אני יודע שאסור לעשות את זה, אבל אני מתפתה להתחיל דווקא מהסוף.
למשל, מאותו היום שבו התרוצצנו בין החדרים בבניין ההרוס וירינו באויב מכזה טווח קצר שכמעט יכולנו לגעת בו. היינו מותשים. הצנחנים עשו תורנויות, אבל אנחנו, החבלנים, לא עצמנו עין כבר שלושה ימים. המשכנו לסחוב כמו הגלים של הים כדי לא לתת לאויב אפשרות לנוח, לבצע פעולות הסחה, להיערך לקרב. נלחמנו כל הזמן, בלי הפסקה. באותו יום הציבו אותי בקומה האחרונה של הבניין עם "נעל" כדי לנסות לחסל את התת-מקלע האחרון. השלכנו שתי פצצות ביתיות. עם כל האבק שצנח מהגג לא היה אפשר לראות כלום. מצאנו את עצמנו מול ארבעה אנשי אויב, שכמונו הסתובבו כמו חתולים עיוורים בתוך הענן האפור, המלוכלך, שהסריח מריקבון ומאבק שרפה. מכזה מרחק, שם, בצ'צניה, עוד בחיים לא יצא לי לירות באף אחד. בינתיים בקומה הראשונה לכד המפקד שלנו שבוי והוריד שמונה אויבים. הכול לבד. כשיצאתי החוצה עם "נעל", הייתי מסוחרר לגמרי. המפקד נוֹסוֹב ביקש מ"זבוב" לשים עין על השבוי הערבי בזמן שהוא, "מצקת" ו"זנית" הלכו לסרוק את המרתף. התיישבתי על המדרגות, ליד "זבוב", מול השבוי המפוחד שהמשיך לנסות להגיד משהו. "זבוב" לא הקשיב. הוא היה גמור ורק רצה לישון, כמו כולנו. ברגע שהמפקד סובב את הגב, שלף "זבוב" מהכיס של המעיל את האקדח, גלוֹק אוסטרי, אחת ממזכרות הניצחון שלו, ובגיחוך יהיר תקע לשבוי שני כדורים, בראש ובחזה. המפקד הסתובב ולא אמר כלום, רק הסתכל עליו ברחמים. "זבוב" התיישב ליד המת, עצם את העיניים ונכנע לעייפות. המפקד הסתכל עלינו כאילו הוא רואה אותנו באמת בפעם הראשונה ואמר: "טוב, זה יותר מדי, חברים! כולם לרכבים, לנוח, מחוץ לקו האש." בזה אחר זה, כמו זומבים, פנינו לעבר הרכבים. הראש שלי היה כל כך כבד, שהייתי בטוח שאם אעצור, הוא פשוט יתפוצץ. יצאנו מחוץ לקו האש, לאזור המוגן שהיה בשליטת חיל הרגלים שלנו. נרדמנו מיד. אפילו לא הספקתי להוריד את השכפ"ץ ואת תיקי הצד כשצנחתי לתוך החשכה כמו מת. קצת אחר כך "זבוב" העיר אותי במכה על השכפ"ץ עם הקת של הקלצ'ניקוב בגובה החזה. לאט ובחוסר חשק פקחתי את העיניים והסתכלתי סביבי. ניסיתי להיזכר איפה אני. לא הצלחתי לקשר בין הדברים. הפרצוף של "זבוב" נראה עייף. הוא לעס חתיכת לחם. בחוץ היה חושך. לא היתה שום דרך לדעת מה השעה. הסתכלתי בשעון שלי, אבל אפילו לא הצלחתי לזהות את המספרים. הכול היה מעורפל איכשהו. "מה קרה? כמה זמן ישנו?" שאלתי את "זבוב" בקול מנומנם. "לא ישנו כלום, אחי... ונראה לי שנצטרך להישאר ערים עוד הרבה-הרבה זמן." קברתי את הפנים בידיים בניסיון לגייס כוח, לקום ולהתחיל לבדוק מה קורה. הייתי זקוק נואשות לשינה. כרעתי תחת עייפות כבדה שנדבקה לי לעור. המדים שלי היו לחים ומלוכלכים. השכפ"ץ הסריח מזיעה ומאדמה רטובה. הרגשתי כמו סמרטוט. "זבוב" הלך להעיר את השאר: "קדימה, חברים, זזים... זקוקים לנו." כולם היו גמורים. אף אחד לא רצה לקום. אבל בסוף כולם קמו, מקללים ומקטרים. המפקד נוסוב הסתובב עם השפופרת צמודה לאוזן. איזה רגלִי השתרך אחריו כמו חיית מחמד עם התרמיל של מכשיר הקשר הצבאי על הגב. המפקד היה עצבני והמשיך להגיד בקשר, לא ברור למי, שזאת המנוחה הראשונה שלקחנו אחרי שלושה ימים, שאנחנו גמורים. הכול לשווא, כי בשלב מסוים אמר נוסוב בצליל שהזכיר ריקוד סטפס: "כן, חבר קולונל! מאשר. הפקודה התקבלה!" בקיצור, שלחו אותנו שוב לחזית. אפילו לא רציתי לחשוב על זה. פניתי לעבר חבית הברזל שהיתה מלאה במים והכנסתי את הידיים פנימה. המים היו רעננים והעבירו בי צמרמורת קלה. אחר כך הכנסתי את כל הראש מתחת למים. החזקתי אותו שם קצת ועצרתי את הנשימה. פקחתי את העיניים בתוך החבית וראיתי חושך מוחלט. קפאתי בבהלה. הוצאתי את הראש מיד ונשמתי עמוק החושך שראיתי בחבית טילטל אותי. חשבתי שככה בטח נראה המוות – חשוך ובלי אוויר. רכנתי מעל החבית ובהיתי בהשתקפות של פני ושל חיי עד אותו רגע.
הכובע בעל שמונת המשולשים והאולר הקפיצי בטרנסניסטריה פברואר הוא החודש הכי קר בשנה. נושבות רוחות חזקות, והאוויר נעשה דוקרני ומצליף בפנים; כל מי שיוצא לרחוב, מתכסה כמו מומיה. הילדים נראים כמו בובות סמרטוטים, עטופים באיזה אלף שכבות וצעיפים עד העיניים.
בדרך כלל יורד הרבה שלג, הימים קצרים, והחושך יורד מוקדם מאוד. בחודש הזה נולדתי. הייתי במצב כל כך מחורבן, שבספרטה העתיקה בטח היו מחסלים אותי בשל מצבי הגופני. במקום זה דחפו אותי לאינקובטור. נולדתי בחודש השמיני, בלידת עכוז, עם מלא בעיות. האחות החביבה אמרה לאמא שלי שהיא צריכה להתרגל לרעיון שלא נשאר לי הרבה זמן לחיות. אמא שלי בכתה והִפקידה במכונת השאיבה את החלב שלה כדי שיביאו לי אותו לאינקובטור. בשבילה זה לא היה רגע משמח. טוב, כבר כתינוק, אולי מתוך הרגל, במקום נחת הסבתי להורים שלי לא מעט עוגמת נפש (בעצם, לאמא שלי, כי אבא שלי לא שם קצוץ. הוא ניהל את חיי הפושע שלו, שדד בנקים וישב הרבה זמן בכלא). אני אפילו לא מצליח להיזכר בכל הצרות שעשיתי להם בתור ילד. אבל זה טבעי. גדלתי ברובע ידוע לשמצה, בדיוק במקום שבו השתקעו בשנות השלושים הפושעים שגורשו מסיביר. החיים שלי היו שם, בבֶּנְדֵרִי, במחיצת הפושעים, ורובע הפושעים שלנו היה כמו משפחה אחת גדולה. כילד, לא גיליתי עניין בצעצועים. כדי לשעשע את עצמי הייתי מסתובב בגיל ארבע או חמש בבית ורק מצפה לרגע שסבא שלי או דוד שלי יתיישבו לנקות את כלי הנשק. הם ניקו אותם לעתים קרובות, בזהירות ובאהבה, כי באמת היו להם הרבה. דוד שלי נהג להגיד שכלי נשק הם כמו נשים, אם אתה לא מלטף אותן מספיק, הן נעשות קרירות ומתחילות לבגוד. את כלי הנשק בבית שלנו, כמו בכל הבתים הסיביריים, החזיקו במקומות מיוחדים. את האקדחים שנקראו "אישיים", כלומר אלה שהפושעים הסיבירים נושאים עליהם תמיד, אלה שעושים בהם שימוש יומיומי, היו שמים ב"פינה האדומה", איפה שהיו האיקונות של המשפחה, התצלומים של קרובי משפחה שמתו ושל כל אלו שישבו באותו זמן בכלא. מתחת לאיקונות ולתצלומים היה מין מדף מכוסה בבד אדום, שעליו היו מונחים בדרך כלל משהו כמו עשרה צלבים סיביריים. כשפושע היה נכנס הביתה, הוא היה ניגש מיד ל"פינה האדומה", מוריד את האקדח ושם אותו על המדף.
אחר כך הוא היה מצטלב ומניח את אחד הצלבים על האקדח. זאת מסורת עתיקה שמבטיחה שבבתים הסיביריים לא ייעשה שימוש בנשק. אם זה בכל זאת קורה, הבית נחשב בלתי ראוי עוד למגורים. הצלב הוא מין חותם שאפשר להסירו רק אחרי שהפושע יוצא מהבית. האקדחים האישיים, שמכונים "מאהבת", "דודה", "גזע", "חבל", הם בדרך כלל חסרי משמעות עמוקה וזוכים ליחס של נשק פשוט. הם לא חפצי פולחן שסוגדים להם, בניגוד, לדוגמה, לרומח, הסכין המסורתי. בקיצור, האקדח הוא לא יותר מכלי עבודה. מלבד האקדחים האישיים נוהגים להחזיק בבית גם כלי נשק אחרים. כלי הנשק של הפושעים הסיבירים מתחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: ה"ישרים" ואלה "של החטא". ה"ישרים" הם כלי הנשק שמשמשים אך ורק לציד. על פי הקוד המוסרי הסיבירי, הציד הוא תהליך מטהר שעוזר לאדם לשוב למצב הטבעי בזמן הבריאה. הסיבירים אף פעם לא יוצאים לציד בשביל התענוג, אלא אך ורק כדי להשביע את רעבונם, ורק כאשר הם נכנסים למעבה היער, במולדתם, ביערות הטייגה. הם אף פעם לא צדים במקומות שבהם אפשר להשיג מזון בלי להרוג חיות בר. בדרך כלל במשך שבוע ביער הסיבירים הורגים רק חזיר בר אחד. שאר הזמן הם צועדים. בציד אין מקום לשום אינטרס, חוץ מאשר להישרדות. התורה הזאת משליכה על כל הקוד המוסרי של חוקי הפשע הסיבירי, ומהווה בסיס מוסרי שדוגל בצניעות ובפשטות במעשיו של כל פושע כיחיד ובכבוד לחופש של כל יצור חי. ה"ישרים", שמשמשים לציד, נשמרים בפינה מיוחדת של הבית שנקראת ה"מזבח", שבה שמים גם את החגורות העתיקות המעוטרות של בעלי הבית ושל אבות אבותיהם. על החגורות תלויים תמיד סכיני ציד ושקיקים עם כל מיני קמיעות, חפצי כישוף פגאני סיבירי. "נשקי החטא", לעומת זאת, הם כלי נשק שמשמשים לפשע. כלי הנשק האלה נשמרים בדרך כלל במרתף ובמקומות מסתור שונים בחצר. בכל נשק של חטא חרותים באיזשהו מקום צלב או דמות של קדוש, והוא "הוטבל" בכנסייה סיבירית. רובי הקלצ'ניקוב הם כלי הנשק האהובים ביותר על הסיבירים. בז'רגון הפשע לכל מודל יש שם. אף אחד לא משתמש בראשי תיבות או בקיצורים כדי לציין את המודל, הקליבר או סוג התחמושת.
ה-AK 47 הישן קליבר 7.62, לדוגמה, נקרא "מסור", והתחמושת שלו נקראת "ראשים קטנים". ה-AKS המודרני יותר קליבר 5.45 עם קת מתקפלת נקרא "טלסקופ", והמחסניות שלו נקראות "שבבים". הקליעים יכולים להיות מסוגים שונים: אלה עם הראש השחור, שיש להם מרכז לא מאוזן, נקראים בז'רגון "בְּדלים"; אלה עם הראש הלבן, שמנקבים כלי רכב משוריינים, נקראים "מסמרים"; אלה עם הראש הלבן והאדום, הנפיצים – "זיקוקים". אותו כלל תקף גם לשאר כלי הנשק: רובי הצלפים נקראים "חכות" או "חרמשים". אם הם מצוידים במשתיק קול על הקנה, הם נקראים "שוט". משתיקי הקול נקראים "מגף", "משמיד" או "תרנגול יער". על פי המסורת, נשק "ישר" ונשק "של חטא" לא יכולים להימצא יחד באותו חדר, כדי שהנשק הישר לא יזדהם. אם נשק ישר מזדהם, אסור להשתמש בו כי הוא עלול להביא מזל רע למשפחה כולה. נשק כזה צריך להשמיד בטקס מיוחד. הוא צריך להיקבר עטוף בסדין שעליו התרחשה לידה. לפי האמונה הסיבירית, כל מה שקשור ללידה נושא אנרגיה חיובית, כי כל ילד שבא לעולם הוא טהור ואינו מכיר את טעמו של חטא. לכן הכוחות של הטוהר הם מין חותם נגד אסונות. במקום שבו נקבר נשק מזוהם נוטעים בדרך כלל עץ, כדי שה"קללה", אם הוטלה, תשמיד את העץ ולא תתפשט לשום דבר אחר. בבית של ההורים שלי היו כלי נשק בכל מקום. לסבא שלי היה חדר מלא כלי נשק "ישרים": רובים עם כל מיני קליברים של כל מיני יצרנים, המון סכינים ותחמושת מכל הסוגים. הרשו לי להיכנס לחדר הזה רק בליווי מבוגר, וכשזה קרה ניסיתי להישאר שם זמן רב ככל האפשר. הייתי מחזיק את כלֵי הנשק, בוחן אותם לפרטי פרטים ושואל אלף שאלות עד שהיו מפסיקים אותי ואומרים: "מספיק כבר עם כל השאלות האלה! חכה קצת. כשתגדל תוכל לנסות אותם בעצמך..." כמובן, רק חיכיתי לרגע שבו כבר אהיה גדול. הייתי מסתכל מרותק בסבא שלי ודוד שלי כשהם היו מתעסקים עם הנשק. כשהייתי נוגע בכל האקדחים והרובים, הם נראו לי כמו יצורים חיים. לעתים קרובות סבא שלי היה קורא לי, מושיב אותי מולו ומניח על השולחן "טוֹקָרֶב" ישן, אקדח יפה ועוצמתי שנראה לי הכלי הכי מסעיר בעולם. "נו, אתה רואה את זה?" הוא היה אומר, "זה לא אקדח רגיל, זה אקדח קסום. אם יש שוטר לידו, הוא יורה לבד, בלי שתצטרך אפילו ללחוץ על ההדק..." אני באמת האמנתי בכוחות של האקדח הזה, ופעם, כשהגיעו לבית שלנו שוטרים כדי לערוך פשיטה, עשיתי בלגנים.
באותו יום אבא שלי חזר משהות ארוכה במרכז רוסיה, שם הוא ביצע סדרה של מעשי שוד של רכבים משוריינים שמובילים כסף. בסוף ארוחת הערב, שבה השתתפו כל בני המשפחה וכמה חברים קרובים, נשארו הגברים לשבת מסביב לשולחן כדי לדון בסוגיות שונות של חיי הפשע בזמן שהנשים הלכו למטבח לשטוף כלים, לשיר שירים סיביריים, להיזכר בסיפורים מהימים ההם ולצחוק בצוותא. אני ישבתי ליד סבא שלי, על הספסל, עם כוס תה חם ביד והקשבתי לדיבורים של המבוגרים. בניגוד לקהילות אחרות, הסיבירים מכבדים את הילדים ודנים בנוכחותם בכל עניין בלי ליצור אווירה של מסתורין או איסור.
בשלב מסוים שמעתי את הצעקות של הנשים ומיד אחר כך המון קולות עצבניים. בתוך כמה שניות התמלא הבית בגברים חמושים רעולי פנים שכיוונו אלינו קלצ'ניקובים. אחד מהם התקרב לסבא שלי, הצמיד לו את הרובה לפרצוף וצרח כמו משוגע: "לאן אתה מסתכל, זקן מנוול? אמרתי לך להסתכל על הרצפה!" אני לא פחדתי בכלל מאף אחד מהגברים האלה. העובדה שהייתי עם המשפחה שלי בהרכב מלא גרמה לי להרגיש יותר חזק מכל יצור חי עלי אדמות, אבל הצורה שבה האיש הזה התייחס לסבא שלי עיצבנה אותי. השולחן שסביבו ישבנו היה מוקף שוטרים שכיוונו אלינו את הרובים שלהם. אחרי שהות קצרה, סבא שלי, בלי להסתכל לשוטר בפנים אבל בראש מורם לגמרי, קרא לסבתא שלי: "סְוֶוטְלָנָה! סווטלנה! בואי הנה, יקירתי, אני צריך שתמסרי כמה מילים בשמי לחתיכת הזבל הזה!" לפי כללי ההתנהגות של עולם הפשע, נאסר על סיבירי לדבר עם שוטרים, לפנות אליהם בדברים, לענות על השאלות שלהם או ליצור איתם איזשהו סוג של קשר. הפושע צריך להתנהג כאילו השוטר לא שם ולהיעזר בתיווך של בת משפחה או שכנה, בתנאי שהן ממוצא סיבירי. הפושע מוסר לאישה בז'רגון הפשע את מה שהוא רוצה להגיד לשוטר, והיא חוזרת על דבריו ברוסית גם אם השוטר שומע הכול מפני שהוא נמצא שם, ממש מולם. אחר כך, כשהשוטר עונה, האישה מסתובבת ומתרגמת הכול לשפת הפשע. אסור לפושע להסתכל לשוטר בעיניים, ואם הוא מזכיר אותו בדבריו, הוא צריך לעשות את זה במילים משפילות כמו "זבל", "כלב", "שפן", "מתועב", "מנוול", "כישלון" וכיוצא באלה. בערב ההוא סבא שלי היה האדם המבוגר ביותר בחדר, ולכן, על פי כללי ההתנהגות של עולם הפושעים, הזכות לנהל את השיחה היתה שמורה לו. השאר היו צריכים לשבת בשקט. אם הם רצו להגיד משהו, הם היו צריכים לבקש ממנו רשות. סבא שלי נודע בכישרון שלו לפתור מצבים קשים. בינתיים סבתא שלי יצאה מהמטבח, מחזיקה מגבת מטבח צבעונית ביד. מאחוריה עמדה אמא שלי, נסערת מאוד, והתבוננה באבא שלי במבט עצוב, כאילו הוא הולך למות. "אשתי היקרה, אלוהים יברך אותך, תגידי לחתיכת הזבל הזה שבבית שלי כל עוד אני חי אף אחד לא מכוון ברזל לפנים שלי או לפנים של החברים שלי... תשאלי אותו מה הם רוצים, ובשם אלוהים, תגידי לו שיוריד את היורק-אש הזה, אחרת הם עוד ינקבו פה מישהו." סבתא שלי התחילה לחזור באוזני השוטר על המילים של סבא שלי, ולא הפסיקה אפילו שהשוטר הינהן כדי להראות שהוא שמע הכול. היא התעקשה לקיים את המסורת. זה היה מזויף, מין משחק, אבל משחק שחייבים לשחק, שאלה של כבוד בשביל כל פושע ישר. "כולם עם הפנים לרצפה. יש לנו צו מעצר..." השוטר לא הספיק לגמור את המשפט, כי סבא שלי, בחיוך רחב וקצת זדוני, כלומר בחיוך הרגיל שלו, קטע אותו ופנה לסבתא שלי: "בשם ישו הצלוב שמת וקם לתחייה למעננו, החוטאים! סווטלנה, אהובתי, תשאלי את השוטר המטומטם הזה אם הוא והחברות שלו הגיעו במקרה מיפן." סבא שלי השתמש בדרך שבה נהגו פושעים לדבר כדי להשפיל את השוטרים, כלומר לדבר עליהם בתור נקבות. כל הפושעים פרצו בצחוק. בינתיים סבא המשיך: "הם לא נראים לי יפנים. בגלל זה אין להם האומץ שיש לקמיקזות... למה הם חושבים שהם יכולים להיכנס חמושים לשפל הנהר לבית של פושע ישר בזמן שהוא חולק רגעי אושר עם עוד אנשים טובים?" הדיבור של סבא שלי התחיל להפוך למה שהפושעים מכנים "שיר". בצורת התקשורת הקיצונית הזאת עם שוטרים הפושע מתחיל לדבר כאילו הוא מנהל דיון פנימי בינו לבין עצמו. בקיצור, סבא ביטא את מה שיש לו בפנים בלי באמת לשאול שאלות ובלי ליצור שום סוג של מגע עם השוטרים. עושים את זה כשרוצים לגרום לשוטרים להרגיש שמה שאתה אומר זאת האמת המוחלטת ושאין שום אמת אחרת. "למה אני רואה אנשים לא הגונים בפנים רעולות? למה הנוכחות האפלה הזאת מגיעה לכאן כדי לחלל את ביתי ואת הרצון הטוב של בני המשפחה והאורחים שלי? כאן, בארץ שלנו של אנשים פשוטים וצנועים, משרתים נאמנים של האל הטוב ושל אמנו הכנסייה האורתודוקסית הסיבירית, למה הם באים לכאן, היריקות האלה של השטן, ופוצעים את הלב של נשותינו האהובות וילדינו היקרים?" אל החדר נכנס בינתיים בריצה שוטר נוסף, שפנה אל הממונה עליו: "חבר מפקד, הרשה לי להודיע!" "תודיע," השיב הגבר הנמוך והמוצק בקול שכאילו הגיע מהעולם הבא. הוא החזיק את הרובה מכוון לעורף של אבא שלי, שהמשיך ללגום בחיוך ציני מהתה וללעוס את עוגיות האגוזים הביתיות של אמא שלי. "יש בחוץ מלא חמושים. הם חסמו את כל דרכי הגישה לניידות שלנו ולקחו בשבי את הסיור ששמר על כלי הרכב!" בחדר השתררה שתיקה. שתיקה ארוכה וכבדה. רק שני קולות נשמעו: קול העוגיות המתפצחות בפה של אבא שלי והשריקה השקטה של הריאות הרקובות של דוד ויטָלי. הסתכלתי בעיניים של אחד השוטרים שעמדו לידי. דרך החורים של כיסוי הפנים ראיתי אותו מזיע ומחוויר. הוא הזכיר לי את הפנים של גופה שראיתי כמה חודשים לפני זה. חבר שלי מצא אותה צפה בנהר בזמן שהלך לדוג. העור שלה היה לבן לגמרי, והוורידים היו שחורים. העיניים נראו כמו שני חורים עמוקים ואפלים. היה לו גם חור במצח. מישהו ירה לו בראש. טוב, לשוטר לא היה שום חור, אבל אני חושב שבאותו רגע שנינו, אני והוא, חשבנו בדיוק אותה מחשבה: איך ייראה במצח שלו איזה חור יפה. אני מוכרח לציין שלי המחשבה הזאת ממש לא הזיזה. הרעול לידי, לעומת זאת, נראה מודאג מאוד. פתאום נפתחה דלת הבית וכמה גברים חמושים, חברים של אבא שלי ושל סבא שלי, נכנסו בטור כשהם הודפים מדרכם את השוטר שהרגע הביא את ההודעה הגורלית. הראשון היה דוד טְרָאבֶה, שהיה גם השומר של האזור שלנו. האחרים היו העוזרים שלו. סבא שלי קם, מתעלם לגמרי מהנוכחות של השוטרים, וקידם את פניו של דוד טראבה. "בשם ישו הצלוב וכל בני המשפחה המבורכים!" אמר טראבה. הוא חיבק את סבא ולחץ את ידו בחיבה. "סבא בוריס, תודה לאל ולכל מלאכיו שאף אחד לא נפגע!" "תראה מה זה, טראבה. איזה זמנים! אדם לא יכול לשבת בשקט אפילו בתוך הבית שלו!" טראבה התחיל לדבר עם סבא כאילו הוא מוסר לו את תקציר האירועים, אם כי דבריו היו מיועדים לאוזני השוטרים: "אסור לומר נואש, סבא בוריס! כולנו כאן איתך, כמו תמיד, ברגעי אושר וברגעי צער... אתה יודע, יקירי, אף אחד לא נכנס לבית ולא יוצא ממנו בלי אישור שלנו, בייחוד אם הכוונות שלו לא ישרות..." טראבה התקרב לשולחן וחיבק בזה אחר זה את כל הפושעים שנכחו במקום. בזמן שהוא חיבק אותם ונישק אותם על הלחי, הוא בירך אותם בברכה הסיבירית המסורתית: "שלום ובריאות לכל האחים ולכל הגברים הישרים!" ואילו הם השיבו לו כמיטב המסורת: "מוות וקללה לכל השוטרים והשפלים!" השוטרים לא יכלו לעשות דבר חוץ מאשר להתבונן בטקס המרגש של חילופי הברכות. בשלב הזה הרובים שלהם כבר היו מושפלים כמו הראשים שלהם. העוזרים של טראבה, באמצעות הנשים הנוכחות בחדר, הורו לשוטרים לעזוב את הבית. "עכשיו אני מקווה שהשוטרים הנוכחים כאן יעזבו את המקום ולא ישובו לעולם. אנחנו נחזיק בחברים שלהם, אלה שתפסנו ראשונים, וכשהם יצאו מהרובע, נשחרר אותם בנחת..." טראבה דיבר בקול שלֵו ורגוע. לפי נימת הדיבור שלו יכולת לחשוב שהוא אומר משהו נעים ומרגיע, כמו סיפור ילדים לפני השינה. השוטרים היו מבועתים. מחלון החדר היה אפשר לראות את החצר, מלאה באנשים, כולם חמושים. החברים שלנו יצרו בגופם מסדרון שדרכו התחילו השוטרים לעבור אחד אחד בראשים מורכנים. אני הרגשתי מלא ברגשות חיוביים. התחשק לי לרקוד, לצעוק, לשיר ולבטא משהו גדול שעדיין לא הצלחתי להבין. הרגשתי שאני חלק, שאני שייך לעולם חזק, ושכל הכוח של העולם הזה מבעבע בתוכי. אני לא יודע איך או למה, אבל בשלב מסוים קפצתי מהספסל ורצתי כמו משוגע לחדר המרכזי, למקום שבו היתה "הפינה האדומה". על המדף, על מפת בד אדומה עם רקמה מזהב, היו מונחים האקדחים של אבא שלי, של דוד שלי, של סבא שלי ושל האורחים. בלי לחשוב פעמיים תפסתי את ה"טוקרב" המיתולוגי של סבא שלי, רצתי בעקבות השוטרים וכיוונתי אותו אליהם. אני לא יודע מה בדיוק עבר לי בראש באותו הרגע. הדבר היחיד שהרגשתי היה סוג של אופוריה, שִׂמחה על זה שאני חי. השוטרים דישדשו באטיות לעבר היציאה. נעמדתי מול אחד מהם ונעצתי בו מבט: העיניים שלו היו כבויות ושטופות דם, והמבט עצוב ומדוכדך. אני זוכר שלרגע הרגשתי בכל הגוף את השנאה שלו. כיוונתי את האקדח לפניו וניסיתי ללחוץ על ההדק בכל הכוח. אבל לא הצלחתי להזיז אותו אפילו במילימטר. היד שלי הלכה ונעשתה כבדה יותר, ולא הצלחתי להחזיק את האקדח גבוה מספיק. אבא שלי התחיל לצחוק וקרא: "בוא הנה מיד, יחפן! אסור לירות בבית, אתה לא יודע?" השוטרים הלכו לדרכם. בעקבותיהם יצאה קבוצת פושעים שליוותה אותם עד גבולות הרובע. אחרי שהמשמר חזר, יצאה גם המכונית עם השוטרים השבויים ופנתה לעבר העיר. לפניה נסעה מכונית עם החברים של טראבה. הם נסעו באטיות כדי שהשוטרים לא יוכלו להאיץ ולאנשים תהיה הזדמנות לקלל אותם בנחת. הליווי מחוץ לרובע הפך לתהלוכת ניצחון. לפני שהמכונית יצאה לדרך, מישהו קשר לה מאחור חבל ותלה עליו כל מיני פריטים לבנים: תחתונים, חזיות, מגבות קטנות, סמרטוטים, ואפילו חולצה אחת שלי, התרומה של אבא ליצירה המשמיצה. המוני אנשים יצאו מהבתים כדי לחזות במופע התחתונים המתפתלים. הילדים רצו אחרי המכונית וניסו לסקול אותה באבנים. "תראו את השוטרים המטונפים האלה! באים לשפל הנהר כדי לגנוב לנו את התחתונים!" צעק מישהו מההמון ונענה בהערות, בשריקות ובקללות. "אבל בשביל מה הם צריכים אותם? כנראה הגדולים שם למעלה בשלטון הפסיקו לזרוק עצמות לכלבים שלהם! השאירו אותם אפילו בלי תחתונים!" "אבל מה רע בזה, אחים שלי? אין שום דבר נורא באדם עני שלא יכול להרשות לעצמו אפילו זוג תחתונים. כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לבוא אלינו בכבוד, כמו גברים, בפנים גלויות,
ואז היינו נותנים לכל אחד מהם במתנה זוג תחתונים סיביריים יפהפיים!" "בטח, בטח שהיינו נותנים. חבל רק שהם לא הודיעו קצת קודם כדי לתת לנו זמן למלא אותם קודם, את התחתונים האלה!" וכך צעקו האנשים וההמון התגלגל מצחוק. סבא "ערמון" אפילו הביא מהבית אקורדיון והתחיל לנגן ולשיר כשהוא צועד אחרי המכונית. כמה נשים פצחו במחול בזמן שהוא שר במלוא ריאותיו שיר סיבירי ישן, הטה את ראשו החבוש בכובע בעל שמונת המשולשים ועצם את העיניים כמו עיוור:
דברי אלי, אחותי לֵנָה, דבר אלי גם אתה, אחי אָמוּר! חציתי את מולדתי לאורכה ולרוחבה, עוצר את הרכבות ומשורר ברובי, ורק הטייגה העתיקה יודעת כמה שוטרים הרגתי! ועכשיו אני בצרה, ישו הצלוב, עזור לי, עזור לי לאחוז באקדח! ועכשיו שהשוטרים חולשים על כל פינה, אמא סיביר, אמא סיביר, חוסי על חיי!
* גם אני רצתי ושרתי ולא הפסקתי למשוך לאחור את הכובע בעל שמונת המשולשים שלי שהיה גדול מדי ולא הפסיק ליפול לי על העיניים.
אבל למחרת החשק לשיר עבר לי לגמרי כשאבא שלי נתן לי הרצאה רצינית בעזרת נחת זרועו. הפרתי שלושה חוקים מקודשים: נטלתי לידי נשק בלי אישור של מבוגר; לקחתי אותו מ"הפינה האדומה" והסרתי את הצלב שסבא שלי הניח עליו (רק מי שמניח את הצלב על הנשק רשאי להסיר אותו); ודבר אחרון, ניסיתי לירות בתוך הבית. אחרי ההרצאה של אבא שלי התחת והגב שלי בערו, ולכן, כמו תמיד, הלכתי להתנחם בזרועות של סבא. סבא שלי היה רציני, אבל לחיוך הקטן שהפציע מדי פעם על פניו היתה משמעות: ייתכן שמצבי לא כל כך חמור כמו שהוא נראה. סבא עשה לי שיחה ארוכה שתמציתה היתה שעשיתי משהו טיפשי מאוד. כששאלתי אותו למה האקדח הקסום לא ירה מעצמו בשוטרים, הוא אמר לי שהקסם עובד רק כשמשתמשים באקדח לצורך מטרה נבונה ובאישור המבוגרים. בנקודה הזאת התחלתי לחשוד שסבא אולי לא מספר לי את כל האמת, כנראה בגלל שהרעיון של קסם שעובד רק באישור המבוגרים לא ממש מצא חן בעיני... מאז הפסקתי לחשוב על כישוף וקסמים והתחלתי לעקוב יותר בתשומת לב אחרי תנועות הידיים של דוד שלי וסבא שלי בזמן שהם התעסקו עם האקדחים. מהר מאוד גיליתי את התפקיד של החלק החשוב ביותר במנגנון של כל כלי נשק, זה שנקרא "נצרה".
בקהילה הסיבירית לומדים להרוג כבר כילדים קטנים. פילוסופיית החיים שלנו קשורה קשר הדוק למוות. הילדים לומדים שהסיכון והמוות הם חלק מהחיים, כך שמותך או נטילת חייו של מישהו אחר הם דבר טבעי, בתנאי שזה נעשה ממניע תקף. אי אפשר ללמד אדם למות, כי ברגע שהסיפור נגמר, אין דרך חזרה, ומהעולם הבא אף אחד עוד לא התקשר כדי לספר מה שלומו. אבל ללמד מישהו לחיות עם האפשרות של המוות, ללמד אותו להתגרות בגורל, זאת לא משימה קשה במיוחד. הרבה אגדות סיביריות מספרות על המאבק לחיים ולמוות בין פושעים ובין נציגי השלטון, על הסיכונים שפושע ישר נוטל על עצמו מדי יום בכבוד וביושר, על מזלם הטוב של אלה שזכו בשלל ונשארו בחיים, ועל זיכרונם המבורך של אותם פושעים שמתו בלי לנטוש את החברים שלהם בשעת צרה. באמצעות האגדות האלו הילדים מפנימים את הערכים שמעניקים משמעות לחייו של פושע סיבירי: כבוד, אומץ, חברוּת, מסירות נפש. לקראת גיל חמש-שש הילדים הסיבירים מפגינים נחישות ורצינות מעוררות קנאה גם לעומת המבוגרים בני קהילות אחרות. על בסיס איתן זה נבנה החינוך לרצוח, להגיב בדרך פיזית נגד אדם.
בדרך כלל האב לוקח את הילד הקטן כדי להראות לו כיצד שוחטים בעלי חיים בחצר: תרנגולות, אווזים, חזירים. וכך הילד מתרגל לדם, לפרטים של מעשה הרצח. אחר כך, לקראת גיל שש-שבע, מרשים לילד לשחוט בעצמו בעל חיים קטן. בתהליך החינוכי הזה אין מקום לרגשות שגויים כמו סדיסטיות או מורך לב. הילד מחונך ומודרך באופן שיסייע לו להגיע למודעות מלאה למעשיו, ובייחוד לסיבות ולמשמעויות העמוקות שעומדות מאחורי אותם מעשים. כששוחטים בעל חיים גדול יותר, כמו חזיר, שור או פרה, בדרך כלל נותנים לילד להתאמן על פגר כדי למצוא את הדרך הנכונה להנחית את הסכין. אבא שלי נהג לקחת אותי ואת אחי לעתים קרובות לבית מטבחיים גדול כדי ללמד אותנו איך להשתמש בסכין על החזירים שהיו תלויים שם על הקרסים. אחרי הרבה תרגול היד נעשית נחושה ומיומנת. לקראת גיל עשר הילד הוא חלק בלתי נפרד מהשבט של הקטינים, שמשתף פעולה בצורה פעילה עם הפושעים של הקהילה הסיבירית. שם יש לו אפשרות להתמודד בפעם הראשונה עם מגוון מצבים מחיי הפשע. הגדולים יותר מלמדים את הקטנים איך להתנהג. באמצעות המכות, הסכסוכים ומערכות היחסים עם קטינים מקהילות אחרות רוכש הילד ניסיון מעשי. לעתים קרובות בסביבות גיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה להרבה נערים סיבירים כבר יש עבר פלילי, ורובם כבר רכשו ניסיון בחיי הכלא במוסד לעבריינים צעירים. לניסיון הזה יש השפעה מכרעת על עיצוב האישיות והשקפת העולם. בגיל הזה הרבה קטינים סיבירים כבר התנסו בהברחה, ברצח או לפחות בניסיון לרצח, ויודעים איך להעביר, לבצע וללמד את החוקים והעקרונות של חוק הפשע הסיבירי, וכיצד להגן עליהם.