“אני לא מאוד גאה בזה, אבל כשאני קוראת ספר - מה ספר, כל טקסט, אימייל או פוסט בפייסבוק - הדבר הראשון שתופס אותי הוא השפה. לפני התוכן, לפני הסיפור. אם השפה לא עוברת את המבחן שלי, לא אצליח להתרכז בשאר. זו יכולה להיות שפה רזה או עשירה, ספרותית או מדוברת, קונסיסטנטית או מתחלפת, אבל אני חייבת לדעת שאני בידיים טובות, של כותב.ת יודע.ת ספר ובעל.ת מקצוע.
את המבחן הזה הספרון של אסולין עובר בגדול.
הגיבור, בחור צעיר, מספר על נסיעה גורלית לתל השומר, לקב"ן. זו נסיעה שהתרחשה כשהיה חייל סדיר, ויש כאן מלכודת. כי מדובר בבחור שיש לו עולם רוחני ותרבותי עשיר מחד, ומאידך, המציאות הצה"לית שהוא מתאר היא מציאות אפרורית ובנאלית במקרה הטוב. השפה המדוברת על ידי אנשי הצבא בסיפור מבטאת את העולם התרבותי הצבאי, כפי שהוא משתקף מעיני החייל המדוכא. גברית, כוחנית, רדודה, בזה לרגש. ומסביב לדיבור הזה ולהתרחשות הצה"לית המאוד מצומצמת, נפרש עולם הנפש. מסוכסך, מלא בורות ותהומות, קודר, לא תמיד מובן וממש לא ניתן להסבר לאחרים. בייחוד כשהם אינם רוצים להקשיב ולשמוע. אפילו לי, הקוראת האוהדת, היה קשה לעיתים לשמוע ולהזדהות - שלא לדבר על בני המשפחה והחברים בספר, ואפילו חלק מכותבי הביקורת כאן לפני, שמתקשים לשייך את עוצמת הדכדוך והייאוש למציאות הכל-כך מוכרת לנו שרובנו עברנו ושרדנו. וכל זה נמסר בשפה אותנטית. לא תמיד קוהרנטית; לעיתים עשירה, לעיתים זועמת, לעיתים מחפשת את המילים. אבל תמיד יכולתי לראות לנגד עיני בחור בן 18 או בן 22 שמדבר בדיוק ככה.
כאמא לחייל (שלשמחתי בורך בחוסן נפשי), לא היה לי קל לקרוא. כתב האישום כלפי החברה הישראלית, כפי שהיא מתגלמת בצבא ההגנה שלנו, קשה ובוטה. והמחיר שמשלמים ילדים בני 18 שנכנסים אל תוך המציאות הזאת קשה מנשוא. אבל בעיני זו קריאה חשובה.”

“נסיעה. איזה שם מרגש לספר. נסיעה, מסע, כיסופים, רגשות, נופים, התרחשויות בנפש, תמונות, חריטות זיכרון.
עלילת הסיפור די פשוטה: יאיר כותב על נסיעה של גיבור הספר עם אביו, לקב"ן, עקב מצוקה בזמן שירותו הצבאי. במאה ושניים עמודים, מגולל בפנינו גיבור הספר וידוי מרגש וכואב, על המצב הקשה שאליו נקלע בשירותו הצבאי. כתיבה בגוף ראשון אשר מקרבת את הקורא אל גיבור הספר ואל המחבר. תעתוע, מעין שכרון, אשר מסייע בהתפקעות הרגש ובהגעה לקתרזיס. הכתיבה של יאיר אסולין מרגשת. בייחוד הכתיבה בגוף ראשון. הקורא והכותב מתמזגים לאחד והספר נקרא בנשימה אחת.
קשה להתעלם משמו של הספר אשר מרמז לספרו של פנחס שדה הקרוי באותו שם 'נסיעה'. הנסיעה של שדה היא לאירופה ושם מחפש אחר מזור לחיבוטי הנפש שבו. היציאה מן המקום אל עבר מקום אחר, מאפשרת לגיבור הספר לנסות ולקבל זאת. ניתן להשוות בין הספרים בכל מיני מובנים, אך הדבר הבולט ביותר הינו היחיד אל מול הרבים, האינדיבידואל אל מול הקולקטיב, האישי אל מול מאוויי החברה.
בימינו הגבולות בין הפרטי והאישי לחברתי ולקולקטיב הטשטשו – בניגוד לזמנים בהם התחיל לכתוב פנחס שדה, ובכל זאת, יאיר אסולין נותן לגיבורו משמעות חזקה ומהדהדת, אשר מנסה להראות את מצוקתו של היחיד אל מול מערכת צבאית נוקשה.
המצוקה של גיבור הספר באה לידי ביטוי בכך שאינו מסוגל להיות במערכת נוקשה, זקוק לחופש, לחירות, ולהבעה עצמית שאיננה מתבטלת אל מול אנשים חזקים. לכן, חוזר מספר פעמים המוטיב של הדיבור, והרצון להשמיע קול, דבר שאינו יכול להיעשות בצבא. 'עיקר הדיבור הוא הנפש', כדברי רבי נחמן מברסלב.
הגיבור הינו אדם דתי, אשר מוצא נחמה בבית כנסת, הן בבית והן במרחב הצבאי. האמונה וקריאת תהילים אשר מהווים עבור הגיבור מרחב חופשי, אחר, בו יכול הוא למצוא מנוחה למצוקותיו: אמונה שהינה דבר פנימי עוצמתי וקריאת תהילים שהינה קריאה במילים, התייחסות לכתב ולכוח של מילים כמרפא. בהתאם לכך, הגיבור מגולל את קורותיו ואת נסיעתו לקב"ן כמעין וידוי. וידוי המאפשר הקלה באשר התרחש בחדרי נפשו.
דבר נוסף, הוא הקשר לחברה הדתית, בה הערכים של הצבא הינם מקודשים, התרומה לחברה ולכלל. וגיבור הספר נע בין התרומה לחברה לבין מצוקותיו האישיות. גיבור הספר אינו רוצה להשתמט אלא רוצה שמישהו יקשיב לו, יבין אותו, ישאל לשלומו ולא יצווה עליו לעשות כך או אחרת או יראה את צביעותו ברבים. זה מתקשר למה שנכתב במסכת ברכות: "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל", וזה הפחד של גיבור הספר וגם של משפחתו ובעיקר אביו, עד אשר תמו וקצו הנסיונות למצוא פתרונות אחרים וגיבור הספר פונה אל הקב"ן.
הקו העלילתי הינו נסיעתו של חייל בשירות הצבאי עם אביו אל הקב"ן. אך בדרך נפרסות לפנינו עלילות משנה אשר מוסיפות למוטיב הנסיעה וכמו תומכות בנסיעה ובמצוקתו הנפשית של החייל: אהבתו אל איילה (אזכור לדמותה של איילה מספרו של שדה "החיים כמשל"), יחסיו עם חבריו, יחסיו עם הוריו, אהבת אמו ואביו כאהבת הורים לבן, וכוח הדיבור של גיבור הספר.
ספר מרגש, כנה, הנקרא בפעימה אחת. ספר אשר מהדהד בי גם בחלוף מספר ימים מאז תום קריאתו.”

“לא אהבתי את הספר. לדעתי מדובר בסיפור קצר שהמחבר מתח אותו עד הקצה וגם אז אורכו הוא רק כשל נובלה. כשקראתי את הספר הסיפור המסופר בו עצמו נראה לי מאוד לא אמין. כידוע המעבר מהחיים אזרחיים רגילים לצבא מהווה טראומה ובצבא יש לעתים תנאים מאוד קשים שכל מי ששירת בצבא מכיר אותם... אני יכול להבין חייל שחי בתנאים איומים ורוצה להשתחרר בכל מחיר מהצבא. אבל במקרה המתואר בספר בגוף ראשון מפי החייל. הוא חי בתנאים נוחים בבסיס של ג'ובניקים בעבודה קלה ויכול להעביר את הזמן בקלי-קלות. וזאת בנוסף לכך שהוא דתי. אין זה המקום לנתח אנשים דתיים אבל נראה לי שאמונה אמיתית בהחלט עוזרת נפשית לכל אדם מאמין. לכן באופן מובנה, הסיפור ממש לא מתקבל אצלי על הדעת שאותו החייל בלשונו הרהוטה נמצא במצוקה נפשית נוראה,(וגם בכך יש סתירה מהותית...) ושהפיתרון לאותה המצוקה היא הגעתו לקב"ן על כל המשמעויות הכרוכות בכך...”

“אין פה ספרות גדולה, אין פה יומרה מליצית. יש פה אומץ לב כנה, יש פה פיכחון אמיתי ומר. המחבר הוא בוגר ישיבה תיכונית, וגם גיבור הספר בא מרקע דתי לאומי. אל מול העיוורון הנוקשה של המערכת הצבאית, ריסוק נפשו של היחיד, יש פה גם שבירה של אתוסים לאומיים, מיתוס הגיבור הציוני, "טוב למות בעד ארצינו" ועוד. אומץ הלב של המחבר ניכר בעיקר ביכולת הביקורתית שלו כנגד אותם אתוסים של גבורה ולאומנות שעליו גדל, וביכולת הרחבת הביקורת אל עבר נושאים כלליים יותר כמו הכיבוש והמצב הפוליטי.

....."מאז שאני ילד אני יודע שכולם רוצים להשמיד אותנו. אבל אני חייב להיות שמאלני. "למה?" צחקתי צחוק מר, "למה, אתה שואל?, כי אני בעצמי תחת שלטון צבאי ,אתה מבין? ממש כמו הפלשתינאים האלה. גם לי הם אומרים מתי ללכת ומתי לבוא ומה לאכול ואיך מותר לי לדבר. וגם אותי מענישים לפי קריזות ולפי אינטרסים ולפי שיקולים של כבוד. ולפעמים נותנים לי לסבול ומתנהגים אלי ממש באטימות, באכזריות, רק כדי ללמד אותי מה זה "משמעת של צבא" ומה זה 'חייל'.... "”