“"הלילה עבר על הגדוד בשקט, אם כי ברטיבות. הגשם לא פסק; הוא החל עם פתיחת המבצע בבוקר, ופרט לכמה דקות של עצירה נמשך כל היום. כל החיילים היו רטובים לחלוטין במשך כל היום וכמובן שגם במשך הלילה" (עמוד 186).

בספר "גדוד המוסטנג הקופץ" (הוצאת מערכות, 1971) מתאר קולונל קנת מארטל את תקופת פיקודו על גדוד קרבי במהלך מלחמת וייטנאם. סיפורו מתכתב לא מעט עם סיפור הקרב המפורסם ביותר שניהלה דיבזיית פרשי-האויר, קרב יא-דראנג (נובמבר 1965), שמוזכר לא מעט בספר. ביולי 1965 מונה הלוטננט-קולונל (סא"ל) קנת מארטל "למפקדו של הגדוד ה-1, המוצנח, של רגימנט-הפרשים ה-8 שבדיביזיית פרשי-האויר ה-1" (עמוד 14). מארטל מתאר כיצד החל לאמן במרץ את גדודו, שהוסב מגדוד חי"ר רגיל לגדוד מוטס (נייד-אויר) ומוצנח, בשורה של תרגילים ששילבו צניחה, התקפת סער אווירית במסוקים ופשיטות. מארטל קצין חי"ר שהחל את שירותו בצבא בצנחנים, שימש קודם לכן בתפקידי מטה ופיקוד ביחידות הרגלים של הצבא ובין היתר פיקד על פלוגה במלחמת קוריאה. בטרם האימונים שבם תרגל את גדודו צנח לאחרונה רק "כאשר שירתי בשנים 1948-1951 ברגימנט-הרגלים המוצנח-ה82. כשעזבתי את הרגימנט נרשמו לזכותי 36 צניחות; צניחתי ה-37 היתה אותו בוקר (1 ביולי), בחברתם של קציני החטיבה האחרים, כשאנו זונקים מתוך מסוק UH-1D השייך ליחידה האווירית האורגנית של החטיבה" (עמוד 19).

מארטל הוביל את גדודו במלחמת וייטנאם בשנים 1965-1967. בדומה להרולד "האל מור", מפקד הגדוד ה-1 בריגמנט ה-7 בדיביזייה שלחם בהצטינות ביא-דראנג, פיקד מארטל על גדודו בשורה של מתקפות סער אוויריות. בין היתר ביצע הגדוד נחיתה היישר "על ראשו" של גדוד ויאט-קונג. לדברי מארטל, "מבצע זה היה הראשון מאז מבצע יא-דראנג, ואולי גם הראשון בכל תולדותיה של דיביזיית פרשי-האויר, שבו גדוד נייד-אויר נחת ממש על ראשו של גדוד ויאט-קונגי, במלוא המשמעות המילולית של ביטוי זה. בישיבות מטה ובמהלך האימונים דנו לא אחת בשאלה, מה קורה ומה יש לעשות אם "נוחתים על ראשו" של גדוד אויב. רבים היו הנימוקים בעד ונגד – האם רצוי בכלל לנקוט בקו-פעולה כזה. במקרה שלנו הוכיח הדבר את עצמו כרצוי ביותר, והוא שסייע לנו להשמיד גדוד שלם של הויאט-קונג.
שחזור של הפעולה כולה, הן מצדנו והן לגבי האויב, לימד אותנו כי הגדוד נחת משני עבריו של גדוד הויאט-קונג. חימושו של האויב כלל, לכל הפחות שתי מרגמות 60 מ"מ וחמישה מקלעים, כולל אותם שני מקלעים שפגעו במסוק-החמוש מייד בראשית הקרב. נחיתת פלוגה ב' מעברו של היעד אילצה את הויאט-קונג ללחום בשני כיוונים. התוצאות – לגבי האבידות שלנו – עלולות היו להיות שונות לחלוטין, אילו המשכנו בתכנית המקורית. גדוד "המוסטנג הקופץ" ניהל לחימה מתואמת, כשכל אחד ממפקדי הפלוגות תורם את תרומתו להצלחתה.
כל מרכיביו של צוות-הקרב הגדודי פעלו היטב והשתתפו בהשגת התוצאה" (עמוד 184). במהלך קרב זה, שהיה הלחימה הממשית הראשונה של הגדוד, מתאר מאטרל, "כל שלושת מפקדי הפלוגות הרובאים הוכיחו כושר-פעולה מעולה והם היו גיבוריו האמתיים של הקרב, יחד עם מפקדי המחלקות שלהם ורבים מחייליהם. תנועתם החופשית בשדה-הקרב, תוך התעלמות מירי הצלפים ומפצצות המרגמות, היתה דוגמה ומופת לכל אלה שחזו בהם. לקפטן מארטין מפלוגה ב' היתה המשימה הקשה ביותר ובמשך היום הוכיח פעמים מספר את עוז-רוחו. כל שלושת מפקדי הפלוגות הומלצו לקבלת עיטור "צלב הברונז" עם "ציון האומץ"" (עמוד 188).

מבצע מעניין אחר שבו השתתף הגדוד היה מבצע "סוס מטורף", ב-20 במאי, 1966, בגזרת אן-קא. על דיביזיית הפרשים הוטל לסכל מתקפה של חטיבת ויאט-קונג. "גדוד "המוסטנג הקופץ" הוטל לקרב ביום 20 במאי אחר-הצהריים, כדי להחליף את הגודוד ה-2 של הרגימנט ה-12 בשטח נחיתה "סוס" – שנמצא הרחק בלבה של בקעה עמוקה אשר דרכה, כך סברו, עמד האויב להתחמק.
ב-21 במאי נשארה פלוגה א' בשטח הנחיתה בתפקידי אבטחה ולא חדלה מלספוג אש-צלפים. בינתיים נעו פלוגות ב' ו-ג' לאורך הבקעה בכיוון צפון-מזרח. בשעה 0855 הרגה פלוגה ג' צלף אויב. בשעה 0940 נורתה על פלוגה ב' אש כבדה מנשק אוטומטי, מתוך השטח שבינם לבין פלוגה ג'. קפטן מוזי, מפקד פלוגה בג', וקפטן מארטין, מפקד פלוגה ב', תימרנו נגד האויב שהיה, לדעתם, בעוצמה של כיתה בלבד. הוזמן סיוע ארטילרי והשטח כולו נסרק, אך האויב לא נתגלה. בשעה 1510 ראה פטרול של פלוגה א' שלושה אנשי ויאט-קונג, לבושים בצעילי-גשם בצע חאקי וחמושים ברובים מדגם AK-47 (רובה סער קלשניקוב רוסי) ופתח עליהם באש. אחד מן השלושה נהרג ואחר נפגע. באותה שעה התפתח קרב בין פלוגה ב' לבין כוח ויאט-קונג, שהוערך בעוצמה של פלוגה-מוגברת ושהיה מצויד בנשק-כבד. במשך כל שעות אחר-הצהרים ולאחר-מכן התנהלו קרבות כבדים, שנמשכו עד שעה 0200 בבוקר היום הבא.
בהתאם לדיווחים שקיבלנו היו כוחות הויאט-קונג מחופרים היטב, בעלי משמעת טובה ורוח-גייסות רמה, מצוידים בנשק אוטומטי כבד ומצב האספקה שלהם היה מצוין. מסמכים שנלקחו מגופות של ההרוגים זיהו יחידה זו בתור הגדוד ה-8 של הרגימנט ה-22 מצבא צפון-ויאט-נאם. בשעות המאוחרות של ה-21 במאי ובשעות הבוקר של ה-22 במאי נדרש סיוע-ארטילרי. פלוגה ב' דיווחה על 30 אנשי ויאט-קונג הרוגים" (עמוד 291).

במהלך המבהצע הצטיין שוב מקד פלוגה ב', הקפטן (סרן) רוי מארטין. "קפטן מארטין שירת כמפקד פלוגה בגדוד ה-1, המוצנח, של רגימנט-הפרשים ה-8 שבדיביזיית פרשי-האויר ה-1. ב-21 במאי הוטלה על יחידתו המשימה להדוף כוח אויב בלתי מוכר מתוך בקעה סמוכה. בנועה לעבר היעד נפתחה על פלוגתו של קפטן מארטין אש עזה מנשק-אוטומטי ושל צלפים מגדוד-מוגבר ויאט-קונגי מחופר היטב. כתגובה פתחה הפלוגה בהסתערות חזיתית, אך נהדפה אחור על-ידי האויב. בהכירו בצורך לנתק מגע עם כוחות האויב לפני רדת החשיכה, הסיג קפטן מארטין את גייסותיו לאחור וקרא לסיוע-אש של ארטילריה רקטית מעופפת, ארטילריה קנית ומרגמות. אחר נטל את חבורת הפיקוד שלו ואת מחלקה מס' 2 והתקדם עמם עד למרחק של 30 מטרים מקו-העמדות של הויאט-קונג. מקלע-אויב פתח באוש על המחלקה המתקדמת וקפטן מארטין, תוך התעלמות מוחלטת מבטחונו האישי, חשף עצמו לאש העזה, הרג את המקלען, הטיל רימון-יד לתוך עמדת-המקלע והרג את שלושת אנשי הויאט-קונג האחרים שהיו שם. בהמשיכו להתקדם 25 מטרים נוספים, חיסל קפטן מארטין עוד שני מצדים, פעולה שאיפשרה ליחידותיו להתקדם. בהוסיפו להתקדם חשף עצמו לאש-אויב שלוש פעמים נוספות, כדי להרוג צלפי-האויב." (עמודים 299-298). בעבור האומץ שהפגין והדוגמה האישית שגילה עוטר מארטין בצלב השירות המצוין, העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני, שני רק למדליית הכבוד של הקונגרס.

למרות שסיפורו של מארטל מעניין בסך הכל, הרי שלא ניתן להימנע מהשוואה עם ספרם (המאוחר יותר) של האל מור וג'וסף ל' גאלוויי. האחרונים הוציאו מתחת ידם ספר שכתוב למופת ונקרא, אף שמדובר בספר עיון, בנשימה עצורה. מארטל לא הצליח לייצר ספר ברמה שכזו. הוא כמעט שאינו מתאר את הדילמות, הקשיים וההחלטות מזווית ההסתכלות שלו כמג"ד, אלא מספר על פעילות הגדוד כמתבונן מן הצד. הישגי הגדוד מרשימים אבל היבשושיות של תאוריו, לצד שבחים מליציים מדי לאנשיו מעייפים את הקורא. ועדיין, יש חשיבות לספר, שמציג את שיטת הלחימה של הדיביזייה המפורסמת ביותר (ואולי המצטיינת מבחינת יכולתה הקרבית) במלחמת וייטנאם. אפשר.”