“מסיבה עלומה (יתכן ובשל תוצאותיה העגומות) נותרה מלחמת שלום הגליל כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה. אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. בכל קיץ, כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים, והפעלת הכוח הצבאי היתה לעילא ולעילא.
"מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי (הוצאת שוקן 1984) הוא, אולי, הספר החשוב ביותר שנכתב על המלחמה, ואין מתאים ממחבריו לכותבו. אהוד יערי הוא מטובי הפרשנים לעניינים ערביים, ולו ניסיון וקשרים חובקי־עולם ללא תחרות. שותפו לכתיבה, זאב שיף, היה הפרשן הצבאי המוכשר ביותר בישראל, ולא היו לו מתחרים ברוחב קשריו ובעומק היכרותו עם מפקדי צה"ל, החל מדיין, רבין, בר־לב, שרון וטל ועד לברק, מופז ואשכנזי.
בספרם תיארו השניים נכוחה את הרקע והתהליכים שהביאו את הממשלה להחלטה לצאת למלחמה בלבנון ואת מהלכיה. בדיעבד נראית המלחמה, על ההכנות לקראתה ועל הנחישות שבה קידמה אותה השלישיה שכללה את ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, "רפול", כנבואה שהגשימה את עצמה.
מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. המטרה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל".
איתן, יוצא הפלמ"ח והצנחנים, היה בעיני המחברים "חייל נוקשה הטוען, כי מלחמת העצמאות של ישראל טרם הסתיימה" (עמוד 33). כשהעז מי בישיבת הממשלה לטעון שאת ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, ששימשה כעלה לפתיחה במלחמה, ביצע בכלל ארגונו של אבו נידאל ולא אש"ף, היסה אותו הרמטכ"ל וחתך: "אבו נידאל – אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!" (עמוד 12).
ראש הממשלה בגין, קבעו המחברים, "רצה במלחמה הזו נגד אש"ף לא פחות מאשר שרון" (עמוד 11). המחברים לא הצליחו לקבוע את מידת בקיאותו של ראש הממשלה בפרטי תכניתו של שרון (מחקרים מאוחרים יותר קבעו שהיה בקי במידה רבה) אך קבעו כי "אחריותו למה שהתרחש עומדת לו מעל לכל ספק" (עמוד 382).
מהמלחמה זוכרים בעיקר את ההסתבכויות והכשלים ובכללם הקרב שניהלה חטיבת השריון 500 בפיקוד דורון רובין בעין זחלתא, קרב סולטאן יעקוב, אירוע הירי הדו צדדי שזכה לכינוי קרב קמ"ט קק"ש (במהלכו ירו זה על זה שני גדודי שריון מאותה חטיבה) והקרב על מחנה הפליטים עין חליווה.
הקרב הידוע ביותר במלחמה היה הקרב על הבופור, המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. "סגן מפקד חטיבת גולני ג', היה אחראי על הכוחות שפעלו באזור. ברגע מסוים קיבל ידיעה כי מפקד הגדוד הפועל נגד מוצבים פלסטיניים ממזרח לנבטיה נפצע קשה והקשר שלידו נהרג. דקות ספורות קודם לכן הודיע המג"ד, כי שניים ממפקדי פלוגותיו נפצעו. עוד הוא חוכך בדעתו מי יחליף את המג"ד, קיבל הודעה, כי גם מפקד הסיירת, קפלינסקי, ספג כדור בחזהו" (עמוד 159).
ג', שפיקד על הקרב, הוא סא"ל גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל), שכונה כך מטעמי צנזורה. שיף ויערי ציינו כי "בנגמ"ש של ג' ישב כנלווה גוני הרניק, מי שהיה מפקד הסיירת הקודם" (עמוד 159). הרניק החליף את קפלינסקי (לימים סגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה) ונהרג בקרב על המבצר, לצד חמישה מלוחמיו. למרות הנפגעים, גם בקרב המפקדים, כבשה סיירת גולני את המבצר.
ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע־אוויר, והופלו כ־97 כלי־טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו.
גם המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובצבא נלמד לעומקו, נותר שנים לאחר מכן כמעט לא מוכר בציבור הרחב. בלילה שבין ה־6 ל־7 ביוני הונחתה עוצבת האש, כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, קצין צנחנים עתיר ניסיון, בעומק לבנון.
ראש הממשלה בגין אמר על נחיתת האוגדה מן הים בעומק שהיא "מהלך של חניבעל" (עמוד 146). המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום־כתף בששת הימים.
כבר כשתוכנן המהלך ניתן היה להבין שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור 40 ק"מ בלבנון. אלוף פצ"ן דאז, אמיר דרורי, אמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). כעבור יומיים אמר מח"ט הצנחנים יאיר (ייה) לאנשיו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).
לאחר הנחיתה התלבטו בעוצבת האש כיצד לנוע לביירות. "למפקד חטיבת הצנחנים יאיר קסם הנתיב הזה מאז סייר לפני המלחמה במשלחת צה"ל באזור ביירות. הוא היה משוכנע, כי ההתנגדות העיקרית תהיה בציר החוף, ואילו בנתיב ההררי, שיוליך את כוחותיו לעיר מלמעלה, יש סיכוי סביר להפתיע" (עמוד 230).
הצעתו של אל"מ יאיר אושרה. לעומת אוגדות השריון הכבדות "הפתיעו הצנחנים, שהתקדמו רגלית, במהירות תנועתם בנתיב שנראה בתחילה קשה יותר וניתן היה לנצל בו את השטח למארבים יעילים. שני גדודי צנחנים בסיוע 12 טאנקים, הצליחו לעבור בציר הררי כ־40 ק"מ ולהתגבר על כל המכשולים שבדרך" (עמוד 231).
גם הקרב על כפר סיל, ש"רפול" ראה בו את הקרב הקשה במלחמה, נשכח. "על סיל וגבעותיה לחמו גדוד של גולני, גדוד צנחנים מחטיבתו של יאיר שהופרש מעוצבתו בעת שיאיר נע מדאמור מזרחה, וגדוד שריון. על הצנחנים הוטל לתפוס את גבעת הרדר הסמוכה לסיל, ואילו על גולני והשריון היה לפרוץ לתוך השטח הבנוי" (עמוד 233).
גדוד השריון, עליו פיקד סא"ל עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, פרץ בסיוע כוח הנדסה נתיב לא צפוי ותקף את הכוח הסורי בעורפו. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר.
במבט לאחור היו למלחמה הישגים, ובהם הפגיעה הקשה בצבא הסורי כמו גם "חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון. מנגד, כפי שטענו המחברים והוכח כבר באנתיפאדה הראשונה, שורשי הבעיה הפלסטינית מצויים ביהודה ושומרון ובעזה ושם גם פתרונם.
עם זאת, המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו־ישראלי בלבנון.
שרון, היה "איש־צבא ברוך־כשרון כטקטיקן" (עמוד 384), שפיקד בהצלחה על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה ב־1967 וב־1973. אך הוא "שכנע את עצמו – וגם אחרים – למצוא בו סגולות של אסטראטג מהפכני. חכמת התמרון שלו ואמנות המניפולציה שהפגין טשטשו את היכולת להבחין בתכונותיו כרומנטיקן נאיבי. הוא בלבל בין כללים של טכססנות בשדה לבין חלומות על מהפך כולל" (עמוד 384). ההתפכחות והבנת מגבלות הכוח היתה כואבת אבל גם חשובה.
יתרה מכך, אם בשנת 1991 למשל, במלחמת המפרץ, השכיל הנשיא האמריקני, ג'ורג' בוש האב, להימנע מ"התרחבות זוחלת" של המשימה, עד לכדי אובדן שליטה עליה ביחס למטרותיה המקוריות, הרי שב־1982, לעומת זאת, התרחבה המשימה ויצאה משליטה, וצה"ל שהה בלבנון במשך 18 שנה, עד להחלטתו האמיצה של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, להוציאו משם.
מנגד, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה שמטרתה לשנות את המציאות באופן שישפר את מצבה של ישראל. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו האלוף (מיל.) יאיר גולן (שהמלחמה היוותה עבורו טבילת אש, כצוער מן הצנחנים בקורס קציני החי"ר), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.
מדובר בספר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. אמת, על המלחמה הזו, שלא כמו אודות שאר מלחמות ישראל, נכתבו מעט ספרים וזה הבולט שבהם, אך הוא מציב סטנדרט כזה שיקשה על אחרים לחקותו. קריאת חובה.”
![עטיפת גוילי אש [כרך א']](https://simania.co.il/images/emptyBookSmall.jpg)
