"הראל בן נתן התאמץ להישאר בעולמו. הוא התעורר מהרהוריו, כאשר פנה אליו שכנו למושב אשר אחז בעיתון, מנסה לעורר את בן נתן לשיחה: "אסור שתהיה לאירנים פצצה...", ירה בפניו, בטוח כי אחרי משפט כזה כל ישראלי ממוצע יישאב אל תוך השיחה. בחוסר רצון מופגן נאלץ בן נתן להסב ראשו אליו, אך לא נגרר אל המלכודת. הוא רק הרים את גבותיו, מנסה לשדר כי אין הוא בר דעת בעניין. שכנו למושב המטוס נראה מעט מאוכזב אך עדיין לא אמר נואש. "אתה יודע, יש לי חבר באחת מטייסות חיל האוויר. הוא מכונאי ראשי. הוא מספר שהם כבר מוכנים לתקיפה באירן. לו רק יקבלו את הפקודה, תוך עשר דקות הכור באירן יהפוך לעיי חורבות. זו רק פוליטיקה. היית מאמין? עשר דקות, וכל נושא הכור האירני יורד מהכותרות." דבריו אלו חייבו תגובה מהשכן השתקן, אך הראל רק חייך בנימוס, מותיר את שכנו באכזבתו.
במשך כל הטיסה ניתח את שלל האירועים שעברו עליו בפריס. לקראת סיום הטיסה סיכם לעצמו בסיפוק רב, כי הכול פעל על פי התכנון, וכי הביצועים היו מושלמים. הוא היה מרוצה מפקודיו, ובמיוחד מ"דוד" איש סודו, אשר ביצע בנאמנות את המוטל עליו. גם ג´יל בונר יירתם בקרוב לטובת המשימה של חייו. הם יהיו צוות טוב יחדיו, אמר לעצמו במין טפיחה על האגו. ´אני רעיונר מצוין, מפעיל מעולה וביצועיסט קר רוח מושלם, כל מה שצריך איש ביון טוב.´ אף אחד מיושבי הטיסה, כולל שכנו למושב, לא ידע מה פשר החיוך שהיה נסוך על שתפיו..."