מכל הדברים שהִתקַנּו להם להתנחם בהם, השחר הוא זה שצלח. כשהחושך מתנפה מהאוויר כמו פיח דק ורך ואור פושט לאטו מהמזרח, אזי שבים לאיתנם כולם, פרט לאומללים שבבני האנוש. זה חיזיון שאנו בני האלמוות נהנים ממנו, התחייה היומיומית הקלה הזו, ולעתים קרובות נתקבץ ליד סוללות העננים ונשקיף עליהם מלמעלה, על הקטנים שלנו, כשהם מתעוררים לקבל בברכה את היום החדש. איזו דממה צונחת עלינו אז, הדממה העצובה של הקנאה. רבים מהם ממשיכים לישון, כמובן, אדישים לתעלול ההשכמה המקסים של אַאוּרוֹרה דודניתנו, אך תמיד ישנם אלה ששנתם נודדת, החולים חסרי המנוח, חולי האהבה המתהפכים במיטתם הערירית, או מי שרק משכימים קום, הקדחתניים, עם כפיפות הברכיים והמקלחות הקרות וספלי הנקטר השחור הקטנים והמוקפדים שלהם. כן, כל החווים את השחר מקבלים אותו בחדווה, פחות או יותר, פרט כמובן לנדון למוות, שהאור הראשון יהיה לו האחרון עלי אדמות.
הנה אחד מהם, עומד ליד חלון בבית אביו, צופה בנוגה המוקדם של היום מתפשט בשמים מעל סבך העצים שמעבר למסילת הברזל. הוא נדון לא למוות, עדיין לא, כי אם לחיים שהוא חש שאינו משתלב בהם כראוי. הוא יחף ולובש פיג'מה שאמש, עם בואו, מצאה לו אמו במקום כלשהו בבית, פיג'מת כותנה מרופטת, תכולה, עם פס כהה יותר - של מי היא, של מי היתה? הייתכן שהיא שלו מימים עברו? אם כן, היא מימים רחוקים מאוד, שכן הוא גדול עכשיו, והיא קטנה מדי ולוחצת לו בבתי השחי ובמפשעה. אבל ככה זה בכל דבר בבית הזה, כל דבר לוחץ עליו ומשפשף לו וגורם לו להרגיש כאילו היה ילד שוב. הוא נזכר איך כשהיה ילד קטן היתה סבתו מלבישה אותו פה מחלצות לחג המולד, או ליום הולדתו, או לאיזה חג אחר, מושכת אותו לכאן ולשם ויורקת על אצבע כדי להדביק למקומו תלתל עיקש, וכמה חשוף הרגיש, גרוע מעירום - באותן חליפות טוויד מגרדות ומיושנות בצבע דייסה עם מכנסיהן הקצרים, שהזקנה הכריחה אותו ללבוש, ובחולצות הלבנות עם הצווארונים המעומלנים, וגרוע מכול, בעניבות הפרפר המשובצות שממְתיחָתָן עד קצה גבול גמישותן ומהטחתן חזרה בחבטה קולנית מרנינה שאב עונג נקמני, עגמומי - כשמישהו היה נושא נאום או שר שיר, או כשהכומר היה מרים את לחם הקודש כמו, כך חשב תמיד, שהאחות היתה מנופפת ברמה במספר הזוכה בהגרלת בית החולים. זה המצב: החיים, החיים המכופתרים, לא יושבים עליו טוב. בגללם הוא מודע מדי לעצמו ולמה שנתפס בעיניו בחמיצות כקטנוּת נפש שלו, שאין לה תקנה.
הוא שומע מאי שם נסתר את הנקישות העמומות, החלושות, של פרסות קטנות; זה ודאי הדוור המשכים, על הפוני שלו, במדי טוּרְן אוּנד טַקסיס,* בכובעו משולש הקצוות וקרן הדואר הכרוכה על כתפו.
שמו של האיש שליד החלון אדם. הוא עדיין לא בן שלושים, בן צעיר לאב קשיש, "פרי התחייה השנייה שלי," כפי שקלט פעם את אותו אב שנישא פעמיים אומר בצחוק לגלגני יבש. הוא מתפעל בעצלתיים מהצללים העבותים, הסגולים כהים שמתחת לעצים. מעין עשן מרחף בגובה הברכיים על העשב האפור, לכאורה. הכול שונה בשעה הזו. שַחֲרור משכים קום טס על פניו באלכסון מאי שם לאי שם אחר, כנפו הממורקת לוכדת בזווית נצנוץ של קרן שמש, והוא לא יכול שלא לחשוב בנקיפת לב על התולעת המשכימה. נדמה לו שהוא יכול לשמוע חלושות את צליל הבהלה הצווחני של היצור קל הכנפיים.
כעת חודר להכרתו בהדרגה משהו שהוא לא יכול לזהות, רטט סביב סביב, כאילו האוויר עצמו רועד. הדבר הולך ומתעצם. הוא פוסע, מבועת, פסיעה רכה לאחור לתוך האפלולית המגוננת של החדר. הוא יכול לשמוע בבירור את הלמות לבו הנרפית. חלק ממוחו יודע מה קורה אך אין זה החלק החושב. הכול רוטט עכשיו. מנגנון קטן כלשהו בחדר מאחוריו - הוא לא מסתכל, אבל זה בוודאי שעון - מכונן בקרביו צלצול כסוף, בהול. לוחות הריצוף חורקים בחיל ורעדה. אז מופיע הדבר משמאל, עצום ממדים, קטום ראש, דוחק את דרכו קדימה כסומא, מתגלגל עד עצירה מצמררת ועומד שם מול העצים, נושף ענני קיטור. האורות בקרונות עדיין דולקים, מגרשים מעט את השחר לאחור. יש ראשים רכונים מבעד לחלונות הארוכים, כראשיהם של כלבי ים - האם הם ישנים כולם? - והכרטיסן עם כלי הניקוב שלו מתקדם במעלה המעבר, מטפס יד אחר יד ממשענת למשענת, כאילו העפיל במדרון תלול. הדממה בסביבה גדולה ואֲבֵלה משהו. הקטר פולט נחרה נרגזת ונראה כבוטש באדמה. למה הוא עוצר בנקודה הזו בכל בוקר, אין איש בבית יודע. אין עוד בית מגורים בטווח קילומטרים משם, המסילה ריקה מתושבים משני צדדיה, ובכל זאת, בדיוק פה הוא נעצר. אמו חזרה והתלוננה לפני חברת הרכבות, ופעם אחת אפילו הרהיבה עוז וכתבה למישהו בממשלה, אך לא זכתה לשום תשובה חרף כל המוניטין שיצא לבעלה. "לא היה מפריע לי," הוא תאמר בנימה של צער כבוש, "כל הרעש שהיא עושה כשהיא חולפת - בסופו של דבר, אביך התעקש ברוב חוכמתו שנקים בית ממש על מסילת הברזל - אבל העצירה היא שמעירה אותי."
חלום שחלם בלילה שב אליו, קטע ממנו. הוא הגיח מבעד לאבק של קרב קדום, נושא דבר מה בזרועותיו, מטען גדול אך לא כבד, יקר ערך אך מעיק - מה זה היה? - וסביב סביב לו המוני הלוחמים השואגים וצחצוחן המצלצל של חרבות וחניתות, אוושת החצים, חריקתם וקרקושם של גלגלי מרכבות. אתר מהולל, מלחמה קדמונית.
הוא חושב על אמו ומצפה לשמוע את צעדיה מעליו, שכן הוא יודע שהיא ערה. אף שהבית רחב ידיים ומשתרע לכל עבר, רצפותיו עשויות ברובן לוחות ממורקים חשופים, וקולות עוברים בו בקלות ולמרחק. הוא לא רוצה שום מגע איתה כרגע. למען האמת, תמיד לא נוח לו המגע איתה. זה לא שהוא שונא אותה או נוטר לה טינה כמו בנים כה רבים של בני תמותה שאומרים עליהם שהם נוטרים לאמהותיהם או שונאים אותן - נראה אותם מנסים להתמודד עם הממליטות המוטרפות והנקמניות שלנו, פה למעלה על הר אולימפוס הערפילי - הוא רק לא חושב שהיא כמו אם בכלל. היא צעירה עד גיחוך, מבוגרת ממנו בקושי בעשרים שנה ונראית כאילו היא הולכת ומצעירה כל הזמן, או לפחות לא מזקינה. כך שמקננת בו תחושה מדאיגה שהוא מדביק אותה בהתמדה. דומה שאף היא ערה לתופעה הזו, שלא נראית לה מוזרה כלל וכלל. למעשה, מאז היה מבוגר דיו להבחין עד כמה צעירה היא, הוא איתר פה ושם, או דימה לאתר, מידה של חדות קפוצת שפתיים בנוהגה כלפיו, כמו קצרה רוחה שיגיע לאיזו בגירות בלתי אפשרית, כדי שיוכלו, כשווים בגילם סוף סוף, לפנות שלובי זרועות ולצאת יחד לעבר עתיד שיהיה - מה? מיותם מאב, כעת בשבילו, ובשבילה, שכול מבעל שהרי אביו גוסס. לכן הוא כאן, מטופש בפיג'מה הזו, הקטנה מדי, צופה בשחר העולה על היום הזה של אמצע הקיץ.
נסער ממחשבות על מוות וגסיסה הוא כופה על עצמו למקד שוב את תשומת לבו ברכבת. אחד מהראשים דמויי כלב הים נפנה, וילד קטן שפניו חיוורים, מצומקים, ועיניו ענקיות מביט בו מעבר למרחבי המדשאה העשנים. באיזו עוצמה הוא מסתכל על הבית, כמה רעב יש בעיניו הבוחנות - מה הוא מבקש, איזה ידע סודי, איזו התגלות? הגבר הצעיר משוכנע שהילד הצעיר יכול לראות אותו עומד שם, אם כי ודאי שאינו יכול - ודאי שמבחוץ החלון הוא שחור אטום או, בקיצוניות ההפוכה, מסנוור בלהט הבוהק הלבן זהוב של השמש, שנראָה כי זמן כה רב נדרש לה לעלות, אך כעת היא מציפה את שמי המזרח בעוז. לבד מעיניו אלה, התרות בשקיקה, אין ייחוד בתווי פניו של הילד, או לפחות לא במה שאפשר להבחין בו מהמרחק הזה. אבל מהו הדבר שהוא מחפש, שגורם לו ללטוש כך את עיניו? כעת הקטר נזכר ומתנער במעין טלטול, ושקשוק מתכתי רם חוזר ועובר לאורך הקרונות ממצמד למצמד, ובאנקה מתחיל הדבר הפראי לנוע הלאה, ובשעה שהוא נע, השמש מכה בקרונות בזה אחר זה, מבעד לחלונות, מתנקמת בנורות הדולקות עדיין, מביישת אותן באשהּ האכזרית שאין לעמוד בפניה. הילד, צווארו משורבב, נועץ את מבטו עד הרגע האחרון.
קר לאדם, וכפות רגליו היחפות נצמדות בתחושה לא נעימה ללוחות הריצוף הצוננים, הדביקים. הוא עדיין לא ער לגמרי, אלא במצב שבין שינה להתעוררות שהכול בו נראה מציאותי באופן לא מציאותי. כשהוא נפנה מהחלון הוא רואה שהאור המוקדם נופל בפינות שאינן מורגלות בו, בזוויות מוזרות, וקצהָּ של אצטבת ספרים חד כלהב של גיליוטינה. ממעמקי החדר מביט בו בבוהק האטום של עינו האחת מכסה הזכוכית הקמור של השעון שעל מדף האח, משקף את אור החלון. הוא חושב שוב על הילד ברכבת ונדהם, כפי שקורה לו לעתים כה תכופות, מתעלומת האחרוּת. איך הוא יכול להיות ישות עצמית והאחרים ישויות אחרות, כשגם האחרים הם ישויות עצמיות, לעצמם? הוא יודע, כמובן, שזו אינה תעלומה כלל אלא רק עניין של נקודת מבט. העין, הוא אומר לעצמו, העין יוצרת את האופק. זה דבר ששמע את אביו אומר לעתים מזומנות, שנגנב ממישהו אחר, הוא מניח. הילד ברכבת היה מעין אופק בשבילו והוא היה מעין אופק לילד, רק משום שכל אחד מהם ראה את עצמו במרכז משהו - כל אחד מהם חשב, למעשה, שהוא אותו מרכז עצמו - וזה הפתרון הפשוט לתעלומה, כביכול. ובכל זאת.
הוא פוסע בלאט על הרצפה - בעוברו, פולט אותו שעון עמלני שעל המדף צלצול נזיפה חרישי יחיד - ופותח את הדלת אל המסדרון ועוצר באחת בנהמת אימה. לבו מכונן שוב את זעקתו המתלעלעת, כשל כלב נרגש שמגרד את הדלת בדרישה לצאת.
עד מהרה הוא רואה שהדמות במסדרון היא רק אחותו. היא שפופה על אחוריה ליד אחת מהדלתות המשופעות, המחופות עץ צבוע לבן, שסוגרות על החלל שמתחת למדרגות. "בשם אלוהים," הוא אומר. "מה את עושה?"
היא מרימה אליו את ראשה המיניאטורי הלבן, והנה הוא רואה שוב בעיני רוחו את פני הילד בחלון הרכבת. "עכברים," היא אומרת.
הוא נאנח. היא באחת מסערות הנפש שלה. "בשם אלוהים," הוא חוזר ואומר, בלאות הפעם.
היא שבה לפשפש בארון, והוא משלב את זרועותיו ומשעין כתף אחת על הקיר וצופה בה, מנענע בראשו. היא בת תשע עשרה ונראית כה צעירה לגילה, ועם זאת, יש בה גם עתיקות נוראה - "זאת," נהגה סבתא גוֹדלי לומר עליה בנימה מבשרת רעות, "זאת כבר היתה פה קודם." הוא שואל איך היא יודעת שיש עכברים בארון, והיא צוחקת בביטול. "לא בארון, טיפשון," היא אומרת, ועורפה הכהה החלק והמבריק - עוד כלב ים! - רוטט בבוז. "בחדר שלי."
היא קמה, מוחה את כפותיה על מותניה הצנומים. היא לא פוגשת בעינו אלא נושכת את שפתה ומזעיפה פנים הצדה; היא לא פוגשת בעינו של אף אחד, אם היא יכולה להימנע מזה.
"מה את לובשת שם?" הוא שואל.
זו עוד פיג'מה שאינה הולמת. היא ממשי כחול דהוי, תלויה ברפיון על גופה הכחוש, השרוולים והמכנסים ארוכים עד גיחוך; שלה ארוכים מדי, שלו קצרים מדי, כמו כדי לציין שיש בשניהם משהו קומי במידה מעציבה. "היא של אבא," היא אומרת בזעף.
הוא נאנח שוב. "הו, פיט." אבל מי הוא שידבר - של מי הבגד הזנוח שהוא לובש?
שם אחותו פטרה, הוא קורא לה פיט. היא קטנטונת ורזה עם פנים דמויי לב ועיניים רדופות. זמן רב היה ראשה מגולח למשעי אבל כעת מתחיל שערה לצמח שוב, פלומה חומה בגון האגמון המכסה את כל גולגולתה באורך שווה. כפות ידיה הן טפריו הגרומים הוורודים של מכרסם. העכברים, חושב אחיה, מזהים אותה ודאי כאחת משלהם.
"איך את יודעת?" הוא שואל.
"איך אני יודעת מה?" - גניחה נרגנת.
"על העכברים."
"אני רואה אותם. הם מתרוצצים על הרצפה בחושך."
"בחושך. ואת רואה אותם."
היא ממצמצת לאט ובולעת רוק, כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי, אבל זה רק טיק עצבני, אחד מני רבים שהיא לוקה בהם. "עזוב אותי במנוחה," היא רוטנת.
הוא גדל מידות, הרבה יותר ממנה.
כילדה היא היתה הולכת בשנתה, מופיעה בראש המדרגות, עיניה מגולגלות לתוך ראשה, וטלפי העכבר שלה מורמים מול חזהּ. הזיכרון מסמר את השיער בעורפו של אדם. אחותו המטורללת, שומעת קולות, רואה דברים.
בבוהן גדולה, זקופה, הוא סוגר בדחיפה את דלת הארון. היא מחווה לעברה, זרועה השמאלית מונפת בנוקשות מצדה ואצבע מצביעה בילדותיות, ואז הזרוע נשמטת חלושות למקומה. "חשבתי שיש שם מלכודות," היא אומרת בתרעומת. "פעם החזיקו שם מלכודות."
כשעשתה כך בזרועה, נדף ממנה אל אפו משב קל, ריח מעופש, אפרפר, כמו הריח בחדרו של שכיב מרע. היא לא מתרחצת מספיק. אמה אומרת שהיא מיואשת ממנה. כאילו לא כולם נואשו כבר מזמן, חוץ מאבא, כמובן, שטוען שהיא ההשראה שלו, המוזה בהתגלמותה, הגודל הקבוע בכל המשוואות שלו. אבל אבא טוען הרבה דברים. או טען: שכן אבא הוא בזמן עבר, עכשיו.
האור פה במסדרון עדיין קלוש, אך השמש יוקדת לתפארת בזגוגיות הצבועות של דלת הכניסה, כאילו, חושב אדם, הוא ואחותו כלואים בפנים בשעה שבחוץ חוגגת מסיבה עליזה בעיצומה. כמו ליצנים בפיג'מות שלא לפי מידתם הם עומדים זה מול זה בשתיקה, הגבר הצעיר רחב הגרם והנערה הזערורית, אובדי עצות, כל אחד מהם חושב, ובד בבד לא חושב, על הדבר שכובל אותם כך לבית: עובדת גסיסתו של אביהם, שנוכחות שנתו הנודדת ממלאה את הבית כמו ערפל. באלה הימים אין איש בבית מעז להשמיע יותר מלחישה כשהוא מדבר, אף שהרופאים עומדים בעדינות על דעתם ששום דבר כבר לא עובר את שערי השמיעה של אבא - אבל איך הם יכולים להיות בטוחים כל כך, היה אדם רוצה לדעת, מאין להם ודאות כזאת? אביו נמצא בממלכה אחרת עכשיו, רחוקה ללא ספק, אבל האם לא ייתכן שהחדשות מהממלכה הקודמת עדיין מגיעות אליו?
"למה קמת כל כך מוקדם?" שואלת פטרה בקול מאשים. "אף פעם אתה לא קם בשעה כזאת."
"בעונה הזאת," אומר אדם, "הלילות הקצרים האלה... אני לא יכול להירדם."
את התשובה הזו היא מקבלת בשתיקה, בתרעומת. זו היא שאמורה לסבול מנדודי שינה. נדודי השינה שלה, כמו גסיסתו ההדרגתית של אביהם, הם לחץ שמתפשט לכל עבר ויוצר בבית אווירה דחוסה כמו האוויר בתוך כדור פורח.
"'הסוס המת' יבוא היום?" הוא שואל אותה.
היא מושכת בכתפיה בתנועה שהיא יותר עווית. "הוא אמר שכן. אני מניחה שכן."
הם לא יכולים למצות עוד מהנושא הזה והם שותקים שוב. הוא נתקף באותו כעס אין אונים שאחותו מעוררת בו לעתים כה קרובות. היא עומדת כפי שהיא עומדת תמיד, פונה הצדה למחצה, מלאת ציפיות ונפחדת בעת ובעונה אחת, כמו כמהה לחיבוק, ובד בבד חרדה מפניו. כשהיתה קטנה, היא לא סבלה דגדוגים והיתה מתפתלת ונחלצת ממנו במבט זועם, ואז נשענת לאחור שוב, שחוחה, חסרת אונים, כתפיה הצרות, החדות, מכונסות כמו כנפיים מקופלות וראשה מוטה לצד אחד, נראית כמזמינה אותו באומללות לנסות שוב לגרום לה לצווח. כמה רזה היא היתה, כמה רזה וגרמית, כמו שק מלא למחצה במקלות, ועדיין היא כזאת. כעת היא מרימה יד ומגרדת את קרקפתה במרץ, משמיעה צליל של נייר זכוכית.
אדם חש שראשו סחרחר ואין לו משקל, כאילו ריחף סנטימטר או שניים מעל הרצפה. הוא מניח שזה קשור לכמות החמצן שמגיעה למוח, או חסרה אותו. אחותו צודקת, הוא לא רגיל להיות ער בשעה כזו - הכול שונה - כשהעולם נראה כמו חיקוי של עצמו, מעוצב ביד מיומנת אך לוקה בסתירות בפרטים קטנים אך מהותיים. הוא חושב על הלן אשתו, הישנה למעלה בחדר שהיה חדרו בילדותו. כשהיה שרוע לצדה נוקשה וערני באפלולית של טרם שחר הוא רצה להעיר אותה, אך לבו לא נתן לו, כל כך עמוקה היתה שנתה. הוא היה יכול לעלות כעת ולשכב שוב על המיטה הצרה מדי ולהצמיד אותה אליו, אבל דבר מה שהוא מעין ביישנות, או אפילו מעין פחד, מעכב בעדו.
מזל גדול, דרך אגב, שהבעל הצעיר הזה אינו יודע מה עשה אבי האביר, אבי האלים בכבודו ובעצמו, לרעייתו היקרה שם למעלה בחדר לפני פחות משעה, במה שהיא תדמה בנפשה שהיה חלום.
אפרופו אבות: אדם עדיין לא ראה את אביו. כשהגיעו אמש הוא הצטדק על העייפות שלו ושל הלן ואמר שהם ילכו מיד לישון. הוא חשב שביקור בחדר אביו באותה שעה יהיה מבעית; שהוא היה מרגיש כמו חוטף גופות האומד את שוויו של ממצא טרי, או כמו צייד ערפדים הפורץ לתוך מערת קבורה. אף שלא אמר לה את זה, הוא חושב שאמו היתה צריכה להתעקש שייקחו את אבא לבית החולים. הבאתו הביתה למות היא דבקות במורשת המשפחתית, משהו שסבתא גודלי היתה מאשרת. עם זאת, הבוקר הוא מצטער שלא הלך מיד ולפחות הביט בו, באביו החלל, שכן עם כל שעה שחולפת יהיה לו קשה בהרבה לאלץ את עצמו לעלות במדרגות האלה ולהיכנס לחדר החולה הזה. הוא לא יודע איך יתנהג נוכח מה שכל אחד, בלי לומר זאת, כבר הכיר בו כערש הדווי של אביו. הוא מעולם לא שהה במחיצת מת, והוא מקווה שלא יצטרך להיות נוכח במוות הזה.
פטרה עדיין מתגרדת, אך בתנופה פוחתת, כמו חתול שאט אט מאבד עניין בעִקצוצו. צר לו שאינו יכול לעזור לה, שאין לאל ידו לשכך ולו אחת מהנקודות הכואבות, הדלוקות, שלה. ועם זאת, הוא גם נוטר לה איבה, תמיד נטר לה, עוד מלפני שנולדה אפילו, לזו שגזלה ממנו את כס מלכותו. עולה בו זיכרון צלול פתאומי שלה כתינוקת בעריסתה, מכורבלת היטב בשמיכותיה, כמו נסיכה אִיבֵּרית חנוטה אך חיה. "אוהו, חביבי, היא עוד תקפיץ אותך," היתה סבתא גודלי אומרת בצחוק קולני, "... אתה תחשוב שהטוסיק שלך בוער!"
"בואי," הוא אומר בחדות לנערה, "בואי נאכל ארוחת בוקר."
ואחות ואח, האסופים האלה, מדשדשים אל תוך הצללים.
מוּצָל גם כאן למעלה ב"חדר השמים", החדר שבו שוכב אדם גודלי וגוסס לו במרכזה של דומייה גדולה. כן, גם שמו אדם, כמו בנו. דרך אגב, אפרופו שמות וכדומה, אני מניח שלפני שאמשיך הלאה כדאי שאומר כמה מילים על עצמי, הקול הזה שמדבר מתוך הריק. בני האדם עשו ממני לסירוגין שומר השחר, הדמדומים והרוח, קראו לי אַרגֵיפַנטֶס, האמון על התבהרות השמים, ולוֹגיוֹס, בעל לשון החלקות, כינו אותי קונדס, פטרונם של מהמרים ונוכלים למיניהם, מינו אותי להיות נוטר הצמתים, מגן ההולכים בדרכים, העניקו לי את התואר הנכבד פּסיכוֹפּוֹמפּוֹס, מלווה נשמותיהם המשוחררות של בני האדם אל השאול של פלוטו. כי הֶרמֶס אנוכי, בנם של זאוס הזקן ומאיה אשת המערות.
מה אתה אומר! אתם אומרים בביטול.
אני מבין את הספקנות שלכם. למה שהאלים ירצו לשוב ולשכון בקרב בני האדם בזמנים שכאלה? אבל העובדה היא שמעולם לא עזבנו - אתם רק הפסקתם לארח אותנו. שכן איך נעזוב, אנו שאיננו יכולים אלא להיות בכל מקום? רק הצגנו זאת כך שזה ייראה כאילו פרשנו להפסקה ראויה, כמו כדי לומר שאנחנו יודעים מתי אנחנו לא רצויים. ואף על פי כן, קשה לנו לעמוד בפיתוי שבהתגלות לפניכם מפעם לפעם, וזאת מתוך שעמומנו חשוך המרפא, או מאהבת הקונדסות, או מאותה נוסטלגיה מתמשכת השמורה בלבנו לעולם הגס הזה שבראנו - כלומר לזה המסוים, שהרי יש כמובן אינסוף אחרים בדיוק כמוהו שבראנו ושעלינו להשגיח עליהם לעד בשבע עיניים. כשביום קיץ דוהרת רוח סערה פתאומית מצמרות העצים, או כאשר כרעם ביום בהיר צונח גשם ענוג כמו ממטרים של חסד על קדוש צבוע, אז חולף שם אחד מאיתנו. כשהאדמה קורסת ופוערת את פיה לטרוף ערים עד תום, כשהים גואה ובולע ארכיפלג שלם על דקליו ובקתות הקש והמוני הילידים המלעלעים שבו, היו סמוכים ובטוחים שאחד משלנו נרגז ברצינות.
אך איזו תשומת לב הרעפנו על המקום העלוב הזה! המאמצים שהשקענו, התלאות שסבלנו כדי שיתקבל על הדעת בכל פרטיו - טמַנו בסלעים מאובנים של יצורים משונים שלא היו קיימים מעולם, פיזרנו חומר כהה מפוברק ברחבי היקום והפעלנו בקוסמוס אפילו את ההמהום החלוש שבחלושים שֶיְחַקֵה את יריית הפתיחה שהיתה אמורה להניע כביכול את כל העסק הזה. ולשם מה היתה כל מלאכת המחשבת הזו, העמל הזה, ההסוואה המוקפדת הזו - לשם מה? כדי שאנשי הטיט שיצרו ביניהם פרומֵתֵאוס ואָתֵנָה יוכלו לחשוב שהם אדוני הבריאה. היינו טובים אליכם, נתנו לכם כל מה שחשבתם שאתם רוצים - כן, ותראו מה עשיתם בזה.
את כל זה אני יוצק כמובן לשפת בני אנוש, מכורח הדברים. אילו דיברתי בקולי שלי, כלומר, בקול האלוהות, הייתם מתבלבלים מהצליל - למעשה, לא הייתם מסוגלים לשמוע אותי כלל, כה טמיר הוא דיבורנו השמימי בהשוואה לחרחוריכם הנהירים אך בקושי. האמינו לי, מוזיקת הספירות לא עולה עלינו בכלום. והשמות האלה - זאוס, פרומֵתֵאוס, אָתֵנָה אפורת העין, הֶרמֶס, אפילו - אלה הבּנִיות שלכם. אנו פונים זה אל זה, כביכול, רק כאוויר, כאור, כמשהו בדומה לאותו כחול עמוק שקוף שאתם רואים כשאתם לוטשים את עיניכם אל כיפת הרקיע הגבוהה ביותר. וגן העדן - מהו? לנו, בני האלמוות, אין שום גן עדן, גם לא גיהינום, לא מעלה, לא מטה, רק האינסוף כאן, שזה סוג של לא כאן. תחשבו על זה.
ברגע זה שחלף לכם בהרף עין, הקפתי שלוש פעמים את כל כדור הארץ. לשם מה האקרובטיקות האלה באוויר? כדי לבדר את רוחי, ולצנן את עקבי. ומשום שאני יכול ואתם לא. אה, כן, גם אנחנו קטנוניים ונקמניים, בדיוק כמוכם, כשאנחנו נדרשים לזה.
אדם, אדם הזה, לקה באירוע מוחי. דרך אגב, אני עוצר כדי להעיר כמה נטול עוקץ להדהים, ואפילו יפה, המונח הזה למשהו כה לא נעים, ובמקרה הזה, סופני בפירוש - כאילו בהיסח הדעת עלה בראשו של אחד מאיתנו רעיון מפתיע. מה שאפשרי בהחלט, שכן אנחנו ידועים בכך שאין לנו שליטה מלאה במחשבותינו. בכל אופן, זמן מה קודם לאותו אירוע שפגע בו, תקפה את אדם הזקן בלי ידיעתו כלל התרככות מתמדת של המוח עקב השתפכות דם הדרגתית באזור האונה הקודקודית - כן, כן, יש לי מומחיות מסוימת גם בענייני רפואה, לשיפור תכונותי משולחות הרסן יותר - שבמילים אחרות פירושו שהלך עליו עוד לפני אותו רגע הרה אסון שבו ישב על הכס בבית הכבוד - כדי לומר זאת הכי בעדינות שאני יכול - והשתופף נמוך מדי והתאמץ במרץ רב מדי במאבק לחלץ גוש קשה כמהגוני והרגיש, הרגיש בפועל, שכלי דם מתפוצץ במוחו וצלל קדימה לרצפה, פניו אל האריחים ועכוזו הכחוש חשוף באוויר ועבר מיד, במה שבנסיבות שמחות יותר היה יכול להיות חלקות מענגת, אל חדר ההמתנה המקומר והעצום של המוות, שבו הוא עדיין שרוי במצב של אטָרָקסיה, בהכרה אך בלי יכולת לתקשר, מתנדנד על סף האבדון.
הוא לא לבדו - כפי שציין אחד מהמאורות המזהירים ביותר בקדרותם שהיו לכם, היצור החי אינו אלא זן של המתים, ואפילו זן נדיר. הוא חש מכל עבר את המוני בני מינו מתלחששים חסרי מנוח במצבם של חיים בתוך מוות. וגם אני כאן, כמובן. כשתבוא שעתנו, נלך יחדיו, הוא ואני, אל מה שבא הלאה, שעליו איני רשאי לדבר.
אשתו נכנסה לחדר, כמעט בלי להשמיע רחש, מנהג שאחיזתה בו הולכת וגוברת בימים אלה. היא מרגישה שהיא נעשית יותר ויותר רוח רפאים, כאילו במחלתו האחרונה שואב ממנה אדם משהו חיוני, טיפה נוצצת אחר טיפה נוצצת. היא סוגרת חרש את דלת החדר ועומדת רגע בלי ניע, מניחה לעיניה להסתגל לאפלולית. קרן שמש מוקדמת, עזה כחרב, נופלת מבעד לרווח שבין הווילונות הכבדים של החלון האמצעי, ולהבהּ נשבר על רגל המיטה. "חדר השמים" הוא הסממן הגחמני ביותר שהוסיף לבית האיש שבנה אותו, סנט ג'ון בלאונט, שנודע בתימהוניותו, קן נשרים מעץ שהוצב בפינה הצפונית מערבית - או שמא הדרומית מזרחית - של המבנה המרכזי, מזוגג משלושה כיווניים, ומעליו גג חרוטי עם שבשבת מתכת בצורת דמות מעופפת בגלימה קצרה, חובשת קסדה עגולת שוליים ונושאת מטה, דמות שיכולה להיות רק - ובכן, אנוכי, אני מניח. כמה מביך. לא ציפיתי לפגוש כאן את עצמי בסביבה שכזו, בגובה כזה, בייחוד לא כדימוי דו ממדי של אל זוטר עשוי פח. נראה שהמטה שלי משמש גם ככליא ברק - זה משהו, אני משער, רשף ואש וצחנת גופרית, משהו שיעורר פה את העניינים.
בנקיפת לב מודה אורסולה בינה לבינה שהשהייה פה נוסכת בה הרבה שלווה. יש איכות דחוסה, ממוקדת, בדומייה שבחדר החולה; היא דומה לדממה השוררת עמוק בתוכה ומפייסת את לבה גם בעיצומה של המולה פנימית כה רבה. היא יכולה להבחין בדמותו עכשיו, שרועה פרקדן במיטה הגדולה, אבל אף שהיא מקשיבה בנשימה עצורה היא לא יכולה לשמוע אותו נושם. אולי...? נוכח המחשבה שלא נחשבה נעור בה משהו, משהו עורג שהיא מנסה להתכחש לו אך אינה יכולה. ובעצם למה היא צריכה לגעור בעצמה? כולם אומרים שהמוות יהיה גאולה מבורכת. אלה המילים שהם משתמשים בהן, גאולה מבורכת. כן, היא מהרהרת במרירות, גאולה - אבל למי? לכולם פרט, אולי, לזה שתפרח נשמתו. שכן מי יכול לדעת, אולי בחלק כלשהו במוחו אדם דווקא ער במידת מה וחווה גדולות ונצורות? בני אדם שישנים שינה עמוקה נראים חסרי הכרה, ובכל זאת הם עשויים לחלום דברים מופלאים מאין כמוהם. מכל מקום, גם אם אין היא יכולה לשמוע אותו היא יודעת שהוא לא מת. החיבור הגמיש ביניהם טרם נותק: היא יכולה לחוש עדיין את הרטט המוכר בכבל הנמתח. היא בטוחה שהוא חושב, חושב בלי הרף, היא בטוחה בזה.
היא סוגרת את החרך בווילונות, ומיד האפלה נראית מוחלטת, כאילו כיבו לפתע את העולם. היא מגששת את דרכה דרך האוויר השחור, ולפיכך כבד יותר איכשהו, ומתקדמת בלי קול אל המיטה בנעלי הבית שעל רגליה. בתחילת דרכם המשותפת הוא נהג לקרוא לה הגיישה הקטנה שלו על שום הילוכה הטופף, המהיר. היא נזכרת בקימונו הענתיקי שהביא לה מאחד ממסעותיו - "קימונו מקיוטו לגיישה הקטנה שלי!" - שנגזר ממשי כבד, ירוק ירקן, מלבוש כה מרהיב, שלא יכלה להביא את עצמה ללבוש אותו, ורק קיפלה אותו בנייר דקיק וטמנה במגירה, שממנה הוא נעלם איכשהו ברבות הימים. הוא איים אז שייקח את הבגד בחזרה - אולי אכן עשה כך? - וייתן אותו לאחת מהבחורות שלו, כל אותן בחורות שאמר כי הוא מודע היטב לכך שהיא מדמיינת שיש לו בסתר. אחר כך הוא הביט בה, ראשו מוטה לאחור, מחייך בזדון וחושף את שיניו, מתריס כנגדה שתוכיח שהוא מרמה. שכן הוא רימה אותה בנוגע לבחורות, בנוגע לזה שאין כאלה, היא ידעה זאת, והוא ידע שהיא יודעת. זו היתה דרך לשקר ששעשעה אותו, לומר גרסה של האמת בנימה של אירוניה מושחזת, לגלגנית, כך שערעור על טיעוניו יעמיד אותה באור של שוטה עלובה.
עיניה מתרגלות בהדרגה לאפלולית שהעמיקה. היא יכולה לראות יותר משהיא רוצה לראות. כמה מוזר לה להיכנס בכל בוקר לחדר הזה ולמצוא אותו בדיוק כפי שעזבה אותו בלילה הקודם, השמיכה יצוקה חלקות לגופו, בסדין אין קמט, כרבולת השיער המשיי - עדיין שחור! - עולה בלי שנפרעה מעל כיפת מצחו הלבן, הגבוה. גם זקנו עדיין כהה, הזקן המחודד, דמוי האת, המשווה לו מראה של קדוש שטני משהו. תמיד היא אהבה את עורו, את חיוורונו הלח הצונן השקוף למחצה שהשנים לא פגמו בו. היא שונאת, ביודעה כמה היה הוא שונא אותם, את צינורות הפלסטיק המושחלים לתוך נחיריו ומוחזקים ברצועות של אגד מידבק שקוף. יש עוד צינורות, נמוך יותר, מוסתרים מהעין בכלי המיטה. כמה קשה היה להביא אותו הנה, כשד"ר פורצְ'ן מתנועע בעצבנות והאחיות נרגזות. אבל היא התעקשה, ובהחלטיות כזו שהפתיעה את כולם, לרבות אותה עצמה. "הוא חייב להיות בבית," היא חזרה ואמרה והתעלמה מכל מחאותיהם. "אם עליו למות הוא חייב למות כאן." היא שנאה את בית החולים הכפרי שהוא הוחש אליו, קריקטורה ממכסה של קופסת שוקולדים, מיופייף עד נלעגות בְּקיסוס ובוורדים מטפסים ובְּאכסדרה המחופה זכוכית; תארו לעצמכם שאדם ימות שם והיא תיאלץ, נוסף לאבלה, להתמודד גם עם כל החנחונים האלה. פורצ'ן הזקן, שנראה כמו אלברט שווייצר* והיה רופא המשפחה מאז ימי סבתא גודלי, לחץ את ידה ומלמל מילת הרגעה מבעד לשולי שפמו המצהיבים, אך שתי האחיות הצעירות צמצמו את עיניהן למולה והתרחקו בגאון בעיכוס של הסתייגות מקצועית.
אוזניה כבר התרגלו לאקוסטיקה בחדר החולה, והיא יכולה לשמוע את בעלה נושם, את רחש האוויר החלוש במעברי גרונו וחזהו. בסוף כל שאיפה בא פרפור זעיר, כמו מלילת אצבעות קצרת רוח. היא מזהה מהו הדבר שמוכר לה בצליל הזה. בדיוק כך הוא היה נאנח כשעשתה משהו שהוציא אותו מגדרו, בדיוק באותו סלסול מפרפר. היא מתגעגעת אליו, כאילו כבר איננו. היא חשה כאב כזה שכמוהו, חשבה, רק מי שעודם צעירים יכולים לחוש, כאב חדש ומפתיע בחדותו, שדי בו כדי להעתיק את נשימתה.
משהו חולף לידה באוויר, פחות מרוח פרצים, יותר ממחשבה. היא חשה בו קודם לכן בימים האחרונים. יהיה הדבר אשר יהיה, היא משוכנעת שהוא אינו נוטה לה חסד; היא חשה בנימה של גבהות לב וטינה מתפרצת, כאילו משהו נחוש בדעתו לדחוק אותה ממעמדה. יש עוד תופעות מוזרות, עוד פעלולי רפאים. היא קלטה בחטף דמויות שחדלו להיות שם כשניסתה להביט בהן ישירות, כמו כתם מרחף בעין. היא מתעוררת בלילה בבעתה, לבה הולם, כאילו שמעה רעש אדיר, פיצוץ או נפץ רעם שטלטל אותה משנתה, אך אפילו הד לא נותר ממנו. כשהיא מדברת עם אנשים בטלפון היא משוכנעת שיש צד שלישי על הקו, מקשיב בדריכות. בתעתועי רוחה היא תוהה שמא העולה בחרון מן השאול אינה אלא רוח אשתו הראשונה של אדם, או אמו המנוחה זה מכבר, סבתא גודלי, המכשפה הזקנה ששבה לתבוע את בנה ולשאת אותו איתה אל ארץ הצללים. אתם רואים? - הם חושבים שהמתים הם שרודפים אותם, ואילו העובדה הפשוטה היא, כפי שידע בעלה לומר ותכופות אף ניסה לומר לה, שהם חיים בתוך עולמות חדורים זה בזה, והם עצמם הרפאים הממלאים את כל האוויר המתמזג ביניהם. ככל שידיעתה מגעת, ייתכן שאֶת אחת מאינספור ישויותיה שלה היא פוגשת, נודדת בלי משים ממישור אחר אל המישור הזה.
או אולי רק את נוכחותי הקשובה תמיד היא חשה, את זמזום הכנפיים הענוגות שעל קסדתי ועל עקבי היא כמעט שומעת. אבל אני שואל - אני מתנשא? אני נוטר טינה? במקצת, אני מניח. במקצת.
היא שונאת את שמה. אדם ידע לספר לה על אורסולה הקדושה מדוּמנוֹניה, שמתה על קידוש השם בקלן עם אחד עשר אלף בתולותיה - "איזה יום זה בטח היה, אה," הוא אמר בקנטור והרים גבה, "אִים אַלטָן קלן?" - אף שאורסולה זאת הוסרה באחרונה מלוח הקדושים בהתקף של רוגז אנטי גרמני, בידי אחד מחסידי הרפורמה היותר גדולים בין הבישופים האנגלים. כשהילדים היו קטנים הם קראו לה לָה, ועדיין קוראים לה כך. אדם הוא פָּה והיא לָה. היא תוהה אם יש כוונת זדון בדבקותם בשמות החיבה האלה. היא פוחדת שלא היתה אם טובה. היא עשתה כמיטב יכולתה עם אדם, אבל פטרה המסכנה היתה יותר מדי בשבילה. ההיריון עם פטרה היה תחילת כל צרותיה. תשעה חודשים היתה לה בחילה, היא הקיאה כל היום ולא היתה מסוגלת לעכל כלום, עד שלבסוף לא יכלה לבלוע אפילו את הרוק של עצמה; בחלחלה היא נזכרת באחות שלקחה מידיה הרועדות את מרקקת הניקל הנוצצת של ריר וקצף ורוקנה אותה לכיור. אז החליקה מתוכה סוף סוף הדגיגה החיוורת שהיתה בתה ושכבה מתנשפת על חזהּ, כבר מיוגעת כל כך, עד שאיש לא ציפה שתשרוד. אך היא שרדה גם שרדה ונקראה פטרה, עוד אבן שהוטלה לתוך לבה הכבד ממילא של אורסולה.
היא נוגעת ביד בעלה במקום שהיא מונחת על השמיכה. המגע מעביר בה תחושת אי נוחות, העור פריך כמו נייר פרגמנט והבשר עיסתי מתחתיו; היד צוננת ומגוידת כמו חבילה של שיירי בשר מהקצב; זו לא היד שהיא זוכרת, ענוגה ונאה כל כך. אותה נוכחות סמויה נדחקת על פניה שוב, או דרכה, ליתר דיוק, והיא מרגישה שהיא זו שאין בה ממשות, כאילו היא רוח הרפאים ולא זאת האחרת. עפעפי בעלה נפקחים באחת, ועיניו, לאחר רגע של חיפוש נסער, מוצאות את פניה. היא מחייכת במאמץ וקוראת בשמו ברוך. קשה להבחין בתווי פניו באפלולית, אך היא ממאנת להדליק את האור. ד"ר פורצ'ן מבטיח לה שטיפולה המסור הוא שמחזיק את בעלה בחיים ולא שום דבר אחר - מדוע אם כן הוא מביט בה עכשיו בזעם גלוי שכזה?
יש לה כאב ראש נורא היום, נורא ואיום, היא חייבת לקחת מהר משהו שישכך אותו.
בחלל של מפלס המטבח השקוע יש לאור הבוקר בוהק מתכתי עז, וריבוע הגינה שטוף השמש בחלון שמאחורי הכיור נראה צעקני ומופרך מיסודו, כמו ציור פרימיטיבי של נוף ג'ונגל. אדם ואחותו ישובים ליד שולחן האורן הארוך, רכונים מעל קערות של דגני בוקר. כשאמם מופיעה בראש שלוש המדרגות העולות אל שאר הבית, או יורדות ממנו, הם חשים בה יותר משהם שומעים אותה - רקס, הלברדור הקשיש, שרובץ על שמיכתו בפינה, טופח כמה חבטות יגעות בזנבו, אך לא עושה כל מאמץ לקום - והם מפסיקים לאכול ומרימים את פניהם ומביטים בה. היא רואה שוב בחלחלה קלה כמה הם דומים, למרות מידותיו האדירות של אדם וזערוריותה של פטרה, לשניהם אותו מצח רחב וסנטר קטן, חד, ועיניים כחולות אפרפרות בהירות כל כך, שהן כמעט חסרות צבע. אולי משום שלה עצמה לא היו אחים או אחיות, דמיון משפחתי נראה לה תמיד מוזר ומפחיד קצת, אפילו בין צאצאיה שלה. שניהם מזכירים אותה, שכן ממנה הם ירשו את המצח הרחב והסנטר החד והעיניים התכלכלות.
"מה שלומו, היום?" שואל בנה. עורו מנומר מהשמש, והוא נראה חרוך ומקולף. מסיבה כלשהי קשה לה לשאת כרגע את כנות מבטו החוורוור. "פחות או יותר אותו הדבר," היא אומרת בתשובה לשאלתו, ופטרה צוחקת, השד יודע למה, משמיעה צליל מכוער. כן, לפעמים היא חושבת שילדיה שונאים אותה ונוטרים לה טינה, כאילו לא היתה כלל אמם אלא אדם שהביאו לבית כדי שישליט עליהם מרות אינטימית, אפוטרופוס אכזרי, נגיד, או אם חורגת מעוררת טרוניה מרה. אבל היא ודאי טועה. אלה היצורים שנשאה בתוכה וילדה והניקה משדיה, כמו אותה ציפור מיתית, עוף החול זה היה, או איזו ציפור אחרת? היא נזכרת באדם שזה עתה נעץ בה את מבטו עם האש הנקמנית הזו בעיניו. "הוא נראה שלֵו," היא אומרת.
בנה מתבונן בה כשהיא משתהה על המדרגה בצדו הרחוק של החדר הארוך, גבה התקרה. נראה שהוא לא מצליח למקד בה את מבטו. יש בה איכות חדשה, של נוכחות שאינה לגמרי שם, כאילו היא מהססת על סף לא נראה שנמצא מתחת לרגליה באשר היא פוסעת. היא נעשתה מטושטשת, כמו תחת שכבה דקה של אבק. זו מן הסתם השפעתו של האסון שאירע לאדם הזקן; אבדה לה תפיסת העצמי שלה. היא לובשת שמלת כותנה ארוכה ורפויה ואפודה אפורה רחבה שהמכפלת שלה שוקעת מתחת למפלס ירכיה. שערה, בצבע של להב סכין, משוך לאחור בשתי כנפיים משוטחות ואסוף בסיכה על עורפה. היא יורדת במדרגות ונעה קדימה ועומדת ליד השולחן, לשה בפיזור דעת את העץ הבלוי בקצות אצבעותיה של יד אחת, כמו כדי לבדוק את חוסנו. "קמתם מוקדם," היא אומרת לשניהם. "הרכבת העירה אתכם?"
איש מהם לא מוכן לענות. "רוֹדי יגיע הנה מאוחר יותר," אומרת פטרה ומביטה הצדה בארשת זעופה. נימת קולה לוחמנית, כמו כדי לסכל מראש הערה מזלזלת. רוֹדי וַגסטאף, המכונה בפי אחיה "הסוס המת", הוא הבחור של פטרה, או כך מקובל להתייחס אליו, אף שכולם יודעים שלא אותה הוא בא לבקר, אלא את אביה המפורסם.
"הו," ממלמלת אמו, וזעף מיוסר חולף על פניה הזעופים ממילא, "אם כך נצטרך להכין ארוחת צהריים!" מאז נפל אדם למשכב הסתדר כל אחד בבית בכוחות עצמו ולא פצה פה, אבל אורח יש להאכיל ארוחה כהלכתה בישיבה לשולחן; אדם היה עומד על כך, שכן בעניינים קטנים שכאלה הוא מקפיד לדבוק במוסכמות.
"נוכל לקחת אותו העירה," אומר בנה, וספק מחלחל לקולו. "המקום הזה מה שמו לא פתוח לארוחות צהריים?"
"כן בטח," מלעיגה פטרה ונושפת בבוז, "בואו נצא כולנו העירה ונבלה בנעימים... נוכל להביא את אבא ולהשעין אותו על כרים בראש השולחן ולהאכיל אותו מרק דרך הצינורות שלו."
עיניה נוקבות את קערת הדגנים. מתחת לשולחן נעה רגלה השמאלית כמו מכונת תפירה. אדם ואמו מחליפים ביניהם מבט חלול. התמוטטות אביה, בהיותה סוף סוף אסון המשתווה להלוך רוחה ההרסני, הביאה על פטרה ריגוש אדיר. שאלת הארוחה נשארת תלויה באוויר. בפינה פולט רקס הכלב אנחה רוטטת של שביעות רצון. הוא יכול לראות אותי בבירור, סרוח לי בניחותא בחלל החדר בזרועות שלובות בדיוק באמצע הנשמות העצובות האלה, אבל זה לא מעלה ולא מוריד בעיניו, שעולמו גדוש כבר ברוחות שאין בהן כדי להזיק.
כעת יש לפטרה נושא לדוש בו, והיא לא תרפה ממנו. בקול עבה, מתוח, מלא כזפק מסרקזם, היא מפתחת כיד הדמיון הטובה עליה את הרעיון על סעודה משפחתית בעיר, שאליה יובא אביה - "בערסל אולי או במתלה שיישאו ביניהם, או באחד מהדברים האלה עם שני מוטות שהאינדיאנים גוררים בו את הפצועים מאחוריהם..." ושבה כולם יפארו את הישגיו ויישאו נאומים וירימו כוסית לכבודו כאדם, כאב וכמלומד... כשהיא מתחילה להפליג ככה היא נוהגת לדבר לא ישירות אל האחרים, כי אם אל האוויר שלצדה, כאילו נוכחת שם גרסה תאומה שלה שממנה היא מתיזה את קנטוריה, ושמעניקה להם, בהימסרם כך, נופך נוסף של סרקזם. אדם ואמו לא אומרים דבר, שכן הם יודעים שאין סיכוי לעצור אותה לפני שתתיש את עצמה. הכלב שרובץ וזרבוביתו בין טלפיו, מציץ בה בעיון חשדני. לוח השולחן רוטט בקדחתנות עם בִּרכה העולה ויורדת של הנערה. אדם מנסה לאכול את דגני הבוקר שלו שנעשו דביקים, ושוב הוא רואה את עצמו כילד, יושב ליד השולחן, מקשיב לאביו המדבר כהרגלו באותה התלהבות מרוסנת שאין כל דרך לשסעה, ונזכר איך היה מרגיש שגרונו מתעבה ועיניו צורבות מדמעות שאינו מעז להזיל, דמעות מבישות, כבדות ומרדניות כמו טיפות גדולות של כספית. הוא מעיף באחותו מבט אלכסוני כעת ורואה את שביב האור הצהבהב שמרעיד בשקערורית דמוית הכף שמעל עצם הבריח שלה, בעודה מנסה שלא להחניק את שטף המילים הגואות מתוכה באין מעצור.
אמם, העומדת ליד השולחן, מסתכלת על בנה ובתה במבט מודאג. הם נראים לה עדיין צעירים כל כך, בקושי יותר מילדים, כן, אפילו אדם - בייחוד אדם - עם השפה העליונה הזו, שפה תינוקית שמנמנה שרועדת כל כך כשהוא נרגש או נסער. היא מבחינה בקערות ששניהם אכלו מהן. למה מרגיז אותה כל כך שהן לא תואמות? היא מנסה שלא לחוש תרעומת על בנה שכף רגלו עדיין לא דרכה בחדר שאביו שוכב בו על ערש דווי. היא מניחה שפשוט הפחד מפני המוות, מנוכחותו הנוראה, הוא שמונע בעדו. אבל ככלות הכול, הוא כבר לא ילד, צעיר ככל שהוא נראה. היא חוצה אל הכיור ומשקיפה בעד החלון רב השמשות שמעליו על היום המזהיר, יד מורמת בלי משים אל פניה.
היא חושבת על אדם שגדל בקנוניה המעיקה שהיתה סבתא גודלי שלו. הזקנה השתלטה עליו בשלב מוקדם, בן ערובה נגד כל העלבונות שדימתה להיות קורבן להם. ואז נולדה פטרה, ומיד נושל אחיה מכיסאו. בחור מגושם בלונדיני הוא היה, עם ראש עגול ענקי, נדהם מדחיקתו הצדה בפתאומיות כה בוטה לטובת היצור הזעיר, הדרוך הזה, שסבתו לופתת בקנאות בחיבוקה הגרום. שכן בואה של פטרה הביא לשינוי מבעית באישה הזקנה: היא נעשתה רכה ודאגנית בדרכה המגושמת והזכירה לאורסולה את הקופים הצמריריים בצבע חלודה שמטפסים בכבדות בגן החיות, כל כולם זרועות מעוגלות ושפתיים שמתקפלות החוצה ומבטים חורשי רעה, הקופים שבעלה כה הוקסם מהם והכריח אותה לבוא איתו לראותם בימי ראשון אחר הצהריים, כשאדם היה תינוק. סבתא גודלי גססה מלב פגום, ובזעם היתה הופכת כל יום חדש, כמו היה קלף מחפיסה מתמעטת בהתמדה, מצפה שיהיה האס עלה. אבל מה שבא במקומו היה אותו קלף של מלכה חמורת מבט, אותה מלכת יהלומים מיניאטורית, מחותלת ודוממת להתמיה, שמביטה תמיד במשהו בצד שרק היא כמדומה יכולה לראותו, מנסה לתפוס באגרופה לבן המפרקים את פרח העתיד הנובל.
"ו... ו... ו..." אומרת פטרה עכשיו, קולה נרעד על פסגתה הגולשת של קשתו, "ו... ו... ו... ו..."
ואני הוא זה שהגה את כל הדברים האלה: את הבית הזה, את הרכבת, את הילד בחלון הרכבת, את השַחֲרור הזה שטס באלכסון, את השחר עצמו ואת האם הזו, השקועה בהרהורים על אהבה ועל מה שאבד לה, ואת בתה הנסערת המלהגת מעליה את נטל יגונה ליד השולחן ואת הרעיה הישנה במיטת הילדוּת של בעלה, אדם הצעיר שלנו, שעוד מעט יגמור אומר ויקום מהשולחן כמי שכפאו שד ויעלה בשלוש המדרגות הנמוכות האלה ויינשא מעלה על כנפַי הסמויות מהעין אל מקומו של אביו עלי אדמות.