בחלקו הגדול של ספר זה הוא אוניברסלי. הטרגדיה של המאה שלנו מתאפיינת בכך שלעתים כה קרובות נכפה עלינו להביט בעיניהם של בני-אדם פשוטים, נבוכים ויגעים; בני-אדם מפוחדים וכואבים, שהושלכו על לא עוול בכפם לתוך מערבולת המלחמה ומוראותיה. אותה טרגדיה אשר עלתה חלקם של הגברים, הנשים והילדים שצילם מר פיליפס ושוחח אתם באביב 1948, נפלה בחלקם של מיליונים רבים ברחבי העולם ב- 50 או 60 השנים האחרונות. אך האמת היא שמלחמת העצמאות של ישראל היתה שונה ממלחמות אחרות, שכן לו נסתיימה בכישלון היהודים, לא היה נותר דבר ממדינתם. מדינת ישראל היתה בה פחות משבועיים כאשר צולמו תמונות יגון אלה ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים. על כף המאזניים באותם ימים נוראים היה מוטל לא רק גורלם של קומץ לוחמים אמיצים ואוכלוסיה אזרחית זעירה, אלא עצם קיומה של אומה אשר קמה לתחיה לאחר אלפיים שנה על אף מכשולים אדירים וכנגד איבה חסרת-פשרות. מדינת ישראל החזיקה מעמד. היא גדלה וראתה ברכה במעשיה, שנקנה ביגע, סיפור חזון שזכה להתגשם משום שקמו אנשים שהאמינו בו בכל-לב ומשום שהשעה היתה כה דוחקת. אך בעצם, זה גם סיפור אחר: סיפור הדרך המופלאה שבה ירושלים - שמתחלקים בה כיום מתוך חירות בני שלוש הדתות שעבורן היא עיר מקודשת - שוקמה והתחדשה לחיים מתוך עיי הריסות הרובע היהודי. תקוותי העמוקה ביותר, כתקוותו של כל ישראלי, שיבוא השלום לארצנו במהרה ויהיה ביכולתנו, סוף-סוף, להקדיש את עצמנו כליל לפיתוחה לטובת כל תושביה. אפשר שעדיין יום זה איננו קרוב, אך לכשיפציע שחרו - ושחרו אכן יפציע - יהיה בספר זה להזכיר לעולם באיזה מחיר נקנה שלום זה, מי שילם את דמי התמהמהותו, מי הרס ומי חזר-ובנה. גולדה מאיר