לזכרה האהוב של אחייניתי, גבי קובן
2000-1997 מיצ`קה הקטנה והנפלאה שלנו
===============
קטן אמר, "אבל מה יהיה כשנמות, האם תאהב אותי גם אז, האם האהבה תמשיך לחיות?"
גדול חיבק את קטן חיבוק חם, קרוב ומגונן בזמן שנשאו את עיניהם אל השמים, אל הירח שבחושך ואל הכוכבים הזוהרים להפליא. "קטן, הבט בכוכבים המאירים והקורנים; אחדים מהם מתו לפני זמן רב, והם עדיין זוהרים בשמי הערב. אתה מבין, קטן, אהבה, כמו אור הכוכבים, לעולם אינה מתה..."
היתה צריכה להישמע שריקה אפלה ברוח. או שאולי היתה צריכה לעבור צמרמורת של כפור בכל העצמות. משהו. שיר שמיימי שרק אליזבת או אני יכולנו לשמוע. דחיסות באוויר. איזושהי תחושה מוקדמת, מבשרת רעות. יש בחיים אסונות שאנחנו כמעט מצפים להם - מה שקרה להורי, למשל - ולעומתם יש רגעים אפלים אחרים, רגעים של אלימות פתאומית, שמשנים הכול. הנה חיי לפני הטרגדיה. ואלה חיי אחריה. מה הקשר ביניהם? כמעט שום דבר, מעט עד כאב.
אליזבת היתה שקטה בזמן הנסיעה ליום השנה שלנו, אבל השקט שלה ממש לא היה יוצא דופן. כבר כילדה קטנה היתה לה נטייה למלנכוליה בלתי צפויה. היא היתה נעשית שקטה ושוקעת בהרהורים או בפחד עמוק. אף פעם לא ידעתי להבחין ביניהם. זה היה חלק מהמסתורין שלה, אני מניח, אבל בפעם הראשונה מאז שהכרנו, יכולתי להרגיש את התהום הפעורה בינינו. הקשר שלנו שרד הרבה מכשולים. שאלתי את עצמי אם יוכל לשרוד את האמת. או במילים אחרות, את השקרים שלא נאמרו במפורש.
מיזוג האוויר של המכונית זמזם בעוצמה המקסימלית. זה היה יום חם ודביק. אוגוסט קלאסי. חצינו את עמק דלאוור בגשר מילפורד, וגוֹבֶה ידידותי של אגרת הדרכים קידם את פנינו. ברוכים הבאים לפנסילווניה. חמישה‑עשר קילומטר מאוחר יותר הבחנתי בשלט האבן שעליו נכתב: "אגם שרמיין - שטח פרטי". פניתי אל דרך העפר.
הצמיגים חרקו ממאמץ, והעלו ענן אבק כמו סוסים ערביים במדבר. אליזבת כיבתה את מכשיר הסטריאו במכונית. מזווית עיני יכולתי לקבוע שהיא בוחנת את הצדודית שלי. תהיתי מה היא רואה, ולבי התחיל לרעוד. שני צבאים ליחכו עלים מימיננו. הם עצרו, הביטו בנו, ראו שאין לנו כוונות לפגוע בהם, וחזרו ללחך. המשכתי לנהוג ואז האגם הופיע לפנינו. השמש היתה בעיצומם של פרפורי גסיסה, ושרטה את השמים בפסים סגולים וכתומים. צמרות העצים נראו כאילו הן בוערות.
"אני לא מאמין שאנחנו עדיין עושים את זה," אמרתי.
"אתה התחלת בזה."
"כן, כשהייתי בן שתים‑עשרה."
אליזבת שחררה לחופשי את החיוך שלה. היא לא חייכה לעתים קרובות, אבל כשכבר חייכה, וואו, זה פגע לי ישר בלב.
"זה רומנטי," היא התעקשה.
"זה דבילי."
"אתה מקבל זיון כל פעם שאנחנו עושים את זה."
"אז קראי לי מר רומנטיקה," אמרתי.
היא צחקה ולקחה את ידי. "קדימה, מר רומנטיקה, כבר מחשיך."
אגם שַׁרמֵיין. סבא שלי המציא את השם, וזה מאוד הכעיס את סבתא. היא רצתה שהאגם ייקרא על שמה. שמה היה ברטה. אגם ברטה. סבא לא היה מוכן לשמוע מזה בכלל. שתי נקודות לסבא.
לפני חמישים שנה בערך אגם שרמיין אירח מחנות קיץ לילדי עשירים. הבעלים פשט את הרגל, וסבא קנה בזול את האגם ואת כל הדונמים הרבים שמקיפים אותו. הוא שיפץ את מה שהיה ביתו של מנהל המחנה, והרס את רוב המבנים שבחזית הנהר. את ביתני הילדים הוא זנח לאנחות במעבה היער, שלשם איש לא הלך יותר. אחותי לינדה ואני היינו מתגנבים לשם ומחפשים אחר אוצרות גנוזים בין ההריסות; היינו משחקים במחבואים ומעזים גם לחפש את איש החושך מאגדות הילדוּת, שהיינו בטוחים כי הוא צופה בנו ומחכה. אליזבת כמעט שלא הצטרפה אלינו. היא אהבה לדעת איפה כל דבר נמצא. מחבואים הפחידו אותה.
כשיצאנו מהמכונית, שמעתי את רוחות הרפאים. רבות מהן מסתובבות פה, חגות במערבולת ונאבקות על תשומת לבי. רוחו של אבי ניצחה. האגם היה שקט באופן עוצר נשימה, אבל עדיין יכולתי להישבע ששמעתי את יללות האושר של אבא, שמזנק מהמזח אל המים כאילו ירה אותו תותח, רגליו צמודות בכוח אל חזהו, חיוכו שפוי בקושי, ונתז המים המתקרב נראה כמו גאות אדירה בעיני בנו היחיד. אבא אהב לנחות ליד הרפסודה של אמי המשתזפת. היא היתה גוערת בו, אבל לא באמת הצליחה להסתיר את צחוקה.
מצמצתי וכל תמונות העבר נמחקו. אבל זכרתי איך הצחוק ויללות האושר ומשחקי המים הדהדו ויצרו גלים בתוך דממת האגם שלנו, ושאלתי את עצמי אם הדים וגלים כאלה מתים אי פעם, אם איפשהו במעבה היער יללות האושר של אבי עדיין מהדהדות חרישית בין העצים. מחשבה טיפשית, אני יודע, אבל אולי בלתי נמנעת.
זיכרונות הם דבר כואב. והזיכרונות הטובים כואבים יותר מכול.
"אתה בסדר, בק?" שאלה אותי אליזבת.
פניתי אליה. "אני אקבל זיון, נכון?"
"סוטה."
היא התחילה ללכת במעלה השביל, בראש מורם, בגב זקוף. התבוננתי בה לרגע, ונזכרתי בפעם הראשונה שבה ראיתי את ההליכה הזאת. הייתי בן שבע, ולקחתי את האופניים שלי - אלה עם כיסא הבננה ומדבקות באטמן - לסיבוב ברחוב גוּדהַרט. הרחוב היה תלול ומפותל, יעד אידיאלי לנהגי מירוץ שרוצים להשוויץ. רכבתי במורד הגבעה בלי ידיים, והרגשתי כוכב על פסגת העולם, כמו שילד בן שבע יכול להרגיש. הרוח פרעה את שערי ועיני התמלאו דמעות בגללה. הבחנתי בטנדר הובלות בכניסה לבית הישן של משפחת רסקין, הסתובבתי ו- וואו ראשון - הנה היא, אליזבת שלי, הולכת עם אותו חוט שדרה מפלדה, כל כך זקופה ומלאת ביטחון, כבר אז, אפילו כילדה בת שבע עם נעליים שחורות פשוטות והצמיד הזול הזה שילדות נותנות זו לזו כמחוות ידידות, ועם יותר מדי נמשים.
נפגשנו שבועיים לאחר מכן, בכיתה ב` של המחנכת גברת סוֹבֶּל, ומאותו רגע ואילך - ונא לא למהר אל שקיות ההקאה - היינו חברים בנפש. המבוגרים חשבו שהיחסים שלנו חמודים, אך לא בריאים - שני חברים בלתי נפרדים שמשחקים בכדור ומשתוללים יחד בשכונה, ואז הקשר שלהם מעמיק ומתפתח והופך לאהבת נעורים על כל שיאיה ההורמונליים. כולם פשוט ציפו שכבר נימאס זה על זו, שנתבגר ונבין שמספיק. אפילו אנחנו חשבנו שזה בדיוק מה שיקרה. שנינו היינו ילדים מבריקים, במיוחד אליזבת, תלמידים מצטיינים, מאוהבים אבל הגיוניים ומפוכחים, וידענו שהסיכויים שנישאר תמיד ביחד אינם גבוהים.
אבל הנה אנחנו, בני עשרים וחמש, נשואים שבעה חודשים, חוזרים אל הפינה שבה חווינו בגיל שתים‑עשרה את הנשיקה האמיתית הראשונה שלנו.
ממש מגעיל, אני יודע.
פילסנו את דרכנו בין ענפים ובתוך לחות חונקת. ריח שרף ועצי אורן צבט באוויר. השתרכנו לאורך העשב הגבוה. יתושים ודומיהם זמזמו בעקבותינו. העצים הטילו צל ארוך שאפשר לפרש איך שרוצים, כמו מבחן רוֹרשַך.
יצאנו מהשביל והתמודדנו עם צמחייה עבותה יותר. אליזבת הובילה. הלכתי במרחק שני צעדים ממנה, והרווח בינינו היה כמעט סמלי, כשאני חושב על זה כעת. תמיד האמנתי ששום דבר בעולם לא יוכל להפריד בינינו - ההיסטוריה המשותפת שלנו בהחלט הוכיחה את זה, לא? - אבל עכשיו יותר מתמיד יכולתי להרגיש את האשמה מרחיקה אותה ממני.
האשמה שלי.
במעלה הדרך פנתה אליזבת ימינה ליד הסלע הגדול הפאלי למחצה ושם, מימין, היה העץ שלנו. ראשי התיבות של שמותינו היו חרוטים בקליפת העץ:
א.פ
+
ד.ב
ונכון, ראשי התיבות היו מוקפים בלב. מתחת ללב היו שנים‑עשר קווים, קו אחד לכל יום‑שנה לציון הנשיקה הראשונה שלנו. התכוונתי לומר משהו ציני על כמה אנחנו קיטשים ומגוחכים, אבל אז ראיתי את פניה של אליזבת, עם הנמשים שכבר אינם, עם הטיית הסנטר המיוחדת רק לה, עם הצוואר הברבורי והאצילי הארוך, והעיניים הירוקות הישירות, השיער השחור הקלוע כמו חבל עבה במורד גבהּ, ועצרתי בעדי. כמעט סיפרתי לה הכול, אבל משהו מנע ממני.
"אני אוהב אותך," אמרתי.
"אתה ממילא מקבל זיון."
"אה."
"גם אני אוהבת אותך."
"בסדר, בסדר," אמרתי, כאילו ברוגז, "גם את תקבלי זיון."
היא חייכה, אבל היה נדמה לי שראיתי היסוס בחיוכה. אספתי אותה בזרועותי. כשהיא היתה בת שתים‑עשרה וסוף‑סוף מצאנו אומץ להתמזמז, היה לה ריח נפלא של שיער נקי ופודינג תות‑שדה. עוצמות החידוש, הגילוי, ההתרגשות היו אדירות באותם גישושים ראשוניים. היום היא הדיפה ריח של לילך וקינמון. הנשיקה עברה כמו אור חמים ממרכז הלב. כשלשונותינו נפגשו עדיין הרגשתי טלטלה. אליזבת התנתקה ממני, חסרת נשימה.
"רוצה להתכבד?" שאלה.
היא הגישה לי את האולר, ואני חרטתי את הקו השלושה‑עשר על קליפת העץ. 13. אולי בדיעבד, זה היה אות מבשר רעות.
היה חשוך כשחזרנו לאגם. הירח החיוור הבהב במרחב השחור, אור יחיד באפלה. הלילה לא נשמעו קולות, אפילו לא של צרצרים. אליזבת ואני התפשטנו במהירות. הבטתי בה באור הירח והרגשתי מועקה בגרון. היא צללה למים ראשונה, והמים נותרו שקטים כשהיו. נכנסתי אחריה בכבדות. האגם היה חמים במפתיע. אליזבת שחתה בתנועות חתירה מדויקות ויציבות, ונראה היה שהנהר מפלס לה דרך. אני שחיתי אחריה, חובט ומתיז לכל עבר. קולות השחייה שלנו רפרפו על פני האגם כמו אבנים קטנות שילדים משליכים למים. היא הסתובבה ושחתה אל בין זרועותי. עורה היה חם ורטוב. אהבתי את העור שלה. התחבקנו חזק וקרוב. היא הצמידה את שדיה אל חזי. יכולתי להרגיש את לבה ולשמוע את נשימתה. קולות החיים. התנשקנו. ידי שוטטה במורד הקימור הנפלא של גבה.
כשסיימנו - כשהרגשנו שהכול שוב נכון - תפסתי רפסודה והתמוטטתי עליה. התנשמתי בכבדות, רגלי מפושקות, כפות רגלי מתנדנדות במים.
אליזבת קימטה את מצחה. "מה, אתה הולך לישון עכשיו?"
"לנחור."
"איזה גבר."
הנחתי את ידַי מאחורי ראשי ונשכבתי לאחור. ענן חלף לפני הירח והפך את הלילה הכחול למשהו חיוור ואפור. האוויר היה צלול. שמעתי את אליזבת יוצאת מהמים והולכת אל המזח. עיני ניסו להתרגל לחושך. בקושי יכולתי לראות את צלליתה העירומה. היא היתה, במילים פשוטות, עוצרת נשימה. צפיתי בה מתכופפת וסוחטת את המים משערה. ואז היא קימרה את גבה והשליכה את ראשה לאחור.
הרפסודה שלי התרחקה מהחוף. ניסיתי לחשוב על כל מה שקרה לי, אבל אפילו אני לא הצלחתי להבין הכול. הרפסודה המשיכה לנוע. אליזבת התחילה להיעלם מטווח הראייה שלי. כשהיא נמוגה בחשכה, הגעתי להחלטה: אני אספר לה. אני אספר לה הכול.
הנהנתי לעצמי ועצמתי את עיני. בחזי התפשטה תחושת הקלה. הקשבתי למים הטופחים בעדינות על הרפסודה.
ואז שמעתי דלת מכונית נפתחת.
נדרכתי כולי.
"אליזבת?"
שקט מוחלט, למעט הנשימות שלי.
חיפשתי שוב את הצללית שלה. היה קשה לראות בחושך, אבל לרגע ראיתי אותה. או כך לפחות חשבתי. אני כבר לא בטוח בזה, ואפילו לא יודע אם זה משנה. בכל מקרה, אליזבת עמדה במקומה ללא תנועה, אולי עם הפנים אלי.
ייתכן שמצמצתי - אני באמת כבר לא בטוח גם בקשר לזה - וכשהבטתי לעברה שוב, אליזבת נעלמה.
לבי זינק היישר לתוך הגרון. "אליזבת!"
אין תשובה.
הפניקה גברה. נפלתי מהרפסודה והתחלתי לשחות לעבר המזח. אבל החבטות שלי במים נשמעו לי מחרישות אוזניים. לא יכולתי לשמוע מה קורה מסביב. הפסקתי לשחות.
"אליזבת!"
במשך דקות ארוכות לא נשמע שום קול. הענן עדיין חסם את הירח. אולי אליזבת נכנסה לתוך הביתן. אולי היא הלכה להביא משהו מהמכונית. פתחתי את פי כדי לקרוא שוב בשמה.
ואז שמעתי את הצרחה.
הרכנתי ראש ושחיתי, שחיתי בכוח, זרועותי הלמו במים, רגלי בעטו בפראות. אבל עדיין הייתי רחוק מהמזח. ניסיתי להביט סביבי תוך כדי שחייה, אבל היה חשוך מדי עכשיו. הירח הציע רק רצועות אור קלושות, ולא האיר דבר.
שמעתי קול שפשוף, כאילו גוררים מישהו.
בהמשך הנהר ראיתי את המזח. מרחק של שישה מטרים, זה הכול. הגברתי את הקצב. ריאותי בערו. בלעתי מים, זרועותי נמתחו קדימה, ידי גיששה בחושך כעיוורת. ואז מצאתי אותו. את הסולם. נאחזתי בו, התרוממתי ויצאתי מהמים. המזח היה רטוב מאליזבת. הבטתי לעבר הביתן. חשוך מדי. לא ראיתי כלום.
"אליזבת!"
משהו כמו אלת בייסבול הכה בי במפתח הלב. עיני התנפחו. התקפלתי מהמותן ומטה בתחושת חנק פנימי. לא היה לי אוויר. עוד מהלומה. הפעם בחלק העליון של הגולגולת. שמעתי קול פיצוח בתוך הראש שלי, והרגשתי כאילו מישהו נעץ בי מסמר דרך הרקה. רגלי התעקמו וצנחתי על ברכי. איבדתי כל תחושת כיוון. הנחתי את ידי על צדי הראש וניסיתי לחפות עליו מפני פגיעה נוספת. אבל המהלומה הבאה לא איחרה לבוא. היא היתה האחרונה. ישר בפנים.
קרסתי לאחור בחזרה לתוך הנהר. עיני נעצמו. שמעתי את אליזבת צורחת שוב - הפעם היא צרחה את שמי - אבל קולה, יחד עם כל שאר הקולות בעולם, התפוגג ובעבע הרחק ממני בזמן ששקעתי מתחת למים.
אחרי שמונה שנים
נערה נוספת עמדה לשבור את לבי. היו לה עיניים חומות ושיער מקורזל וחיוך מלא שיניים. היו לה גם פלטות ליישור שיניים והיא היתה בת ארבע‑עשרה ו-
"את בהיריון?" שאלתי.
"כן, ד"ר בק."
הצלחתי לא לעצום את עיני. זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי נערה מתבגרת בהיריון. אפילו לא הפעם הראשונה היום. אני עובד כרופא ילדים במרפאה הזאת בשכונת וושינגטון הייטס מאז שסיימתי את ההתמחות במרכז הרפואי הסמוך, קולומביה‑פרסביטריאני, לפני חמש שנים. אנחנו משרתים אוכלוסייה עם ביטוח בריאות ממשלתי (כלומר: עניים) ומספקים להם טיפולים כלליים לבני המשפחה, לרבות מיילדוּת, רפואה פנימית וכמובן רפואת ילדים. אנשים רבים מאמינים שזה הופך אותי לסוג של גיבור‑קדוש ועושה מצוות. אני לא. אני אוהב את העבודה שלי, ואני לא מעוניין במיוחד להיות רופא ילדים בפרברים, עם אמהות עמלניות ואבות מטופחים, ובקיצור, אנשים כמוני.
"מה את מתכננת לעשות?" שאלתי.
"אני וטרל. אנחנו ממש מאושרים, ד"ר בק."
"בן כמה טרל?"
"שש‑עשרה."
היא הביטה אלי, מאושרת ומחייכת. ושוב הצלחתי להתאפק ולא עצמתי את עיני.
הדבר שתמיד מפתיע אותי, אבל תמיד, זה שרוב ההיריונות האלה אינם תאונות. התינוקות האלה רוצים ללדת תינוקות משלהם. אף אחד לא מבין את זה. הם מדברים על אמצעי מניעה ועל התנזרות ממין והכול טוב ויפה, אבל האמת היא שלחברים המגניבים שלהם יש תינוקות והחברים האלה מקבלים המון תשומת לב, אז היי, טרל, למה שלא ננסה את זה בעצמנו?
"הוא אוהב אותי," אומרת לי הילדה בת הארבע‑עשרה.
"סיפרת לאמא שלך?"
"עוד לא." היא התפתלה ופתאום נראתה כמעט בגילה. "קיוויתי שאתה תוכל לספר לה יחד איתי."
הנהנתי. "בטח."
בעבודה שלי למדתי לא לשפוט. אני מקשיב. אני מביע הזדהות. כשהייתי מתמחה הטפתי והרציתי. הייתי מביט על מטופלים ממרום מעמדי ומרעיף עליהם את התובנות העמוקות שלי על התנהגותם ההרסנית. אבל באחר צהריים קר אחד במנהטן הסתכלה לי ישר בעיניים נערה עייפה בת שבע‑עשרה, שעמדה ללדת ילד שלישי מאב שלישי, ואמרה דבר אמיתי שאי אפשר לערער עליו: "אתה לא מכיר את החיים שלי."
זה סתם לי את הפה. אז עכשיו אני מקשיב. הפסקתי לשחק את הלבן הנדבן ונעשיתי רופא טוב יותר. אני אתן לילדה בת הארבע‑עשרה ולתינוק שלה את הטיפול הכי טוב שאפשר. אני לא אומר לה שטרל יעזוב אותה מייד, שהיא קוטעת את העתיד שלה במו ידיה, ושאם היא דומה במשהו לרוב המטופלים שלי, היא תגיע למצב דומה עם שני גברים נוספים לפחות עוד לפני יום הולדתה העשרים.
אם אחשוב על זה יותר מדי אצא מדעתי.
דיברנו קצת - או על כל פנים, היא דיברה ואני הקשבתי. חדר הבדיקות, ששימש גם כמשרד שלי, היה בגודל של תא כלא ממוצע (ולא שאני יודע איך תא כלא נראה מבפנים) וצבוע בירוק מוסדי, כמו צבע השירותים בבית ספר יסודי. לוח לבדיקת עיניים, זה שצריך להצביע בו על אותיות, היה תלוי בגב הדלת. מדבקות וולט דיסני דהויות עיטרו קיר אחד, ואילו הקיר השני היה מכוסה בפוסטר ענק של פירמידת המזון. המטופלת שלי בת הארבע‑עשרה ישבה על שולחן בדיקות עם גליל של נייר היגייני. כל ילד זוכה לגליל חדש משלו. איכשהו, זה הזכיר לי עטיפות של סנדוויצ`ים במעדנייה.
החימום בחדר היה מחניק, אבל ככה זה במקום שבו ילדים מורידים בגדים. אני לבשתי את מדי רופא הילדים הקבועים שלי: ג`ינס כחול, סניקרס, חולצת כפתורים ועניבה צבעונית של קרן "הצילו את הילדים", שממש זעקה 1994. לא לבשתי חלוק לבן. אני חושב שהוא מפחיד את הילדים.
בת הארבע‑עשרה שלי - כן, אני לא מצליח להתעלם מגילה - היתה ילדה ממש טובה. מה שמצחיק זה שכל הילדים הם ילדים טובים. הפניתי אותה לרופאה מיילדת שאני מחבב. אחר כך דיברתי עם אמה. שום דבר חדש או מפתיע. כפי שכבר אמרתי, אני עושה את זה כמעט כל יום. התחבקנו לפני שיצאה מהחדר. מעבר לכתפה אמה ואני החלפנו בינינו מבט. עשרים וחמש אימהות בערך מביאות אלי את ילדיהן מדי יום; בסוף השבוע אני יכול לספור על אצבעות יד אחת כמה מהן נשואות.
כמו שאמרתי, אני לא שופט. אבל אני בהחלט מתבונן בדברים.
אחרי שהן הלכו התחלתי לשרבט הערות בתיק הרפואי של הילדה. דפדפתי בתיק. אני מטפל בה מאז שהצטרפתי למרפאה, כלומר מאז שהיא היתה כבת שמונה. עקבתי אחר תרשים הצמיחה שלה. נזכרתי בה בגיל שמונה, ואז חשבתי על איך שהיא נראית עכשיו. היא לא השתנתה בהרבה. עצמתי את עיני ושפשפתי אותן.
הומר סימפסון קטע אותי בצעקות, "הדואר! הדואר הגיע! אוווו!"
פקחתי את עיני ופניתי לעבר מסך המחשב. מישהו במשרד החליף את ההודעה הקולית החדגונית של "יש לך דואר" בהקלטה של הומר סימפסון מהסימפסונים. זה מצא חן בעיני. זה מצא חן בעיני מאוד.
בדיוק כשעמדתי לבדוק את המיילים שלי נשמע זמזום האינטרקום וידי נעצרה לפני המקלדת. וונדה פקידת הקבלה אמרה, "יש לך, אה, הממ.... שׁוֹנָה בטלפון."
הבנתי את פשר הבלבול שלה. הודיתי לה ולחצתי על הכפתור המהבהב. "הלו, ממתקית."
"אל תטרח," היא אמרה. "אני כאן."
שונה ניתקה. קמתי והלכתי במורד המסדרון בזמן ששונה דפקה כניסה מהרחוב. שונה מסתערת על כל חדר כאילו הוא תוקף אותה. היא היתה דוגמנית למידות גדולות. מהמעטים שהעולם מכיר בשמם הפרטי בלבד, בלי שם משפחה. שונה. כמו שר או מדונה. היא התנשאה לגובה מטר שמונים ושלושה סנטימטר ומשקלה היה תשעים וחמישה קילוגרם. כמו שאתם יכולים לנחש, התוצאה הכללית היתה מסובבת ראשים, וגם הראשים בחדר ההמתנה הסתובבו מייד.
שונה לא טרחה לעצור בדלפק הקבלה, ובקבלה ידעו שעדיף לא לנסות לעצור אותה. היא פתחה את הדלת וקידמה את פני במילים: "ארוחת צהריים. עכשיו."
"אמרתי לך. אני עסוק."
"תלבש מעיל," היא אמרה. "קר בחוץ."
"תראי, אני בסדר. בכל מקרה, יום השנה הוא רק מחר."
"אתה מזמין."
היססתי, והיא ידעה שניצחה.
"בחייך, בק, יהיה כיף. כמו באוניברסיטה. זוכר איך יצאנו לבלות ולתפוס בחורות שוות ביחד?"
"אני אף פעם לא תפסתי בחורות שוות."
"אה, נכון, אני תפסתי. לך תביא את המעיל."
בדרך חזרה למשרד שלי אחת האמהות חייכה אלי חיוך גדול ומשכה אותי הצדה. "בחיים היא אפילו עוד יותר יפה," לחשה לי.
"אה," אמרתי.
"אתה והיא...?" האֵם סימנה בידיה תנועת "ביחד".
"לא, היא תפוסה," אמרתי.
"באמת? עם מי?"
"עם אחותי."
אכלנו במסעדה סינית עלובה, עם מלצר סיני שדיבר רק ספרדית. שונה, שהיתה לבושה להפליא בחליפה כחולה עם מחשוף תלול כמו נפילת שערים בבורסה, קימטה את מצחה. "חזיר מוּ שוּ בבצק טורטייה?"
"תהיי הרפתקנית," אמרתי.
נפגשנו ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה. מישהו במשרד הראשי פישל וחשב ששונה היא שון, וכך צוותנו כשותפים לדירה במעונות הסטודנטים. עמדנו לדווח על הטעות, אבל אז התחלנו לשוחח. היא הביאה לי בירה. היא התחילה למצוא חן בעיני. כמה שעות מאוחר יותר החלטנו לנסות לגור ביחד, מפני שהשותפים האמיתיים שלנו עלולים להתגלות כדפוקים.
למדנו באוניברסיטת אמהרסט הקטנה והיוקרתית שבמערב מסצ`וסטס, ואם יש מקום יותר חנון‑בורגני על פני האדמה, אני עוד לא נתקלתי בו. אליזבת, התלמידה המצטיינת של התיכון, בחרה באוניברסיטת ייל. יכולנו ללמוד ביחד, אבל דנו בעניין והגענו להחלטה שזה עשוי להיות עוד מבחן מצוין ליחסינו. שוב, עשינו את הדבר הבוגר. התוצאה? התגעגענו זה לזו בטירוף. הפרידה העמיקה את המחויבות ההדדית שלנו לקשר והוסיפה ממד של רחוק מהעין קרוב אל הלב.
דביק, אני יודע.
בין ביס לביס שאלה שונה, "תוכל לשמור על מארק הערב?"
מארק היה האחיין שלי בן החמש. מתישהו בשנת הלימודים האחרונה התחילה שונה לצאת עם לינדה, אחותי הגדולה. הן ציינו את אהבתן ומחויבותן בטקס החלפת ברכות לפני שבע שנים. מארק הוא, איך לומר, פרי אהבתן, עם קצת עזרה מבנק הזרע. לינדה נשאה אותו ברחמה ושונה אימצה אותו. בהיותן נשים עם השקפת עולם מעט שמרנית ומיושנת, שונה ולינדה רצו שבחיי בנם תהיה דמות גברית לחיקוי ולהזדהות. קבלו אותי.
לעומת מה שאני רואה בעבודה שלי, אנחנו מדברים על בית קטן בערבה.
"נו פרובלמו," אמרתי. "אני ממילא רוצה לראות את הסרט החדש של דיסני."
"הגיבורה החדשה של דיסני היא פצצה הורסת," אמרה שונה. "הכי מהממת שלהם מאז פוקהונטס."
"טוב לדעת," אמרתי. "אז לאן את ולינדה הולכות?"
"אין לי חתיכת מושג. עכשיו שלסביות הן באופנה, חיי החברה שלנו כל כך עמוסים, שאני כמעט מתגעגעת לימים שהתחבאנו בארונות."
הזמנתי בירה. לא כל כך מומלץ, אני מניח, אבל אחת לא תהרוג אותי.
גם שונה הזמינה בירה. "אז גמרת עם מה שמה," אמרה.
"ברנדי."
"כן. שם נחמד, דרך אגב. לאחותה קוראים ויסקי?"
"נפגשנו פעמיים בסך הכול."
"יופי. היא סתם מכשפה גרומה. חוץ מזה, יש לי מישהי מושלמת בשבילך."
"לא, תודה," אמרתי.
"יש לה גוף מטמטם."
"אל תשדכי לי אף אחת, שונה. בבקשה."
"למה לא?"
"זוכרת את השידוך האחרון שלך?"
"קסנדרה."
"נכון."
"מה לא היה בסדר איתה?"
"קודם כול, היא היתה לסבית."
"בחייך, בק. אתה נורא קטנוני."
הטלפון הנייד שלה צלצל. היא נשענה לאחור וענתה לשיחה, אבל עיניה לא משו מפני. היא נבחה משהו וניתקה. "אני צריכה ללכת," הודיעה.
סימנתי למלצר להביא חשבון.
"אתה מתייצב אצלנו מחר בערב ולא היום," הכריזה.
הגבתי בקריאת הפתעה מזויפת. "מה, ללסביות אין תוכניות בסוף?"
"לי אין תוכניות. לאחותך יש. היא הולכת לאירוע ההתרמה של ברנדון סקופ."
"ואת לא הולכת איתה?"
"לא."
"למה לא?"
"אנחנו לא רוצות להשאיר את מארק לבד שני לילות ברציפות. לינדה צריכה ללכת. היא מנהלת את הארגון עכשיו. אני אקח לי ערב חופשי. אז תבוא מחר, בסדר? נזמין אוכל ונראה סרטי וידיאו עם מארק."
מחר הוא יום השנה. אם אליזבת היתה בחיים, היינו חורטים את הקו העשרים ואחד בעץ שלנו. זה יישמע מוזר, אבל לא יהיה לי קשה במיוחד ביום הזה. לפני ימי שנה או חופשות או יום ההולדת של אליזבת אני נכנס לכזה מתח, שבסוף אני צולח אותם בלי בעיות מיוחדות. דווקא הימים ה"רגילים" הם הקשים באמת. כשאני משלטט בין הערוצים ונתקל בפרק קלאסי של קומדיות המצבים המופע של מרי טיילר מור או חופשי על הבר. כשאני נכנס לחנות ספרים ורואה ספר חדש של אליס הופמן או אן טיילר. כשאני שומע מוזיקה של להקת "ארבע הפסגות" או של נינה סימון. הדברים הקטנים והיומיומיים.
"אמרתי לאמא של אליזבת שאבוא לבקר," הסברתי לשונה.
"אה, בק..." היא עמדה להתווכח איתי אבל נמלכה בדעתה. "אז אולי אחר כך?"
"בטח," אמרתי.
שונה תפסה בזרועי. "אתה שוב נעלם, בק."
לא עניתי.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך. ז`תומרת, אם רק היתה לך אפילו טיפת סקס‑אפיל בטח הייתי בוחרת בך ולא באחותך."
"זה מחמיא לי," אמרתי. "באמת."
"אל תשאיר אותי בחוץ. אם תשאיר אותי בחוץ, כולם יישארו בחוץ. דבר איתי, בסדר?"
"בסדר," אמרתי. אבל ידעתי שאני לא יכול.
כמעט מחקתי את המייל.
אני מקבל כל כך הרבה דואר זבל ומיילים מיותרים, אתם יודעים על מה אני מדבר, שידי נעשתה קלה על כפתור המחיקה. קודם כול קראתי את כתובת השולח. אם זה מישהו שאני מכיר או מבית החולים, בסדר. אם לא, אני מוחק בהתלהבות.
ישבתי ליד השולחן שלי ובדקתי את לוח הפגישות. עמוס לגמרי, וזה לא מפתיע. הסתובבתי בכיסא והכנתי את האצבע המוחקת לפעולה. היה שם רק מייל אחד. זה שהומר סימפסון הודיע עליו לפני כן. סרקתי אותו במהירות, ועיני נתקעו על שתי האותיות הראשונות של הנושא.
מה לעזאזל-?
יכולתי לראות בעצם רק את אותן שתי אותיות ראשונות ואת הכתובת של השולח, שלא היתה מוכרת לי. קבוצת מספרים ואחריה comparama.com@.
צמצמתי את עיני והקלקתי על הכפתור הימני של העכבר. הנושא הופיע תו אחר תו. עם כל הקלקה הדופק שלי הגביר תאוצה. הנשימה שלי נעשתה משונה ובלתי סדירה. השהיתי את אצבעי על המקש וחיכיתי.
כשסיימתי, כשכל האותיות נראו בבירור, קראתי שוב את הנושא והרגשתי כאילו הכו אותי חזק ועמוק, ישר בלב.
"ד"ר בק?"
הפה שלי לא תפקד.
"ד"ר בק?"
"תני לי דקה, וונדה."
היא היססה. עדיין יכולתי לשמוע אותה באינטרקום. רק אחרי רגע נוסף היא ניתקה.
המשכתי לבהות במסך.
אל: dbeckmd@nyhosp.com
מאת: 13943928@comparama.com
הנושא: א.פ+ד.ב/////////////////////
עשרים ואחד קווים. ספרתי כבר ארבע פעמים.
זאת בדיחה אכזרית וחולנית. ידעתי שזאת רק בדיחה. ידי התהדקו לאגרופים. שאלתי את עצמי איזה בן זונה פחדן שלח את זה. כמה קל להישאר אנונימי באינטרנט - המפלט המושלם לכל פחדני הטכנולוגיה. אבל העניין הוא שמעט מאוד אנשים ידעו על העץ או על יום השנה שלי ושל אליזבת. העיתונאים לא ידעו כלום. שונה ידעה, כמובן. ולינדה. אליזבת אולי סיפרה להוריה או לדוד שלה. אבל מלבדם...
אז מי שלח את זה?
רציתי כמובן לקרוא את המייל עצמו, אבל משהו עצר בעדי. האמת היא שאני חושב על אליזבת יותר ממה שאני מגלה - ואני מניח שכולם יודעים את זה - אבל אני אף פעם לא מדבר עליה או על מה שקרה. אנשים חושבים שאני מאצ`ו או אמיץ, שאני מנסה לחסוך מחברי את ההשתפכויות ואת הפרטים הקשים או שאני לא רוצה שירחמו עלי או שטויות כאלה. זה לא העניין. כואב לי לדבר על אליזבת. מאוד. זה מעלה בי שוב את הזיכרון של הצרחה האחרונה שלה. זה מעלה מחדש את כל השאלות הלא פתורות. זה מחזיר לתמונה את כל ה"מה היה אילו" (מעט מאוד דברים, תאמינו לי, מציקים ומכאיבים כמו "מה היה אילו"). זה מחזיר את האשמה ואת ההרגשה, ההגיונית או הלא הגיונית, שגבר חזק יותר וטוב יותר היה יכול להציל את אליזבת.
אומרים שלוקח זמן רב להבין טרגדיה. אתה משותק ומאובן. אתה לא מסוגל להשלים באמת עם המציאות הקשה. ושוב, זה לא נכון. לא לגבי, בכל אופן. אני הבנתי את המשמעות המלאה של הדברים ברגע שמצאו את גופתה של אליזבת. הבנתי שלעולם לא אראה אותה יותר, שלעולם לא אחבק אותה יותר, שלעולם לא יהיו לנו ילדים ולא נזדקן ביחד. הבנתי שזה סופי ומוחלט, שאין שום חנינה או המתקת עונש, שאין שום מקום לעסקאות טיעון ומשא ומתן מכל סוג.
התחלתי לבכות בו במקום. למרר בבכי בלתי נשלט. בכיתי כך כמעט שבוע בלי הפסקה. בכיתי בלוויה. לא הרשיתי לאיש לגעת בי, אפילו לא לשונה וללינדה. ישנתי לבדי במיטה שלנו, טמנתי את ראשי בכרית של אליזבת וניסיתי להריח את ריח גופה. עברתי על הארונות שלה ותחבתי את פני בבגדיה. דבר מכל זה לא הביא לי נחמה. הכול היה מוזר ומכאיב. אבל זה עדיין היה הריח שלה, חלק ממנה, ולכן המשכתי בכל זאת.
חברים עם כוונות טובות - לעתים מהסוג הגרוע ביותר - הציעו לי אותן קלישאות חבוטות, ואני מרגיש בעמדה מספיק טובה כדי להזהיר אתכם מראש: הסתפקו בתנחומים מקרב לב. אל תאמרו לי שאני צעיר. אל תגידו לי שיהיה טוב. אל תגידו לי שהיא נמצאת עכשיו במקום טוב יותר. אל תספרו לי שהכול חלק מתוכניתו של אלוהים. אל תאמרו לי שהיה לי מזל גדול שידעתי אהבה כזאת. כל אחת מהאמירות המשומשות האלה רק עצבנה אותי יותר. כל משפט חסר שחר גרם לי לתהות - מצטער אם זה יישמע אכזרי - למה האידיוט שאומר אותו עדיין נושם בזמן שאליזבת שלי נרקבת מתחת לאדמה.
חזרו ואמרו לי ש"עדיף לאהוב ולאבד" מאשר לא לאהוב בכלל, וכל הבולשיט הזה. עוד שקר. תסמכו עלי, זה לא עדיף. אל תראו לי את גן עדן ואז תשרפו אותו. זה היה חלק מהעניין. החלק האנוכי. מה שכאב לי אפילו יותר, מה שכאב באמת, היתה הידיעה שאליזבת תפסיד כל כך הרבה. אינספור פעמים אני רואה או עושה משהו וחושב כמה אליזבת היתה נהנית מזה, וגל הכאב מציף אותי מחדש.
אנשים תוהים אם יש לי חרטות. התשובה היא: רק חרטה אחת. אני מתחרט על כל הרגעים שבזבזתי בדברים אחרים, במקום לנסות להסב אושר לאליזבת.
"ד"ר בק?"
"עוד שנייה אחת," אמרתי.
הנחתי את ידי על העכבר ופתחתי את המייל עצמו.
אל: dbeckmd@nyhosp.com
מאת: 13943928@comparama.com
נושא: א.פ+ד.ב/////////////////////
הודעה: הקש על הקישור, זמן נשיקות, יום השנה.
גוש עופרת נוצק בחזי.
זמן נשיקות?
זאת בטח בדיחה, אין אפשרות אחרת. אני לא חזק במיסטיקה. אני גם לא חזק בלחכות.
תפסתי שוב את העכבר והקלקתי על הקישור. שמעתי את צרצורו של המודם הפרה‑היסטורי. במרפאה יש לנו מערכת אינטרנט עתיקה ומיושנת. החיבור לרשת התעכב כרגיל. המתנתי וחשבתי לעצמי, זמן נשיקות, איך הם יודעים על זמן נשיקות?
החיבור לרשת הושלם. על המסך הופיע סימן: טעות.
קימטתי את מצחי. מי לעזאזל שלח את זה? ניסיתי פעם נוספת, ושוב הופיע סימן הטעות. הלינק היה דפוק.
מי לכל הרוחות ידע על זמן נשיקות?
מעולם לא סיפרתי על כך לנפש חיה. אליזבת ואני לא דשנו בזה הרבה, כנראה כי זה לא היה עניין גדול. הנטיות הקיטשיות שלנו היו קצת מביכות, אז העדפנו לשמור אותן לעצמנו. באמת מביך, אבל כשהתנשקנו בפעם הראשונה לפני עשרים ואחת שנה, ציינתי את השעה. סתם בשביל השעשוע. הצצתי בשעוני והכרזתי, "שש ורבע."
ואליזבת אמרה, "זמן נשיקות."
הבטתי שוב במייל שעל המסך. זה התחיל לעלות לי על העצבים. זה ממש לא מצחיק. מילא לשלוח מייל אכזרי, אבל...
זמן נשיקות.
טוב, זמן הנשיקות הוא 18:15. מחר. אין לי הרבה ברירות. אני אצטרך לחכות עד אז.
מה שלא יהיה.
שמרתי את המייל על דיסקט, ליתר ביטחון. לחצתי על כפתור ההדפסה. אני לא מומחה גדול במחשבים, אבל אני יודע שלפעמים אפשר לאתר את מקור הדוא"ל הנכנס באמצעות כל הקשקושים שבתחתית העמוד. שמעתי את נהמת המדפסת. הבטתי שוב בתוכן המייל. ספרתי שוב את הקווים. עדיין עשרים ואחד.
חשבתי על העץ ההוא ועל הנשיקה הראשונה, ולפתע פתאום, במשרד הצפוף והמחניק שלי, התחלתי להריח פודינג תות‑שדה.