שירתה של דליה הרץ היא שיא חד פעמי ומיוחד בשירה העברית המודרנית.
גם על רקע "התחייה" שחוותה השירה העברית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת בולטת שירתה ונישאת מעלה מעלה. היבול הפואטי של הרץ, שעיקרו שני ספרי שיהר בלבד, מרגוט ועיר=שירים, הוא בבחינת מעט המחזיק הרבה. אך על אף היקפה המצומצם, דווקא שירה זו פרצה והביאה לייצוג חדש ולא נודע של ההווייה בשפה.
שירתה היא מיצוי כה מרוכז ועוצמתי של שכל ויופי, עד כי נדמה שלא ניתן להכילה בהיקפים גדולים יותר. דפוס זה חוזר אף באפיק נוסף של יצירתה, המחזות, וגם כאן נדמה כי מחזה אחד דוגמת לואיז שקול כנגד מכלול יצירה שלם של מחזאים אחרים. שירתה נמצאת בנקודת האפס של הנאמר ומודיעה על דבר חדש, ללא תקדים.
זאת שירה נועזת, המקפידה לחשוף ולהיחשף, והנאמנה אך ורק לחוויה האישית, הסוערת. מכאן גם עוצמתה וסוד קסמה.
יש בחוברת זו, בין השאר, נציגות לספקטרום רחב של משוררים מהדור שהחל לפעול בשנות התשעים ואילך. בנוסף לעורכי "עמדה", משתתפים בגיליון עורכי כתב העת "מעיין", "כתם", הוצאת "קשב לשירה" וקבוצת "כתובת". כל אחד מהמשתתפים תורם כמידתו ומעיד בכך על הצורך להתייחס לשירתה של דליה הרץ, כמו גם על תוקפה וחשיבותה בקרב הדורות החדשים בשירה.