר?" התריסה כנגדו. "זה לא אומר שאנחנו כאן בסאן ג'וליו לא יכולים לאהוב את זה."
"סאן ג'וליו," ירק בבוז. "אני לא מוכן לבזבז את חיי במקום הזה. אל תנסי לחפש אותי כאן בשבוע הבא, שותה קוקה-קולה עם הזקנות והילדים."
"יש לך תוכניות?"
"אולי."
"אז תגיד לי מרקו, לאן תלך?"
"לעיר, כמובן, לאן את חושבת שאלך?"
"ומה תעשה שם?"
מרקו הביט בשאט נפש בתיבת התקליטים והשתתק.
"מה תעשה בעיר, מרקו?" חזרה, הפעם בקול רם יותר.
"תשתקי," סינן בין שפתיו. "את רוצה שכולם ידעו? אני אגיד לך אם תשתקי לרגע."
התברר שלמרקו יש בן דוד שגר ברומא. בן דוד שעובד באטליז, מתגורר בחדר שכור בטְרַסְטֶוֶורֶה, ויש לו ניסיון מוכח במרדף אחרי תיירות יפות שמחפשות את הדולצֶ'ה ויטה בוויה וֶנֶטוֹ. מרקו צריך רק להשיג את דמי הנסיעה ברכבת לרומא.
"אני יכולה אולי לבוא איתך? לרומא?" עיניה השחורות של מריה דומניקה נפערו כשהאפשרות לברוח עלתה לראשונה במוחה.
"מה את מדברת, את בחורה," אמר מרקו, ועל פניו הזועפים הצטייר עתה חיוך משועשע. "את בחורה, את לא הולכת לשום מקום."
סביבם בבית הקפה, עקבו עיניים רבות אחר חילופי הדברים בין מרקו למריה דומניקה. האמהות הביטו בהם בתקווה, משתוקקות לרמז כלשהו לרומנטיקה. רוזריה לעומת זאת הביטה בהם במבט אטום ומסתייג. היא הקישה בבקבוק הקוקה-קולה הריק על השולחן והזעיפה את פניה. מה פתאום מאמא מנסה לשדך את שני אלה? האם לא ברור במי מרקו באמת מעוניין? וככל שהדבר תלוי בה, רצונו של מרקו יתממש עוד השנה.
מאחורי הגאג'ה, מכונת הקפה המעולֶה, שידיו האמונות תפעלו אותה כאילו הייתה כלי נגינה, הביט גם פרנקו אנג'לי בזוג הצעיר, וחשב על התלונות של הצעירים הללו. "למה אין בתיבת התקליטים שירים של החיפושיות. למה אין מוזיקת פופ." נו, באמת. הוא הכה בבוז בכד של חלב מוקצף מבעבע על דלפק הנירוסטה המבריק.
דיוקנאות רבים נוספים של פרנקו אנג'לי, זועמים לא פחות, הביטו בזוג הצעיר מקירות בית הקפה. לפני שנים רבות, כשפרנקו ואחיו ג'נארו פתחו את "איל קפה די פרטלי אנג'לי", הם החליטו לבטא בו את אהבתם לאמנות הציור האיטלקי. הם שכרו את שירותיו של צייר צעיר ומוכשר, שבמשך חודשים רבים עבד על פיגומים רעועים וכיסה לאט-לאט את קירות בית הקפה ואת תקרתו ברפרודוקציות של הציורים האהובים ביותר על שני האחים. ברוח המסורת המפוארת של הרנסאנס, הופיעו פניהם של בעלי בית הקפה בכל אחד מהציורים.
על התקרה נראתה דמותו המופתעת של פרנקו אנג'לי, כמעט נוגע באצבעו של האל המזוקן בבריאת אדם של מיכלאנג'לו, ועל הקיר נראו פניו המעריצים של ג'נארו מתבוננים בוונוס של בוטיצ'לי המגיחה מתוך מחצית הקונכייה שלה. ומאחורי הדלפק נראו כמה מלאכים חצופים של רפאל, כולם דומים להפליא לפרנקו ולג'נארו בצעירותם.
המקומיים כבר הפסיקו לשאת את עיניהם אל היופי הזה. רוב הצעירים אפילו לא הבחינו בקיומו. אולם בשקט ובצנעה, כפי שהגיש ללקוחותיו מדי יום את הקפה, ההתעלמות הזאת שברה את לבו של פרנקו אנג'לי.
"הֵיי, מרקו," צחקה מריה דומניקה ונשאה את עיניה אל התקרה. "אם תיסע לרומא תוכל ללכת לראות את הקפלה הסיסטינית האמיתית. תוכל להתרשם מהדמיון בינה לבין קפה אנג'לי."
מרקו גלגל את עיניו. את היופי הוא ראה בכל בוקר במראה, ולא על איזה קיר ישן צבוע. "כשאגיע לרומא לא אבזבז את הזמן שלי," הבטיח לה. "אמצא מיד עבודה, וכשאתחיל להרוויח אקנה לי וספה כמו של בן דודי אנטוניו. ואז נעשה חיים ביחד."
"תחזור לכאן?"
"אולי בעוד עשר שנים. את כבר תהיי נשואה עם ילדים, אני מניח. אבוא לראות אותך. אותך ואת אחותך רוזריה. ואקח את שתיכן לטיול בפרארי שלי." הוא צחק והסב את פניו ממנה ומתיבת התקליטים שכל-כך אכזבה אותו. "נתראה בעוד עשר שנים, טוב, מריה דומניקה? אני ממש מצפה לזה."
לו הביט מישהו בפניה של מריה דומניקה באותו רגע היה רואה הבעה שלא הייתה שם במשך כל שש-עשרה שנותיה של הבת הבכורה הצייתנית והמסורה. הבעה שבישרה רעות.