“אין זו ביקורת, אלא חוות דעת קצרצרה שנועדה להסב את תשומת לב הקורא הפוטנציאלי לבעיה שלא הועלתה עד כה בביקורות.
קראתי את הספר באנגלית. מדובר בשלוש מאות ארבעים וחמישה עמודים של עניין וסקרנות המרוסנים ומעומעמים לנוכח כתיבה איומה. לא קראתי מעודי אף ספר או סיפור של דויל, שרלוק הולמס לא ישב על מדפי הספרים שלי - ועכשיו אני אומרת: טוב שכך.
הסיפור, ככתוב בתקציר, באמת נשמע מרתק - והוא אכן כזה. הרפתקה מהסוג העליון ביותר, אדם שיוצא לקנות לו שם על מנת לזכות בבחורה, מסעות בארץ זרה, משלחת מחקר ותגליות מפליאות. העלילה מניחה את הדעת מכל הבחינות - אולם הכתיבה הנוראית לא מאפשרת ליהנות מהסיפור ולו לרגע! האם קונן שמע על סימני פיסוק?! האם שכח שאדם נורמלי לא מדבר ברצף, ללא הפסקה, לאורך עשר דקות שלמות - או שבעה עמודים? כנראה שכן! הקריאה לא מהנה, וגם לא ממש אפשרית מלכתחילה! היא הרסה את כל הסיפור המגניב הזה ושלחה אותו למצולות, או לפחות לבין שיני יצורים הכלאיים הטורפים והמזוויעים שמתרוצצים בין השורות ב"עולם שאבד".
פרט לכתיבה, הפרק הראשון, אף כי אינו אלא מציג את המניע ליציאה למסע זה (גלדיס), מציג שתי נקודות: האחת, דויל באמת ובתמים חושב שבנות תקופתו הן טיפשות כל כך (גלדיס: אני רוצה להינשא רק לאדם שיבצע מעשה גבורה מהולל, ואינני מוכנה להינשא לך - אהובי אוהבי - רק משום שלא היו לך הרפתקאות) דמות רפת שכל שכמותה! הנקודה השנייה היא המודעות העצמית המבחילה של המספר, היהירות, הנרקיסיזם המחליא והצביעות שלו - אותה הוא חולק עם מספר דמויות אחרות, כמו פרופסור אלים ומתוסבך. כל אלה גרמו לי לנטוש את הסיפור במהרה, וכנראה לא אטול לידיי אף ספר נוסף של דויל לעולם, אלא אם כן יובטח לי כי שרלוק הולמס נכתב ע"י איש שבמקרה חולק עם הסופר את שמו וקורות חייו.
ניגשתי לספר מלכתחילה כי צפיתי בחלק הראשון של הסרט העשוי היטב. משמע - גם הספר מוכרח להיות לפחות ברמה סבירה, לא? איזו אכזבה נעצה בי את שיניה כשהתברר לי שלא כך פני הדברים! כבר מהפרק הראשון סימנתי עליו איקס קטן בראשי, אך המשכתי עם מוטיבציה - נחושה להציל את דעתי על דויל - וסימנתי עליו איקס גדול, שלחתי אותו למאסר עולם, לתלייה, חפרתי תעלה קטנה סביב המוקד, הטבעתי אותו בנהרות קפואים ושלחתי אותו לטרטרוס ללא צל של חמלה.”
